הנקה קצרה: "החלטתי להפסיק לנסות. התייאשתי"

מאת : אמא רקפת

4 בספטמבר 2010 | 11 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

כשילדתי את בני לפני כמעט חצי שנה רציתי מאד להניק.

לצערי, הלידה נגמרה בקיסרי חירום וראיתי את הילד רק לאחר שעתיים, ואז גם הגיעו בני משפחה לבקר אותי, מה שדחה יותר את ההנקה הראשונה.

כשניסיתי להניק בפעם הראשונה, כמה שעות לאחר הלידה, הילד נצמד לשד וינק. אני לא יכולה לתאר את ההתרגשות שחשתי, את האהבה העצומה, את האושר הזה שאני מצליחה להזין מישהו אחר. אבל… אחרי שתי דקות הוא התחיל לצרוח. לא נצמד טוב לשד ולא הצליח לינוק כמו שחשבתי שיצליח.

לתינוקיה לא יכולתי לגשת בגלל הניתוח (עוד לא ירדתי מהמיטה וסבלתי מכאבים קשים). עזרה מהאחיות לא הצלחתי להשיג. ניסיתי להניק עוד כמה פעמים באותו יום, אבל זה גרם למפח נפש רציני לשנינו. הוא צרח.

"הרגשתי תחושת כישלון שאני לא מצליחה בהנקה"

אני הייתי מבוהלת וחסרת אונים והרגשתי תחושת כשלון שאני לא מצליחה בהנקה למרות שיש לי ה-מ-ו-ן חלב שפשוט נטף ממני. כל פעם השלמתי לו את הארוחות בסימילאק שאותו הוא לקח בשלוות נפש. בהנקה -צרחות והתפתלויות, עם סימילאק – נינוחות.

איזו הרגשת כישלון איומה. איזה פספוס. איזה חוסר אונים. בלילות לא נתנו לאיש להישאר איתי ומפאת הכאבים והתשישות לא הצלחתי לקום לתינוקיה וכך עברו השעות שבלילות הוא קיבל בקבוק בתינוקיה ובימים היה יותר ויותר קשה לנסות להניק. ההסברים שקיבלתי מהצוות בבית החולים היו סותרים ומבלבלים ובינתיים נטפתי חלב ולא הצלחתי להניק.

אחרי יומיים, כשהצלחתי להזמין יועצת הנקה פרטית לבית החולים, כבר היה קשה הרבה יותר להניק, כי הילד התרגל לבקבוק ואני כבר הייתי מותשת.

בסופו של דבר, החלטתי להפסיק לנסות. התייאשתי.

ראיתי שהילד מבסוט מהסימילאק ושנינו יותר רגועים ככה והחלטתי ללכת עם זה. שאבתי לילד עוד שלושה שבועות חלב ונתתי לו אותו בבקבוק, כי היה חשוב לי שיקבל את החלב הראשוני לפחות ואח"כ עברתי לסימילאק.

המעבר לסימילאק היה משברי עבורי. הרגשתי כשלון, אכזבה, כעס על הניתוח שעברתי והכי הרבה – פחד איום מלתת לו אוכל מוכן בעקבות מקרה רמדיה. לילות שלמים הייתי חרדה, פחדתי שאני נותנת לילד שלי אוכל לא טוב, שאני לא נותנת לו את הטוב ביותר….

אי – ההנקה הפכה ליתרון

רק אחרי כמה שבועות, כשראיתי שהוא מבסוט, נינוח ועולה יפה במשקל, נרגעתי.

מהרגע הזה התחלתי לראות את היתרונות שבאי הנקה – אני יכולה לאכול מה שאני רוצה, אני לא מאשימה את עצמי על גזים וכאבי בטן, הילד נינוח ומבסוט, אין לי דלקות / פצעים / גודש וכד', אני יודעת כמה הוא אוכל בכל ארוחה ולכן יותר רגועה, יש התקשרות טובה יותר בין הילד לבעלי כי גם הוא מאכיל את הילד והכי חשוב – אני יכולה לישון ולהתחלק בנטל עם עוד מישהו.

