הבלוג של לימור לוי אוסמי
מאוד מוצאת חן בעיניי המחאה הזאת.
מעבר לעניין המאבק לצדק חברתי, אני מאוד אוהבת את הדרך האחרת, השפה האחרת שבה היא מתנהלת.
אני מרגישה שבחיי היום אנחנו כל כך רגילות לשפה מסוימת, שחייבת להודות שלא שמתי לב לשלטון שלה, עד לא מזמן. אני מרגישה השפה השלטת, ה'נחשבת', המוערכת יותר בחברה היא השפה ה"יודעת".
השפה "יודעת" זו שפה החלטית, מילולית, ברורה, מוגדרת, מנומקת, שפה עורכת דין כזאת. זו שפה שמוערכת יותר ככל שהיא מהירה יותר, נשלפת בקלות ומדוברת בצורת סעיפים או תתי סעיפים, כי כך דובר השפה נחשב לאדם יודע דבר ומבין מאוד בתחומו.
אתמול הייתי לראשונה בכנסת. כן, כנסת ישראל.
הגעתי לשם במסגרת הכנס לחקיקה מגדרית של 'מתפקדות: הלובי לשוויון בין המינים'. חקיקה מגדרית ? מה לי ולכנס חקיקה מגדרית? שאלה טובה, אך מסתבר שיש דברים שאת חשיבותם ומשמעותם מבינים רק בדיעבד.
את לילי בן עמי, מקימת 'מתפקדות', הכרתי דרך חברה משותפת, הצטרפתי לקבוצת הפייסבוק שלהן, קיבלתי עדכונים על דיונים וחוגי בית למיניהם, אך בעיקר הייתי צופה פסיבית. בו זמנית, לילי הביעה פעמים רבות את התלהבותה על העשייה שלי באתר, על הצעת החוק שהגשתי לח"כ יואל חסון בעניין חופשת הלידה לגבר ועל ההתנגדות שהבעתי כלפי חוק ל'עידוד' ההנקה לח"כ דני דנון. הדברים האלו היו בשוליים של העשייה היומיומית שלי באתר, כך שכמעט לא הרגשתי אותם, אבל הרגשתי שהיא מתלהבת מכך יותר מהרגיל ובאופן סמוי (או גלוי..) מעודדת אותי לעשות קצת יותר ממה שאני עושה כדי לקחת את העשייה הזאת צעד אחד קדימה.
המחאה החברתית שאנחנו נוכחות לה, היציאה החוצה ממה שהיה שמור עד כה למרחב הפרטי האישי, המשפחתי, הביאה אותי לחשוב על הדיכאון אחרי לידה והאפשרות לעשות גם שם שינוי.
הכוונה המקורית היתה לכתוב על זה, אבל הדבר ביקש להצטלם, ללא התרעה מוקדמת. מתנצלת על האיכות של התמונה והקול ומתרגשת על מימד החדש.
שמי לימור לוי אוסמי ואני מנחת קבוצות לנשים אחרי לידה ובעלת האתר 'נשים מדברות אמהות', בו נשים מבטאות את רחשי ליבן בתקופת תהליכי הפוריות, הריון ולידה ואמהות.
ברצוני להתייחס להצעת החוק הנוגעת לעידוד ההנקה, בעיקר לסעיף 5 בהצעה זו, המתייחס לנהלים החדשים במתן תרכובות מזון ליילודים בבית חולים:
(א) בית חולים לא יזין יילוד בתרכובת מזון לתינוקות אלא אם כן אישרה זאת האם בחתימה על גבי טופס שיקבע השר.
(ב) טופס כאמור בסעיף קטן (א) יכלול מידע לעידוד הנקה, כולל מידע על יתרונות ההנקה, מידע על התופעות והמחלות שההנקה מקטינה את שכיחותן ומידע רלבנטי נוסף כפי שיקבע השר.
יקרות, השעה עכשיו כמעט 3 לפנות בוקר. קמתי מהמיטה כדי לכתוב לכן..
הדברים שכתבתן על הפוסט האחרון שלי נגעו בי כל כך עמוק, שהייתי צריכה כמה ימים כדי לשהות עם התחושה שהיתה בי. איזה ימים מופלאים אלו היו.
