בלוג 'נשים מדברות אמהות'

עכשיו קיץ וחם ומאתגר עם הילדים והחיים, אז משתפת בטקסט שכתבתי לפני כמה שנים ועוד לא פירסמתי. נראה לי שיעזור לחלק מכן להבין שהן לא לבד. חיבוק גדול, לימור. בשבוע שעבר הרגשתי איך הכול מתחיל לנזול ממני. היה

"אמא רעה" – כמה מהר אנחנו קופצות למסקנה הזאת כשאנחנו לא מצליחות להיות מי שחשבנו שאנחנו אמורות להיות. בטקסט הזה אני משתפת תובנות שעלו בי בימי מחלה, מול סדרות שדווקא הן עזרו לי לראות משהו עמוק על אמהות,

"יש דופק, למה את לא שמחה? תחייכי""בסקירה ראו שהכול תקין, עכשיו את יכולה לשחרר?""יהיה בסדר, הכול יסתדר. את סתם מדאיגה את עצמך""העובר ייצא, כולן יולדות. זה כואב, אבל תעברי את זה""כשאת תהיי אמא, הכול ישתנה. אין לך מה

אחד הדברים שהכי כואבים לי בכל מה שקשור להתמודדות עם כעס בהורות- זה שלכעס אין באמת מקום. לא כי אנחנו לא כועסות – אלא כי אנחנו עסוקות בלהיות אשמות על איך התנהגנו ברגעים של הכעס. למשל: אם התנהגנו

"אני רואה שלכולן קל, ורק לי קשה", זה אחד המשפטים הרווחים שאני שומעת מנשים אחרי לידה. הרי כלפי חוץ כולן נראות בסדר, מתפקדות, מחייכות, מתמודדות מעולה עם האתגרים, ואם לא מדברות אחת עם השנייה על מה שמרגישות באמת,

כבר יותר מחמש שנים שאף ילד או ילדה שלי לא נכנסים למסגרת חדשה ואין צורך בהסתגלות, ועדיין יש משהו בראשון לספטמבר שמעלה בי זיכרונות של הסתגלות, של כיווץ, של חשש. תחושות הבטן והגוף נעות בין נשימה עמוקה ושמחה