לאט לאט אי ההנקה הפכה אצלי ליתרון והיום בדיעבד אני מאד שמחה שאני לא מניקה. רק צר לי שזה נבע בהתחלה מתוך מצוקה בהתחלה ולא מתוך החלטה מודעת. יכולתי לחסוך לעצמי כמה שבועות של יסורי מצפון, כעס, אכזבה ועצבות.

בפעם הבאה אני שואבת כמה שבועות ואז עוברת לסימילאק.

מבחינתי, הנקה, כפי שאני רואה את זה היום, גובה מחיר יקר מידי עבורי ואני מעדיפה שלילד שלי תהיה אמא עם כוחות, בריאה ומאושרת מאשר אמא עייפה, מתוסכלת ועצבנית.

עוד אמהות כותבות:

עברתי לתחליף חלב ואני מאוד מרוצה/ אמא שלא מניקה

צריך תנאים להנקה / אוסי הורביץ

הפסקתי להניק כדי שאוכל לפתח כלפיה חום ואהבה/ אמא ה'

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

11 תגובות ל- “הנקה קצרה: "החלטתי להפסיק לנסות. התייאשתי"”

  1. אסנת רז הגיב:

    מזדהה עם כל מילה. אמנם לא ילדתי בקיסרי אבל מכל מיני סיבות שהן הילדה לא היתה לידי רוב הזמן בימים הראשונים וגם אני ניסיתי להניק אבל ויתרתי די מהר. היא אמנם ינקה יפה אבל כנראה שאצלי היה איזה חוסר השלמה עם עניין ההנקה. אז יש לי הרבה נקיפות מצפון שלא ניסיתי עוד (אפילו עם יועצת הנקה התייעצתי אבל לא הלך) אבל בסופו של דבר, אני מזדהה ביותר עם משפט הסיום בכתבה ובכלל עם הסיפור כולו.

  2. רויטל אפלבוים הגיב:

    הייתי שם גם. אמנם לא עברתי ניתוח אבל ההנקה פשוט לא צלחה. מהרגע הראשון הוא סירב להתחבר והעדיף את הבקבוק. כל פעם שניסיתי להניק (ולא ויתרתי. ניסיתי פעם אחר פעם בכל ארוחה)הצרחות שלו נשמעו עד לב השמיים.
    מדריכת הנקה מקסימה שהיתה במלונית גילתה המון סבלנות, אבל גם היא, למרות שניסינו יחד כל שיטה אפשרית (בתנוחת מעבר, עריסה, פוטבול, בשכיבה, בעירום ומה לא), לא הצליחה לגרום לקטן שלי לינוק.
    בסוף, בלב כבד מאד ויתרתי. שאבתי חלב במשך חודשיים עד שגם לא יכולתי לשאת בנטל הזה יותר. אין ספק שלאחר מכן הרגשתי נינוחה יותר והרגשתי שמשא כבד הוסר מעליי אבל העניין הזה מציק לי גם היום. ההנקה היתה מאד חשובה לי.
    החלטתי שלקראת הלידה הבאה אתכונן מראש. אפגש עם יועצת הנקה עוד לפני ואכין אותה להקפצה מיד אחרי. למרות שאני יודעת שאי הנקה מקלה מאד על החיים, אני לא מתכוונת לוותר.

    • שולחת חיבוק גדול. זו בהחלט החלטה טובה שתהיה בסטנד ביי יועצת הנקה לפעם הבאה. כל הזמן לומדים דברים חדשים ומקווה שהלמידה שלך תהיה לך לעזר בילד/ה הבאים (במידה ותרצי ויתאפשר, כמובן ):)

  3. חגית מנדרובסקי הגיב:

    תודה רקפת, על השיתוף, מרגש אותי מאד לקרוא סיפורים כאלה של נשים שאמנם לא חוו את החוויות שאני חוויתי, אבל גם עברו תהליכים וקשיים ולא הכל עבר חלק כמו בחלום. מצער אותי כל-כך שאין לנו יותר את האפשרות לתמוך ולחזק זו את זו ברגעים האלה של הלידה ואחריה ממש, כי לי זה היה חסר שתהיינה לצדי נשים שמבינות אותי ויכולות להקל על הסבל שלי בשבועות הראשונים שלאחר הלידה.

