היי, נעים להכיר. אני לימור לוי אוסמי, ואני יוצרת האתר ועוסקת בייעוץ וליווי רגשי לנשים ואמהות רגישות (בזום ובכרכור). אני יודעת שהדבר המרכזי שהופך את תהליך הליווי למשמעותי, מקרב ויוצר שינוי, הוא החיבור בינינו, ולכן חשבתי שכדאי שאציג את עצמי באופן אישי. אולי זו עוד דרך עבורי ליצור קשר.    

אגיד רגע שזה לא כל כך להגדיר 'מי אני', הרי אני נמצאת בהשתנות מתמדת, אבל אני כותבת מילים שנכונים להיום ועולים כפי שהם. אבל מכיוון שבמפגש ראשון גם את תגמגמי קצת ולא תדעי מה להגיד על עצמך כרלוונטי, זה נשמע לי הוגן שנגמגם ביחד ונתנסה במבוכה הזאת.

אתחיל בפרטים כלליים– אני בת 47, נשואה ועם שני ילדים די גדולים (17, 11), גרה בכרכור ועובדת במקצוע שאני מאוד נהנית ממנו, ובזכותו אני מכירה נשים ואמהות רגישות ( שהמפגש איתן מרחיב לי את הלב ויוצק בי תחושת משמעות והודיה. זו באמת זכות גדולה.

ואמשיך לפרטים אישיים יותר: 

אני אמא. להיות אמא זה אחד הדברים הכי משמעותיים עבורי, ולא בגלל שההורות הייתה קלה לי, אלא להיפך.  דרך ההורות והקשיים בה, שהובילו אותי להתמודדות אמיצה שלא ביקשתי, הכרתי את עצמי מחדש והתפיסה שלי את עצמי ואת העולם השתנתה. דרך ההורות למדתי שיש לי צרכים ורצונות ושהם חשובים לי, למדתי להקשיב לעצמי, למדתי על מגדר ולמדתי איך לתרגל אהבה ללא תנאי, למרות כעסים וקשיים שההורות מציבה בפניי.

ההורות היא זירת הלמידה שלי, ההתפתחות שלי, המקום שבו אין לי לאן לברוח, כי ממש חשוב לי להיות טובה עבור הילדים שלי. אני לומדת את עצמי כל יום דרך הילדים, על היופי, ההשראה והאתגרים שההורות מביאה איתה, ומגלה דרכה עוד משמעות, עוד אהבה, עוד רכות. היא מפגישה אותי עם עצמי, מגדלת אותי, ועוזרת לי להבין אחרות. 

אני רגישה. במשך רוב החיים חשבתי שאני אדישה, עד שבשנות העשרים המאוחרות גיליתי שאני רגישה ( ). הגילוי וההעמקה של עוזר לי להבין את עצמי ואת האחרות, ולקבל ולאהוב את עצמי, גם כשאני מרגישה שונה ולא מובנת. בזכות ההיכרות עם התכונה התחברתי אל חברות רגישות, התחלתי לעבוד עם נשים רגישות, למדתי טכניקות וכלים לוויסות, איזון ואיך לבנות אורח חיים שתומך בתכונה ומאפשר לשגשג ולחיות בטוב יחד איתה, במקום להתנצל על השונות שלי. אני חושבת שההיכרות עם היה אחד הדברים המשמעותיים ששינוי את החיים שלי לטובה.

אני פמיניסטית. בזמנים בהם המילה 'פמיניסטית' עדיין מאיימת ומרגישה מילת גנאי, אני מרגישה שאני יכולה לשים בצד את הביקורת ולאמץ סגנון חיים פמיניסטי שמחובר אליי ולערכים שלי. את הפמיניזם גיליתי בזכות ההורות וההלם על חוסר הצדק וחוסר השוויון, שהרגשתי שמסליל אותי להיות אמא מסוימת ויוצר חוסר שוויון ביני ובין בעלי. במשך שנים כעסתי על חוסר ההוגנות של החברה, שמפקירה נשים אחרי לידה ולא תומכת בהם מספיק, אבל עם השנים הכעס עבר והפך לעשייה למען העלאת מודעות חברתית.

בזכות התואר שני במגדר יכולתי לאמץ עמדה אקטיביסטית לגבי דיכאון אחרי לידה וקשיים רגשיים אחרי לידה, כתוצר של חוסר תמיכה משפחתית וחברתית וכבעיה חברתית לא מטופלת, שיוצרת חוסר שוויון ועוגמת נפש עבור נשים. העמדה הפמיניסטית מאפשרת לי לראות את הקשיים הרגשיים של נשים בראייה רחבה יותר, ונרמל עבורן (מלשון נורמלי), את מה שמרגיש להן מפחיד ולא רגיל. אפשר לשמוע את הגישה שלי, פה בפודקאסט.

אני מתבגרת. אני בת 47, הילדים כבר די גדולים, ויש משהו בהתבגרות שמשנה אצלי את הפרספקטיבה לגבי עצמי, לגבי ההורות ולגבי החיים. היכולת שלי להיות בקבלה עם עצמי ועם הזולת מתרחבת, יחד עם יציבות ושלווה פנימית שאינה תלויה בנסיבות והישגים. ההתבגרות הוא משהו חדש שאני לומדת אותו, לכן אין לי מילים רבות לכתוב עליו, אבל אני חווה אותו כמשהו מרכזי במי שאני היום.

אני בהשתנות. אני מניחה שכמו כולן, אני נמצאת בהשתנות מתמדת. אני מודעת לכך שדברים משתנים בי, שאני בתהליך מתמיד של צמיחה והתפתחות (כמו כולן) , בו הדבר שאני קוראת לו 'אני' נרקם ומתפרק מחדש. הגמישות וההשתנות מקנה לי חופש, תקווה ונינוחות.

אשמח לצעוד איתך בדרך,

לימור

לבלוג האישי שלי