אני חודשיים אחרי לידה, אם לארבע בנות ושחקנית כל-כך טובה. כבר חודשיים שאני מחכה שזה יעבור, אומרת לעצמי שזה רק עניין של זמן, קוראת בסתר כתבות, נכנסת לפורומים, מתעניינת. כבר חודשיים שאני כל כך מודעת לעצמי, עד שאני לא מודאגת, משדרת לכולם שהכול בסדר.

כשמתקשרים לשאול מה נשמע אני עונה ש"הכול בסדר" ועושה הכל כדי שקולי ישמע תקין. ואם אני בוכה באותו רגע שמתקשרים (אירוע מאוד שכיח), אז אני פשוט לא עונה, מחכה שזה יעבור וחוזרת למי שהתקשר, רק שלא יגלו. אני לא יכולה להעמיס על היקרים לי את הקשיים שלי. חוץ מזה, איך אסביר את זה? הרי יש לי תינוקת בת חודשיים, בריאה ושלמה בידיים– אז על מה לעזאזל אני בוכה?? באיזו זכות? תתביישי לך! פשוט חוצפה! אמא מקולקלת!

בפנים אני מרוסקת, מרגישה מחנק בגרון כל הזמן

בפעמים המעטות שאני יוצאת מהבית, אני מקפידה להתאפר, למרוח מייק-אפ שמסתיר מצוין את העיגולים השחורים של חודשיים בלי שינה. אני מורחת קרם שמוריד את הנפיחות בעיניים מהבכי הממושך, מפזרת סומק, שמעלים את החיוורון, ומושחת אודם בוהק על שפתיים שמחייכות חיוך ענק מול המראה. אפילו אני כמעט מאמינה לעצמי ש"הכול בסדר". כל מי שנתקל בי מחמיא לי שחזרתי לעצמי כל כך מהר, "את נראית נהדר" הם אומרים.. אפילו בטיפת חלב התפעלו מהאמא החיונית, לו רק היו יודעים ששעה לפני זה בקושי הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה.

שחקנית טובה. ממש אלופה. ואני מחכה. מחכה כבר להגיע הביתה להוריד את המסכה, אבל גם שם מחכה לי קהל. קהל רך בשנים בדמות בנותיי האהובות שרוצות את אמא שלהן, אמא שלהן השמחה, המתעניינת, האמא שלהן שמחבקת. אז המסכה נשארת עוד קצת. ואני מודה על החסד הזה, שאני בכלל מצליחה לעטות את המסכה.

בפנים אני מרוסקת…מרגישה מחנק בגרון כל הזמן, לא מצליחה לישון, כל הזמן במיטה, מחכה שהיום יעבור ובלילה לא מצליחה להירדם. מנסה למצוא משמעות לכל זה, לחפש תקווה בדמות היום שאחרי אבל כלום לא עוזר. יש לי עוד שלוש בנות גדולות, שאני מרגישה שאני מרסקת גם אותן נפשית כל יום. כשהן מגיעות לבית אני מחכה כבר לשעת השינה שלהן כדי שאוכל לייבב לי בלי שהן יראו. כמה זה קשה לעצור את הדמעות, לשלוט על הבכי.

קרה שברח לי לידן, הן כל כך נבהלו."מה קרה אמא? למה את בוכה?" והעיניים הפעורות שלהן שידרו את המצוקה של כל ילד שרואה את אמא שלו בוכה."קיבלתי מכה", אמרתי ואחרי שהרדמתי אותן המשכתי לבכות ושנאתי את עצמי עוד קצת (אם זה בכלל אפשרי), שאיפשרתי לבנות שלי לראות את זה.

ובעלי? הוא כועס עליי

והתינוקת בת חודשיים, המסכנה שלי. כשהיא ערה אני מחכה שהיא תישן וכשהיא בוכה אני בוכה יחד איתה. אמא מקולקלת, כבר אמרתי? אמא מקולקלת שמקפידה לחייך אליה מבעד לדמעות. על כל מקרה שתראה פנים מחייכות מולה, רטובות מדמעות ומחייכות. פלא שהיא לא מחייכת בחזרה? לפעמים אני בורחת החוצה לחצר – מרגישה שאני נחנקת, שאין לי אוויר, שאני חייבת לברוח אפילו לרגע, או לתמיד.

