בלוג 'נשים מדברות אמהות'

נולדה לי בת. וכולם, וגם אני, מאוד עסוקים ב"למי היא דומה". כשיש לה שלוש אחיות גדולות, אז יש הרבה איפה לחפש. היא לא ממש דומה לאף אחת, גם לא לי או לבעלי, גם לא לאיזה סבא או סבתא. היא נראית לי די מכוערת לפעמים.

החיפוש הזה, של איזה עיניים מוכרות, או אף דומה, או חיוך או הבעת פנים, אפילו הקפל של הסנטר, הוא כמו רצון גדול למצוא משהו שאני מכירה.

כי מה שאני מכירה – אני כבר מכירה, אני כבר אוהבת, אני כבר יודעת איך להתמודד איתו, וזה נותן לי ביטחון. זה מרגיש בטוח ויודע יותר מאשר – "היא לא דומה לאף אחד."

אנחנו חיות בסביבה שקשה לה להכיל רגשות טעונים וקושי בתוך בראשית ההורות, אז במקום לתת הכרה לחוויה הפנימית, יש כאלה שמעדיפים לזרוק משפטים כמו "ילדים זה שמחה", "לא נורא, זה יעבור ", ומצפים לשמוע ש"הכול בסדר" כששואלים "מה שלומך?"
והאישה שהפכה לאם? היא עוטה מסיכה של חיוך שהכינה מבעוד מועד במאמץ רב ומשיבה "הכול טוב, הרי אני אמא עכשיו."

שוב זה נגמר לי מהר מדי.
כמו לנסות להחזיק חול בכף היד.
לא משנה כמה זמן זה נמשך,
לא משנה כמה אני מכינה את הכל ואת כולם כדי שיימשך.
לא משנה כמה אני מרשה לעצמי לשחרר ולהשתחרר
להשתנות, לגדול
לבקש ולקבל עזרה, גם אם יש לזה מחיר, אני מוכנה לשלם!
זה תמיד נגמר מהר מדי.

להיות אמא, להתנהג כמו אמא, אבל עדיין לא להרגיש כמו אמא.

זאת התחושה הזאת שכאילו לקחו ילדה-נערה-בוגרת נתנו לה ילד בידיים ואמרו לה: "קחי, מעכשיו את אמא". אז היא לקחה את התינוק, ביצעה את התפקיד הכי טוב שהיא יכולה, קיבלה על זה מלא מחמאות, אבל בלב שלה עמוק פנימה היא עוד לא מרגישה כמו אמא. היא יותר מרגישה כמו מטפלת מסורה, כמו מישהי שמגלמת תפקיד, כמו ילדה-נערה-בוגרת ששמה על עצמה איזו תחפושת שנקראת 'אמא' ופועלת מתוכה.