בלוג 'נשים מדברות אמהות'

אני משתפת אתכן טקסט שכתבתי לפני כעשור לאחד האתרים הגדולים. השבוע חיפשתי אותו, כדי לשלוח אותו למישהי שמתמודדת עם תחושות דומות ולא מצאתי אותו. אז אני מעלה אותו שוב, כי אני חושבת שהוא יכול להיות לכן בעל ערך.

דברי הרמטכ"ל הבוקר, עוררו בי תחושות ומחשבות על כישלון, אחריות ותנועה קדימה אני קוראת הבוקר את המילים של הרמטכ"ל לשעבר, ומרגישה איך הגוף שלי מגיב. "האחריות היא שלי", אני קוראת, ומתחילה בתוכי שאיפה עמוקה, כזאת שממלאת את בית

הבן שלי התגייס השבוע ואני מנסה לתת מילים למה שמרגיש כמו הלם, אין מילים, אין נגישות, בתקווה לצאת מהקיפאון שנכנסתי אליו. והנה, תוך כדי המשפט הראשון, אני כבר יכולה לשים לב שיש רצון לא להרגיש משהו, לא לחוות

בחוץ תותחי מלחמה רועמים, ואני יושבת לכתוב, מנסה לשמר אי של שקט, של שיגרה, של משמעות, של תנועה לעבר חיים של עשייה. האינסטינקט אומר לעצור, להפסיק, להיצמד לחדשות, להתעדכן. עולה פחד. יחד עם זה, בניגוד לתשישות אוגוסט שהייתה,

עכשיו קיץ וחם ומאתגר עם הילדים והחיים, אז משתפת בטקסט שכתבתי לפני כמה שנים ועוד לא פירסמתי. נראה לי שיעזור לחלק מכן להבין שהן לא לבד. חיבוק גדול, לימור. בשבוע שעבר הרגשתי איך הכול מתחיל לנזול ממני. היה