    זה כל-כך משמעותי וחשוב שיש לנו את הבמה הזו לשתף ואת האפשרות הזו לקרוא ולהגיב.

    המון תודה גם לך לימור שהענקת לנו את זה. מתנה גדולה! חיבוק לכולן וחג שמח!

  4. שירי הגיב:

    גם אני כמוך אחרי קיסרי פשוט לא הצלחתי.. וכולם סביבי (האחיות ואנשים שבכלל לא מכירים אותי אפילו) לחצו, למזלי משפחתי תמכה וגרמיה לי להרגיש שאני עושה את הדבר הנכון בשבילי וכך גם בשביל הבן שלי

  5. שלומית הגיב:

    גם אני לא מניקה…בלידה הראשונה שלי לפני שנתיים ניסיתי, ויצאתי מבית החולים עם פטמות מדממות ועם פחד עצום מהתינוקת. כל פעם שהיא התעוררה התכווצתי כי ידעתי שהולך להיות כואב…ויתרתי ואז חברה שלי נחתה אצלי עם משאבה. שאבתי שמונה שבועות ונשבעתי לעצמי שלא אעשה זאת שוב. לקראת הלידה השנייה (לפני חודש וחצי) נערכתי מראש עם יועצת הנקה וקניתי מלאי של משחות ופטמות סיליקון ומה לא- אבל נראה שהפטמות שלי לא מתמודדות עם היניקה. שוב פעם רגישות, דימומים, פציעות. חזרתי הביתה למשאבה- והחזקתי מעמד שישה שבועות. לקחתי מוטיליום, והצלחתי לספק לה 100% חלב אם. אבל הלוגיסטיקה, והשילוב עם הילדה הגדולה שעוד לא מילאו לה שנתיים, והקימה כל שלוש שעות, והעובדה שכל מגע בשדיים גורם לי לכאבים, פשוט שברו אותי והפסקתי לפני כמה ימים. יש לי המון ייסורי מצפון, ומרגישה שאני לא נותנת לילדים שלי את מה שהם צריכים לקבל, פשוט בגלל שלי כואב וקשה פיזית. מזדהה כאן עם כולן, בקיצור, ורק רציתי לשתף. ועוד מרגיז אותי מאד שיועצות הנקה ואחיות טיפת חלב לא מכירות בעובדה שישנן אמהות שבאמת לא מצליחות להניק. האם תמ"ל זה באמת כזה נורא?

  6. שרית הגיב:

    אני כ"כ מזדהה עם מה שאת כותבת פה..אין לך מושג.גם אני עברתי קיסרי חירום,ובכלל לא ראיתי את הקטנה עד בערך 12 שעות אחרי הלידה (הייתה גם בטיפול באור ולכן לא ניתן היה להוציאה מהתינוקיה).גם לי היה ברור שאני מתכוונת להניק,והייתי מוכנה להתמיד (כמעט) בכל מחיר.
    בבית החולים זה לא הלך טוב כ"כ, ולמרות שהייו שם יועצות הנקה שניסו לעזור לי, וככה הקטנה קיבלה בזמן השהות בבית החולים גם תמ"ל.כשהגענו הביתה, בכמעט שבועיים הראשונים,נתתי לה רק לינוק.כשיכולתי הייתי שואבת, וזה שימש בעיקר ללילה.
    אבל אני כ"כ מבינה את התחושות שלך-האכזבה העצמית,הרצון להגשים איזשהו אידיאל/חלום וזה לא הולך כמו שמצפים..אני כרגע נותנת לה גם תמ"ל (בעיקר בלילה), ואני כ"כ מפחדת מההחלטה של להפסיק להניק.ממש מפחדת.מפחדת מההחלטה הזו של להתייאש באופן סופי,למרות שהייתי קרובה להחליט אותה כ"כ הרבה פעמים בימים האחרונים..אני מרגישה שאם זה מה שאחליט בסוף,אאכזב את עצמי בעיקר.היא תגדל על ציצי או על תמ"ל, THAT'S 4 SURE, אבל התחושה הזו של העובדה שיש משהו שאת יכולה לתת לילדה שלך באופן בלעדי ואת לא מצליחה לספק לה אותו כנדרש/בצורה "מושלמת", שוברת אותי כל פעם מחדש.
    אז נכון שגם חשוב שלתינוק תהיה אמא בריאה (פיזית ונפשית),וזה הצד השני של המתרס מבחינתי, אבל אני מתקשה להחליט לגבי ההפסקה.מפחדת מתחושות האשמה שילוו אותי לאחר מכן.

