מסע אישי בעקבות הלידה ה"טבעית " – חלק 1

מאת : לימור לוי אוסמי

6 בספטמבר 2010 | 4 תגובות

מתוך לידה טבעית- מסע אישי, סיפורי לידה

יש בי משהו שמפעפע כבר כמה זמן ומבקש לחקור, לשאול, להתעניין ולהעמיק את ההבנה שלי בכל הקשור ללידה ה"טבעית" ואני מתחילה את החקירה בפוסט הזה היום.

בשלב הזה אינני יודעת עדין מה תהיה החקירה, לאן היא תוביל, איך הוא תרגיש, היכן יהיו העצירות להתרעננות, מה הוא תעורר ומה יהיו תוצאותיה. אני מתחילה לגשש ולחקור מתוך מקום של ידיעה וחוסר ידיעה. מקום חדש בשבילי לצאת איתו החוצה. 

אני כותבת ושמה את המרכאות באופן אוטומטי על המילה "טבעית" בהקשר של הלידה ועוצרת לרגע לחשוב, מה זה אומר עבורי המרכאות האלו ? איזה סוג של ביקורת אני מרגישה כלפי המונח הזה ? עולים בי בליל של דברים. מתפתה אם לכתוב את הכל ובסוף בוחרת לשים אותם כרגע בצד, מפני שהם לא ברורים לי מספיק בשלב הזה.

משהו שמדגדג בבטן

אני מרגישה כבר כמה זמן משהו שמדגדג לי בבטן ובגוף לבטא את יצר החקירה והכתיבה שבי. הצלחתי לשמוע ולהקשיב ליצר, אבל לא ידעתי מה לעשות איתו ואיך להתייחס אליו. אני חושבת שחלק מחוסר היכולת שלי להבין איך להתייחס לקול הזה שבי, היה בעקבות קולות אחרים שעלו בי והשתיקו מהר מאוד את האופציה למימוש וחקירה.

קול אחד אמר: "מה יש לעשות עם זה ? זה לא פרקטי" והרי חשוב לעשות דברים פרקטיים שמניבים רווחים ברורים לעין. והקול השני אמר: " אם את כותבת, אז שזה יהיה כמו מחקר ואז תוכלי לפרסם את זה ולהיחשב כאשת מקצוע מומחית בתחום". אותו קול נבע מתוך המחשבה שכתיבה רצינית היא כתיבה אקדמאית בלבד, עם כללי כתיבה ברורים, ציטוטים ממקורות 'מורשים' בלבד, כתיבה אובייקטיבית שמטרתה להסיק מסקנות שיביאו חידוש מדעי מסוים. אין לי תואר דוקטור, אבל מסתבר שגם תואר שני באוניברסיטה מספיק כדי לקעקע דפוסי כתיבה מסוימים.

המשכתי בחיי עם אותו היצר והאמנתי שאין לי אפשרות לחקור ולכתוב על הנושא בצורה קצת אחרת. רק היום אני מבינה עד כמה הייתה בי כל הזמן ההבנה הקוגניטיבית שכדי לכתוב על משהו אני צריכה לקרוא עוד ספרים מהתחום, להעמיק בעשרות מחקרים (באנגלית כמובן) ולצאת עם מסקנה (חכמה) כלשהי לעולם. המחשבה על העשייה הזו עייפה אותי ועזבתי את זה. אמרתי לעצמי שאתחיל ב'פרוייקט' כשיהיה לי מספיק כוח וכך הדברים נשארו. בצד.