ובעלי? החבר הכי טוב שלי? הוא כועס עליי. אתן מבינות? אני טובעת והוא – כועס עליי. אנחנו לא מדברים יותר מחודש, ממש לא מחליפים מילה. השוטף מתנהל במיסרונים, הוא ישן בסלון, אין קשר עין, אין מגע, שכחתי איך הוא ניראה. הוא מבצע את המטלות בבית, מטפל בבנות, לוקח ומחזיר, מסדר ומכין, אבל בדממה צועקת. הוא – כועס עליי.

אם לא הייתי כל כך עצובה בחיי שהייתי צוחקת מהבדיחה. אהבת חיי נוטשת אותי בתקופה הכי קשה שלי, כשאני חלשה וחסרת אונים. הוא, שנשבע לי תחת חופה לשמור עליי כעל בבת עיניו, הוא משאיר אותי להתבוסס לבדי בבור עמוק וחשוך. בשברירי התקווה שיש לי ליום שהוכל יעבור, אני מוסיפה עוד בקשה אחת – שאני אוכל לשכוח לו את זה ולזכור לו חסד נעורים. שאני אצליח לשחזר את הימים הרבים שלא יכולתי לנשום עד הסוף מרוב אושר, מרוב שמחה על הבעל שזיווג לי אלוקים, ולסלוח לו ואולי אחר כך גם לעצמי.

אין לי אומץ לספר, הבושה גדולה מדי

שוב בטיפת חלב, מאופרת למשעי, מריחה נהדר. חנוקה מדמעות בחדר המתנה. זהו, הפעם כשאכנס לחדר והאחות תשאל מה שלומי אני אספר – אני אספר הכל, על איך שאני מקולקלת, על שאני רוצה למות, להיעלם, על שאני מבקשת, מתחננת לעזרה כי אולי מחר כבר לא יהיה לי כוח לבקש, כי אולי עד מחר כבר לא אהיה.

היא קוראת לי לחדר ואני נכנסת, יושבת בכסא ומחכה. מיד כשהיא תשאל לשלומי אני אספר. אבל היא לא שואלת. היא שואלת מה שלום התינוקת, איך היא אוכלת, מה היא עושה, האם היא כבר מחייכת, ואין לי אומץ לספר על עצמי. הבושה גדולה מידי. אבל חנוק לי בגרון, רוצה לבכות. ואז בחיסון אני מוצאת את ההזדמנות המושלמת להתפרק. היא דוקרת את התינוקת שלי, התינוקת בוכה, ומיד אני מצטרפת אליה בהתייפחות לא סבירה. עדיף שיחשבו שאני אמא היסטרית מאשר אמא מקולקלת.

אחרי עוד לילה של מחשבות שאפילו הדף לא סובל, הבוקר החלטתי שאני פונה לעזרה. לא יכולה יותר. יודעת שכל רגע יגמר לי המזל ואני אשבור את הכלים. יודעת שזה כל כך שביר. שהכול תלוי על בלימה. כמה עוד אוכל? זה לא עובר. צאי מזה. זה לא עובר. מה יקרה אם מחר אני כבר לא אוכל לעטות את המסיכה? מה אם אתמוטט מול בנותיי? מה אם הפעם לא רק אדמיין איך אני בולעת את הכדורי שינה ומתנתקת אלא ממש אבלע אותן?? מה אם? חייבת עזרה.

אם את אחרי לידה, זה יכול לעניין אותך:

ליווי רגשי אחרי לידה ראשונה
ליווי רגשי לאמהות שיש להן ילדים גדולים בבית
"אני אמא לתינוק, האם מה שאני מרגישה הוא נורמלי?" הרצאה דיגיטלית
שיתופים אישיים ומקצועיים על דיכאון אחרי לידה

לדף הפייסבוק של נשים מדברות אמהות