איך יולדים בשבדיה?

מאת : אמא של שירה

18 באוקטובר 2010 | 5 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

בפוסט הקודם אמא של שירה סיפרה על ההריון והלידה המתקרבת. הנה ההמשך.

בשעה 4:00 בבוקר – אני מרגישה מים נוזלים ממני – ידעתי שזה זה! התעוררתי בבת אחת!!! הערתי את אבא וסיפרתי לו שהמים יורדים… רצתי לאמבטיה להריח – איכסססס! אין ספק שזה זה!

“מה עושים? מה עושים עכשיו?” שאלתי אותו.

“יש לך צירים?”

 “לא…”.

נכנסתי לאמבטיה לגילוח קצרצר (טוב שנזכרתי באמת…) יד אחת מגלחת – השנייה מחזיקה את הטלפון – אני בשיחה עם דודה לינה (גיסתי). סיפרתי לה שירדו לי המים, אין לי צירים ושאני באמצע הגלח"צ. השיחה הייתה ברוח משועשעת משהו. כל הסיטואציה הצחיקה וריגשה את שתינו.

סיכמנו שכשאני אהיה בבית החולים אני אעדכן אותה מתי לצאת לכיוון. כולנו חשבנו שאת תקחי את הזמן שלך…שתבואי לנו מאוחר, בכל זאת, את ההיריון הראשון שלי… כמה טעינו!

נשכבתי בחזרה במיטה – אבא החליף מצעים – ונחתי קצת. אכלתי מהריבה שסבתא שלך שלחה, אמרתי את אחת התפילות וניסיתי לנוח.

שעה אחר כך פלוס מינוס הצירים באו במכה אחת – וכבר ראיתי כוכבים!!!! דיברתי עם אלוקים מרוב שכאב לי…התקשרנו לביה"ח להודיע שאנחנו בדרך וגם לדודה לינה שתבוא.

אני מודדת את הצירים – כל דקה למשך 40 שניות וכואב לי – כואב לי נורא!!! “אני רוצה משהו נגד הכאבים, אני רוצה ללכת עכשיו!!!” אני ממלמלת לאבא.

הצירים מתחילים, אבל אבא לא מוותר על הקפה

אבא שלך החליט שהוא לא זז לביה"ח בלי קפה – אני לא חושבת שהוא הבין בכלל מה קורה – לדעתי הוא היה בהלם – אבל הייתי מוכנה להכניס לו אגרוף באותו רגע לעורר אותו מרוב שכאב לי!

בשעה 7:45 הגענו לביה"ח. נסיעה של 6 דקות בדיוק נראתה לי כמו נצח!

נשענתי על אבא, לא יכולתי לעמוד כבר מרוב שכאב. כל רגע שעבר הכאב גבר ולא ידעתי איך אצליח להתגבר על כאב שכזה.

סוף סוף מיילדת פתחה לנו את הדלת אני התחננתי בפניה באנגלית: "PLEASE GIVE ME DRUGS, I CANT DO THIS, ITS RELLY HURTS"

והיא ענתה לי בנימה אימהית תוך כדי הכניסה לחדר – "עלייך להמתין עד שנסיים לבדוק אותך". עליתי על המיטה והתפתלתי מהכאבים. מלמלתי שכואב לי ושאני לא יכולה לעשות את זה והיא עודדה אותי שאני כן יכולה לעשות את זה!  היא הסבירה לי איך לנשום ולנשוף ואז נשמה יחד איתי… היא חיברה אותי למוניטור וביקשה להמתין משהו כמו 20 דקות עד שתסיים את הבדיקה עם המוניטור.

אני כבר הייתי מוכנה לרצוח מישהו!!! התחננתי בפני אבא שיעזור לי – “תשכנע אותם לתת לי משהו עכשיו. אני לא עומדת בזה!!!” וגם הוא אמר לי לחכות כמה דקות. אוףףףף !

