אי אפשר להגיד שמההיריון היה ברור לי שאניק, אבל היה ברור לי שאנסה. שמעתי הרבה על כך שלא פשוט להניק ולכן לא רציתי להתחייב לעצמי ובסופו של דבר להתאכזב. מיד אחרי הלידה לקחו אותנו לחדר שבו האחות המקסימה ניסתה ללמד אותי להניק. לא ממש הצלחתי ורוב החלב שלי לכלך את הפנים של הנסיכה הקסומה שלי. גם אני וגם האחות לא ויתרנו וכנראה שהיא הצליחה לאכול משהו.
במהלך שהותי בבית החולים, הצהרתי על "הנקה בלבד" כדי שגם בלילה יקראו לי להניק ולא יתנו לה בקבוק. בבית החולים היו יועצות הנקה חסרות סבלנות אבל איכשהוא הצלחתי להניק. הפטמות כאבו ונסדקו והכאב העמוק היה במיוחד בזמן ההתחברות.
יום אחרי שהגעתי הביתה, הלכתי לאחות טיפת חלב שהיא גם יועצת הנקה מאוד מומלצת והיא הסבירה לי איך לחבר את הילדה לפטמה כמו שצריך. יום למחרת היה לי את הגודש המדובר. שלחתי מייל לאחות טיפת חלב וכשקיבלתי תשובה (יום למחרת) כבר לא היה לי גודש. התלהבתי מהעניין שההנקה הולכת לי חלק ולא נצפים קשיים מיוחדים.
היה לי קשה לא לדעת מתי היא רעבה וצריך להניק אותה
זמן לא רב אחרי החזרה הביתה התחיל המשבר. התלות הנוראית הזאת – הצורך להיות בבית 24/7, חוסר הידיעה מתי היא רעבה, כמה היא אכלה, ההנקות הארוכות (45-60 דקות כל הנקה), הלילות ללא שינה, הפחד מהירדמות שלי תוך כדי ההנקות בלילה (וההתעוררות בבהלה כשהיא בידיים שלי) – כל אלה פשוט גמרו אותי.
היה לי גם קשה להניק מחוץ לבית. הייתי לחוצה ועצבנית כשהנקתי מחוץ לבית, לא רציתי שיסתכלו עליי ורק רציתי שההנקה תסתיים (וההנקות היו ארוכות ומייגעות). בגלל העצבנות שלי, היא גם לא הצליחה לאכול כמו שצריך וההנקה התארכה מעבר לרגיל. בקיצור, לא רק שלא נהניתי מההנקה – פשוט לא אהבתי את זה.
כבר התייאשתי ואמרתי לבעלי שאני רוצה לעבור לתמ"ל, אבל הילדה בדיוק התחילה עם גזים ופחדנו לעבור לתמ"ל בגלל העובדה שלא נוכל לדעת האם כאבי הבטן שלה זה מהגזים או מהתמ"ל. החלטנו להמשיך עם ההנקה לפחות עד גיל 3 חודשים.
במקביל, התחלתי לשאוב בתקווה שאוכל לנשום קצת, כדי שמישהו אחר ייתן לה לאכול. גם עם השאיבות זה היה סיוט בהתחלה. במשך 30 דקות שאבתי בקושי 20 מ"ל אבל חברה עודדה אותי ואמרה לי לא לדאוג ושעם הזמן וכם השאיבות אצליח לשאוב יותר. וכך באמת קרה. שאבתי באופן קבוע וכך יכולתי לפעמים להשאיר אותה עם מישהו ולנקות קצת את הראש. וגם העובדה שידעתי כמה היא אוכלת עם הבקבוק, וחוסר התלות הקלו עליי מאוד. כששאבתי יכולתי לצאת מהבית עם בקבוק חלב שאוב בצידנית וחסכתי מעצמי את אי הנוחות של הנקה בחוץ.
פתאום משהו השתנה ונהיה יותר כיף להניק
סמוך לגיל שלושה חודשים, משך כל הנקה התקצר פלאים. כל הנקה ארכה 10-20 דקות. פתאום היא גם יותר תקשרה, התחילה ללטף ו"למזמז" אותי בזמן ההנקות. פתאום נהיה קצת יותר כיף להניק.
בגיל 3 חודשים וקצת, כשהיא סיימה כבר עם סאגת הגזים, נתתי לה לראשונה מטרנה, בשאיפה להפסיק עם ההנקה ולעבור לתמ"ל. אבל פתאום לא הרגיש לי נכון להפסיק לחלוטין את ההנקות. פתאום רציתי להמשיך להניק. אז הילדה שלי קיבלה 2 בקבוקי מטרנה ביום והשאר הנקה. כך גם ירד ממני הלחץ של השאיבות, כי כשאני יוצאת מהבית היא יכולה לקבל מטרנה ואני לא לחוצה אם יש מספיק חלב שאוב. גם כשאני יוצאת איתה מהבית, אני לוקחת מטרנה ולא לחוצה שחם מדי ואולי החלב יתקלקל או שלא אוציא אותו בזמן מהצידנית וייקח לי זמן לחמם אותו והיא כבר תהיה רעבה מדי.
גם היום (4.5 חודשים) אני עדיין לא יודעת כמה היא אוכלת כשהיא יונקת. אחרי שהיא יונקת ופתאום בוכה, אני עדיין לא יודעת אם היא רעבה או לא. אבל יותר קל לי כעת, כי כשהיא יונקת והיא שבעה היא פשוט מוציאה את הפטמה. ההנקות יותר קצרות. ההבעות שלה יותר כיפיות. הכול שונה.
לפעמים היא תמיד רוצה לינוק ומעדיפה בקבוק, ולפעמים היא לא רוצה בקבוק ומעדיפה לינוק, אז אני זורמת איתה ועושה מה שטוב בשבילה. בינתיים אני לא מוותרת על ההנקה ומקווה שגם כשאחזור לעבוד אמשיך להניק לפני שאלך לעבודה וכשאחזור הביתה. נראה מה היא תעדיף.
בטח יעניין אותך לקרוא גם:
בשבילי להניק זה להגיד לתינוק שלי: "אמא פה בשבילך, אני אוהבת אותך"
מה זה ליווי רגשי אחרי לידה ולמי הוא מתאים?
את מוזמנת להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.