אני כותבת ועולות בי דמעות של התרגשות. התרגשות על המתנה שקיבלתי על זה שאתן בחיי, אפילו שאת רובכן לא מכירה באופן אישי מעבר לווירטואלי שלנו, כאן. באמת מרגישה ברת מזל על המתנה הזאת , התמיכה הזאת, ההבנה הזאת, הרצון הבאמת כן לעזור ולהיות איתי בתהליך. אתן מדהימות- המון תודה !
בזמן האחרון אני מקבלת מספר הולך וגדל של איחולים לבביים של "מזל טוב! באיזה שבוע את" ?
למען הסר ספק, אתחיל בעובדות: אני בת 35, יש לי ילד אחד בן 5.5, השמנתי 10 ק"ג בשנה האחרונה ו- אני לא בהריון.
שיחה אופיינית של איחולים מתנהלת בדרך כלל ככה:
אמא: לימור!! מזל טוב !! (בקול מתרגש)
אני: מה ? בגלל הבטן ? אה, אני לא בהריון. (בהתחלה היו פעמים שגם הוספתי בהתנצלות: סתם השמנתי).
אני כותבת ממקום שבאמת לא יודע, מקום שבאמת אין לו תשובה.
אני כותבת כי יש משהו שמאוד לא ברור לי ומרגישה שאולי תוכלו לעזור לי או שאולי דרך הכתיבה אגיע לתובנה או תחושה קצת אחרת לגבי הנושא.
האם אמהות צריכות תמיכה אחרי לידה ?
יקרות, אני לא יודעת מה איתכן ואיך אתן עם הדבר הזה, אבל אני מרגישה נורא, במילים שאי אפשר לתאר בכלל, את העובדה הלא נתפסת הזאת שגלעד שליט עדיין בשבי.
יש לי כל כך הרבה מה להגיד ולהוציא ומשום מה המילים כל כך נתקעות עכשיו. כאילו כל מילה תתגמד לנוכח הזוועה הזאת.
מאוד קשה לי עם תחושת האפסוּת, תחושת האין-כוח, תחושת החוסר אונים,לשנות ולהשפיע על המצב. מרגיש לי שיש קיר שם למעלה, שאין עם מי לדבר איתו, תחושה ש'לא משנה מה נעשה זה לא יעזור' וזו התחושה הכי נוראית שאפשר. תחושה שהכי מקטינה, מגמדת ומשאירה בלי כוח.
הקדמה: לאלו מכם שאינן יודעות את עלילותיי בעיר הגדולה (חיפה 
), אקדים ואומר שמזה כשנה אני בתהליך של כיוונון מקצועי, שבו עזבתי את מה שהיכרתי והחלטתי בערך לצעוד אל הלא נודע. בדרך פגשתי, ממש לא במקרה, את גישת ההתמקדות הנפלאה שעשתה לי פלאים והתחלתי לדבר בשפת ההתמקדות לאורך תהליך ההתפתחות המקצועית.
הדברים שכתבתי היום הם חלק מהתהליך וכתובים ב'שפת ההתמקדות', שהיא בעצם שפה מקבילה שלי היום, שפה שמתייחסת לכל הקולות והחלקים שעולים בי, תוך הבניית נוכחות של קבלה, אמפתיה וסקרנות לגביהם. בתוך התהליך המקצועי, אני עושה צעדים קטנטנים בכל פעם, תוך התייחסות למה שמבקש את ה'צעד הבא' המקצועי. כך התהליך מתפתח, מצעד אחד לשני.
אז הנה, היום יש לכן חלון הצצה לתהליך ולמעשה, אתן חלק חשוב ממנו היום..
"אם מצפה את לילד, או שבדעתך ללדת ילד ביום מן הימים, עליך לדעת, כמובן, מה מצפה לך ובעיקר, למי את מצפה. שכן החל ביום היוולדו של תינוקך תתחילי לקיים עימו קשר בין אישי. בינך לבינו יווצר ללא-דיחוי קשר הדדי של אהבה ושל רוך.
בסיס מערכת הרגשות של כל יצור אנוש הוא האהבה, שבין אם לתינוקה. כדי ללמוד לאהוב חייב תחילה התינוק לחוש נאהב ולהתקשר בחוזקה אל אדם, המסור לו ללא-סייג. תפקיד זה הוא תפקידה של האם, וכל תחליפיה אינם ולא יהיו אלא תחליפים.
מאת : לימור לוי אוסמי
8 באוגוסט 20119 תגובות