אמרתי לה שגיסתי צריכה להגיע והיא ענתה שמותר רק בן אדם אחד בחדר לידה! אני "קיבלתי את הסעיף" עליה – שתקרא את התוכנית לידה שלי שבמשך 9 חודשים עבדתי עליה עם המיילדת שלי ! הודעתי לה חד משמעית: אם גיסתי לא נכנסת יחד עם בעלי, אני לא יולדת פה!!! זה עזר – השבדים לא רגילים לזה…

אני בפתיחה של 7, אין סיכוי לאפידורל !!

אבא והיא חשבו שאני רק בהתחלה, שאולי אני מגזימה…היא בדקה ואמרה לי – את בפתיחה של 7!!! כולנו היינו בשוק! תוך 4 שעות? היא הייתה מרוצה שמקצב ההתקדמות ואני רציתי משהו נגד הכאבים.

אין סיכוי לאפידורל את בפתיחה של 7 – ניתן לך גז צחוק. כמה שמחתי לשמוע שהינה אני מקבלת סוף סוף משהו נגד הכאבים!

התחלתי לנשום את הגז עמוק ככל האפשר…הרגשתי שאני נופלת לתוך מערבולת – הרגשה נעימה…עדיין מרגישה כל ציר, אבל לא כ"כ מפחדת, חושבת את המחשבות שלי לבד, נעים וטוב לי…

אחרי כמה זמן הרגשתי שאני צריכה קקי ומלמלתי למיילדת שיש לי קקי. המיילדת ביקשה ממני לקום בזהירות מהמיטה והובילה אותי לשרותים שבחדר. היה לי מוזר לעשות קקי ליד מישהו זר ובעיקר מישהו שמדרבן אותי לעשות קקי, אבל הייתי אפופה כ"כ ואחרי אין ספור קריאה של סיפורי לידה – אמרתי לעצמי "כפרה, לכי על זה! תעשי כאילו אין מחר".

חזרתי למיטה וגם לגז. אבל הפעם הגז לא ממש עזר והכאבים חזרו.

אני רציתי שדודה שלך תהייה פה כבר…ידעתי שאבא שלך עם כל העדינות שלו – ממנו הישועה לא תבוא! דודה שלך כמו שוויקטור חסון אומר "חליפת איומים" היא תוכנית הלידה שלי – תכננו כל פרט ופרט.

סוף סוף  הישועה מגיעה- גיסתי הגיעה לחדר הלידה ותפסה פיקוד

הרגשתי צורך להקיא ושנייה אחרי שהקאתי לינה באה. כמה אהבה יש לי לאישה הזאת! כמה רגועה הייתי כשהיא באה. אמרתי לה "הם לא רוצים לתת לי כלום! כואב לי עם הגז לינה, אני סומכת עלייך שאת תסדרי את זה". היא ניקתה לי את הפנים, החזיקה את המסכה ועקבה במוניטור על כל ציר וציר. לא הייתי צריכה להגיד כלום, היא הרגישה אותי ואת מה שהייתי צריכה – היא ואני הפכנו לאחד.

היא שמה לב שהגז לא עובד משום שהצינור ברח החוצה!

כעבור כמה זמן המיילדת מקפלת לי את המשענת ומבקשת שאתהפך – שאחבק את המשענת במצב של כריעה – זה יוריד אותך קצת יותר. היא מבקשת ממני לא לדחוף אבל זה כבר יותר מידי. אני מודיעה ללינה שאני חייבת ללחוץ והיא אומרת לי: "תלחצי, אל תעשי לה חשבון" אני לוחצת ושואגת תוך כדי שאגות חייתיות – אני שומעת את אבא אומר לה: "וואו היא שואגת ממש!"

על הדרך אני מחרבנת על המיטה ואומרת להם שאני מרגישה נבוכה לעשות קקי על מיטה ! הם כמובן צוחקים עליי.

בכל פעם שמגיע ציר, אני מרגישה את הצורך ללחוץ. המיילדת כמובן חשבה שיש עוד זמן – אבל גם פה היא טעתה – את הראש שלך יוצא ראו פעם דודה לינה ופעם אבא.

הם קראו למיילדת שתגיע והיא ביקשה ממני לשכב על הגב ולהרים רגליים.