יש דרך אחרת

ההבנה המוקדמת, שקיים בי יצר חזק לחקירה וכתיבה וגם ההבנה המאוחרת יותר, שיש דרך אחרת לחקור ולכתוב, הגיעה אליי בעקבות הדרכה אישית שאני עוברת, שמסייעת לי להתמקד במה שמדויק ונכון לי, מה לא עושה לי טוב אל מול מה שמרים אותי מעלה- מעלה. באמצעותה, הבנתי שחשוב לי לעשות דברים באופן שמותאם לי ולקצב האישי שלי והיא אפשרה לי להשתחרר מכבלים של דברים "ברורים מאליהם", כמו איך לכתוב, כבלים שלא הבנתי עד כמה הייתי קשורה אליהם. ההתנסות בחשיבה שהיא קצת אחרת היא זו שפתחה בפניי את האופציה של יציאה למסע חקירה אישי באופן שאני אפילו עדיין לא יודעת להגדיר. אני רק יודעת שהוא אני.

אני מתארת את התהליך של ההבנה האישית שלי בפיסקה אחת קטנה, אבל מאחורי הפיסקה הזו בעצם עומד הכל. אני לא בטוחה שאני בשלב של להבין ולהסביר את התהליך האישי שאני עוברת עכשיו, אבל אני יודעת להגיד שזה התהליך שמאפשר לי להתחיל בחקירה קצת אחרת, כי בלעדיו פשוט לא הייתי מתחילה. לפחות לא עכשיו.

השינוי המחשבתי שמתחולל בי אט אט היווה את הבסיס, הקרקע, שאיפשר לי ללכת אחרי קול שהיה בי לחקור והוא שאיפשר לי לקפוץ על ההזדמנות שניקרתה בתוכי, למרות שבאותו הרגע פשוט לא היה לי מושג מה לעשות איתה. גיליתי משהו שעניין וסיקרן אותי מאוד, הסכמתי להתעניין וללכת אחרי הקול שבי ומשם הכול התחיל להתגלגל.

באותה מידה שבחרתי להתחיל בנושא של הלידה ה"טבעית" יכולתי התחיל בכל נושא אחר שמטריד אותי בהקשר של האמהוּת, פשוט הנושא הזה התגלגל לפיתחי מוקדם יותר מכולם, אז אספתי אותו.

איזה כיף ללדת

 

 

לפני זמן מה נחשפתי ( באמת שלא זוכרת איך, בזמנו לא חשבתי שזה כל כך חשוב כדי לזכור את זה) לקליפ שנקרא "איזה כיף ללדת"  ובו רואים אישה בהריון שלא רואים את פניה (הפרט הזה חשוב להמשך), 20 דקות לפני הלידה, רוקדת בשמחה רבה לצלילי השיר "יש לך שמש", עושה הפסקה קלה מהריקוד להתמודדות עם ציר על ידי גניחות וצעקות (קלות) ואח"כ ממשיכה לרקוד. האישה נראתה ממש שמחה ועם אנרגיות חיוביות מדבקות וזה עשה לי ממש כיף לראות את האנרגיות האלו.

שיתפתי את הקליפ בדף שלי בפייסבוק (מוזמנות להצטרף, מעדכנת שם כל הזמן תכנים מעניינים) וכבר באותו היום קיבלתי הודעה ממישהי שאני מכירה: "זו אני בקליפ. אני לא רציתי שיזהו אותי, אבל זו אני".

לא האמנתי ! איזה צירוף מקרים מדהים. מיד, באופן אינסטינקטיבי ממש, כתבתי לה שאני רוצה עוד פרטים על הלידה שלה. שאלתי אותה: איך יולדים ככה ??? הנחתי שהיא עברה הכנה מנטלית ופיסית לפני הלידה והרגשתי שאני חייבת לשמוע ולהבין יותר.

התשובה שלה מיהרה להגיע בכתב.

מה היתה התשובה שלה  ? בפוסט הבא.

לכל הפוסטים של לידה טבעית- מסע אישי

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

4 תגובות ל- “מסע אישי בעקבות הלידה ה"טבעית " – חלק 1”

  1. על פניו ברור לנו שלידה באה מאהבה. יש מכשול קטן שנקרא "החיים היום" ובחיים של היום אנו לא נותנות לעצמינו מספיק זמן איכות עם עצמינו כדי שנפנים את אותה אהבה גם ל"פרקטיקה" כי כשאנחנו ממוקדות מטרה שהיא בראשיתה וסופה אהבה אנחנו מסוגלות להכל!!!!! אנחנו כושלות ביכולת המיקוד, והגדרתנו מול הסביבה מקימה סביבנו חומה גבוהה שעלינו לעבור כדי להגיע לברור מאליו: לקבל הכל באהבה!!!