    • היי שרית, תודה על השיתוף.
      במידה ואת מרגישה שהיום, בנקודת הזמן הזו, מאוד מאוד חשוב לך להניק ואת לא רוצה להפסיק – ממליצה לך בחום להתייעץ עם יועצת הנקה. זה התפקיד שלהן 🙂

      לגבי רגשות האשם והרצון להגשים אידיאל/חלום- זה כבר פרק אחר..
      במידה ויעלו בך רגשות אשם שתירצי להתמודד איתם או שתרצי להתמודד עם התחושה הזו של האכזבה מהמציאות שאיננה כפי מה שקיווית, צרי שוב קשר 🙂 כדי לשתף במה שעולה ועם מה את רוצה להתמודד. אפשר דרך "צרו קשר" במעלה הדף.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לפרק משפחה בשביל הצורך שלי?

מאת : אמא אנונימית

29 במאי 20142 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

כמה שזה כואב ומאכזב, אם הייתי בוחרת ולא הייתי מפחדת, יכול להיות שאת כל התהליך הזה הייתי עוברת עם אישה ולא עם גבר, הרי שנים הייתי במערכות יחסים עם נשים. פיזית, אני מאוד זקוקה למגע הפיזי של גבר, אבל מנטלית, רגשית, חסרה לי אישה. אני מתגעגעת לדברים שגבר לעולם לא יוכל להבין ולהכיל. מתגעגעת למגע, לליטוף, ולחיבוק של אישה.

מה עושים עכשיו?? לפרק משפחה בשביל הצורך שלי? הייתי צריכה לחשוב על זה קודם…

אמא יקרה לי

מאת : אמא לעצמי

14 בספטמבר 20119 תגובות

מתוך אמהות ובנות, לכל אמא

בני כבר בן שנתיים ושמונה חודשים. מאז הלידה אני כמהה לכתוב על הכאב של אובדן אם. של חווית הגדילה לצד אמא מעורערת, אומללה, דיכאונית, אלימה, לא יציבה.

וכל הזמן יש פתיל בתוכי שבוער וממגר. אולי זו אשמה. אולי גם בושה.

האם בתוך שטף החיים, עצרנו לחשוב מה אנחנו באמת רוצות ?

מאת : עטרת סנפיר- ליפשיץ

19 בספטמבר 201116 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות וקריירה, חוזרות לעבודה, לכל אמא, מקצועניות מדברות

יום אחד זה קורה, ככה פתאום מתעוררת מבפנים תחושת חוסר הנוחות, המחשבות על החיים, על מה שהיה עד היום, על החלומות שהיו ואולי אינם, על המשפחה, הזוגיות הילדים. על המקצוע, על מה שהצלחנו להגשים ומה ששכחנו בדרך, ועל עצמנו, על מי שהפכנו להיות, על החיים שבנינו לעצמנו. האם זה מה שרצינו באמת? זה מה שדמיינו?