דודה שלך חשבה שזה מאוד מוזר שלא נותנים לי לבחור את התנוחה שאני רוצה ללדת אותך אבל זה כבר לא היה משנה את היית בדרך החוצה. ציר נוסף. לחיצה נוספת. אני לוחצת כי אני חייבת אני מרגישה שמשהו למטה ממש שורף – בוער מכאב.

המיילדת מבקשת שלא אלחץ כרגע. היא עושה משהו, אין לי מושג מה. ציר נוסף מגיע. אני מסננת את כל הקולות האחרים בראש ומקשיבה לקול אחד – לקול של לינה. היא לידי, אני אוחזת בה, מביטה בה.

נשיפה אחרונה, לחיצה ואת בחוץ !!

היא מציצה במה שמתרחש אצלי וכשמגיע עוד ציר, המיילדת מבקשת שאלחץ בכל הכוח, לינה מבקשת שאלחץ חזק – אני עוצמת עיניים ונזכרת "במדריך הישראלי להריון ולידה" מסבירים שם שהדרך הנכונה ללחוץ היא לשאוף אויר ולשחרר כמו שמנפחים בלון – אני שואפת ונושפת חזק – לינה צורחת מהתרגשות "היא תיכף בחוץ! תלחצי! תלחצי בלי להפסיק!” שאיפה ונשיפה, לחיצה נוספת ואת בחוץ!!!

באותו הרגע הייתי מבולבלת ומלמלתי "אני אמא! אני אמא! יש לי תינוקת!” מבט לאבא שלך – אבא בכה, מבט ללינה – לינה בכתה.שמעתי אותך ברקע, בוכה. אבל, אני לא הבנתי איפה את….למה לא מביאים לי אותך.

המיילדת הסבירה שחבל הטבור קצר מידיי. אחרי זמן קצר הניחו אותך על הבטן שלי.

את היית חמה וסגלגלה ויצאת סקרנית – עינייך היו פתוחות ואת הריח שלך הייתי רוצה לאחסן בתוך בקבוק בושם!

את נולדת בשעה 11:25 3.906 ק"ג ובאורך 51 ס"מ.

הכאב שהרגשתי בלחיצות היה קרע פנימי באורך 2 ס"מ שאח"כ המיילדת תפרה.

הזריקו לי פיטוצין לעוד צירים – שהשילייה תצא – והיא יצאה ב"ה שלמה.

את כמות האנרגיה שלאחר הלידה אי אפשר לתאר: כל מהלך הלידה רציתי לישון, לנוח, רציתי שאנשים ייעלמו לי מהעיניים.

כשאת נולדת – נולדתי גם אני. עם כמות מחודשת ואין סופית (כך היה נדמה) של אנרגיה.חצי שעה אח"כ כבר ינקת כמו תותחית!

המיילדות שלחו לנו עגלה עם כיבוד קל – סנדביצ'ים, סיידר תפוחים, קפה ודגל שבדיה. אבא חשב שחבל שלא הבאנו דגל ישראל איתנו – אבל מי חשב על זה…

בשעה 14:00 העבירו אותי למחלקה ושם הייתי עד יום למחרת וביקשתי להשתחרר הביתה. מאז אנחנו בבית מודים לאלוהים שבחרת בנו ושאת כזאת מקסימה שאי אפשר לתאר במילים.

אוהבת אותך,

אמא

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

5 תגובות ל- “איך יולדים בשבדיה?”

  1. אורית פינגלה הגיב:

    סיפור מרגש מאוד,כל הכבוד ללידה ללא אפידורל(אפילו שזה בלית ברירה).
    אני ילדתי פעמיים ללא אפידורל,זה אמנם כאבים שלא יתוארו אבל החוויה שווה,להרגיש כל רגע ורגע מהיציאה של התינוק וכל לחיצה ולחיצה,כלום לא משתווה לכך.
    למרות זאת,אני כרגע בתחילת הריון שלישי ועדיין מפחדת כבר מעכשיו לקראת מה שצפוי לי בזמן הלידה,אבל….חוויה נשארת חוויה:)

  2. ענבר אופק הגיב:

    איזו לידה מדהימה
    כה מרגש לקרוא את הסיפור, מאחלת לכל אחת לידה עוצמתית וחוויתית שכזאת
    עם כל הכאב שעברת נשמע שהוא רק העצים את חווית הלידה.
    פוסט קל ונעים

    ענבר אופק
    מלווה הריון,לידה אם ותינוק באזור חיפה
    0523701137

  3. גליה גינרמן הגיב:

    איזה סיפור עוצר נשימה!
    הרגשתי איתך את הכאבים, את הלחיצות. כמובן שבתור אחת שדוגלת בלידה טבעית ללא אפידורל, צרם לי מאוד שהמיילדת ביקשה ממך לשכב על הגב ולהרים רגליים למעלה, האם באמת עשית זאת בסוף?
    וגם כל ההמתנה המיותרת והבירוקרטית, ממש רציתי לצעוק יחד איתך.
    מסתבר שבתי החולים בשבדיה לא ממש שונים מאלו שבארץ.
    והעיקר שיצאת בידיים מלאות, ומאוד מזדהה עם כמות האנרגיות שלאחר הלידה. מאוד שמחה בשמחתך ושולחת לך מכאן חיבוקים ישראליים.
    גליה – מתנות ליולדת

  4. נתנאלה הגיב:

    איזה כיף 🙂 פעם ראשונה שאני קוראת סיפור לידה לפרטי פרטים. הייתה לי הרגשה של חדירה לפרטיות ומצד שני מאוד נקשרתי לסיפור על בן אדם שאני לא מכירה. נהניתי לקרוא.

  5. ענבר בן הרוש הגיב:

    נשמע עוצמתי וחוויתי.
    שתגדלי אותה רק בבריאות ובאושר!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

"המציאות והדמיון נפגשו והתפוצצו" | אחרי לידה

מאת : אמא אחרי לידה

12 בדצמבר 201016 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

רוב חיי, כל פעם שחשבתי על הריון, התכווצתי, והחלה לכאוב לי הבטן. המחשבה על זה שיהיה בתוכי יצור שמתפתח ושאגדל לממדים לא טבעיים, הייתה לי מאוד לא נוחה. אני זוכרת שבעבודתי ראיתי נשים בהריון בחודש תשיעי ואמרתי שהן נראות כמו תנור – אוטוטו התינוק מוכן ויוכל לצאת.

טוב, זו באמת הייתה ראייה שונה. עד שהתחלתי לרצות להיות אמא…. אז הכל השתנה. כשראיתי נשים בהריון חשבתי שזה מקסים, וכשראיתי ילדים בסופר מחייכים אלי- רציתי אחד כזה משלי. שיקרא לי אמא ושיישב בעגלת הסופר ויאכל לחמניה ויזיל רוק ויהיה היצור הכי מדהים עלי אדמות.

'אבל למה?'  או  'איך שיחת חולין משנה כיוון…'

מאת : אמא אנונימית

1 ביוני 20146 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון

אני מתחמקת. ובוחרת משהו אחר והיא אומרת 'יש מבצע אולי בכל תיקחי גם את השרשרת עם דמויות הילדים' ואז היא שואלת אם הקטנים הם הלידה הראשונה שלי. ואני אומרת שלא ואז היא שואלת מה יש לי בבית. ואני משיבה שאין ומספרת שעברתי לידה שקטה של תינוק מת.

על מכתב קטן עם משמעות גדולה

מאת : קרן פרידמן גדסי

13 ביוני 20114 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון

אני כותבת את השתלשלות העניינים כי היא מרגישה לי כפותחת דלתות באופן הכי משמעותי שחוויתי עד כה, וכי האפשרות הזו שהשתמשנו בה, פגישה עם עובדת סוציאלית של אגף אמהות ומכתב שהיא כתבה שהיה מונח צמוד לגיליון הלידה של היולדת, הייתה כל כך משמעותית בכל רגע מהלידה, שאני מקווה שעוד נשים שזקוקות לה, יוכלו להשתמש בה ולקבל את התמיכה הנכונה להן מכל מי שנמצא איתן בלידה.