    הכיף הוא שזה אפשרי למי שרוצה!!!!!

  2. עדי – פשוט ללדת – ליצור את חווית הלידה שלך!

    אז ככה,
    יש הבדל בין אהבה לביטחון, לא תמיד מה שאנחנו עושים אנחנו עושים באהבה ולא תמיד מה שאנחנו עושים אנחנו עושים בבטחון, לידה היא אחד הרגעים שהשילוב בין השניים הוא כל כך כל כך חשוב, אז יש מי שנמצאת שם תמיד – ככה היא גדלה זה מה שהיא ראתה, זאת היא! ויש את מי שככה היא רוצה אבל אינה נמצאת במקום האוהב והבטוח שלה כלפי מהותה כאשה ואם.
    לא פשוט לעבור מלשלוט ולהחזיק הכל להרפיה כמעט חוחלטת ואיבוד שליטה כשמסביבך נמצא, אולי, בן זוגך שטיפסת איתו בהרים בדרום אמריקה ועכשיו מה? – שיראה אותך צועקת?- האם באמת תתני לזה לקרות?!
    לידה טובה תוכל להתרחש במקום בו האשה תוכל להרפות, מקום בו האשה תוכל להרפות הוא המקום בו תרגיש בטוחה, המקום בו תרגיש בטוחה הוא המקום שאינו מכיל כל גורם מאיים, מרתיע ויותר מכל – מחייב!!!
    מי מוכנה לפתוח בפני עצמה ובן שוגה נקודות רגישות אילו? – את שיכולה תגיעי ללידה אותה את תיצרי לעצמך.

    עדי – פשוט ללדת – ליצור את חווית הלידה שלך!!!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

חופשי זה לגמרי לבד / ליטל אוהב ציון

מאת : ליטל אוהב ציון

29 באוגוסט 20118 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא

אז הנה הוא הגיע, אחד התאריכים היותר האהובים עליי בשנה, האחד בספטמבר !

במחשבה שנייה, הניסוח לא מדויק.

זה לא שהוא הגיע, אלא שאני הצלחתי להגיע אליו….

אמנם הגעתי באפיסת כוחות, זוחלת על גחוני, סופרת את הדקות, מרוטת שיער ראשי ומלאת שערות רגליי, כי למי בכלל יש זמן לשעווה…אבל הצלחתי !

מחליטה להסכים, לקבל, לקטלג ולכתר את עצמי: אני בדיכאון אחרי לידה

מאת : אמא שמרגישה בדיכאון אחרי לידה

5 בדצמבר 201210 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

בכל בבוקר אני מתעוררת עם קצת כח ושואלת את עצמי האם כוחי יספיק לי היום?

האם יספיק לטפל בה? להאכיל, לחתל, לחייך, להרגיע, להתייחס אל ביתי? האם יהייה לי את הכח להעניק לה את היחס אשר היא ראויה לו היום?

האם יספיק כוחי לטפל בעצמי? לאכול, לדבר לעצמי, לחזק את עצמי, לדרבן, לשכנע את עצמי במילות עידוד לטפח תקוות ושאיפות להאמין קצת שעוד מעט זה יעבור, יגמר, ישתנה?

יום הזיכרון

מאת : לימור לוי אוסמי

9 במאי 20112 תגובות

מתוך לכל אמא, מלחמה וימי אבל לאומיים

יום הזיכרון.

שקט יורד,

מין דממת מוות כזאת.

אני מרגישה שיש בי חלק שרוצה להדוף,

לעצור,

לדחוק,

לא להיות חלק.