שלומית הברון, כותבת חדשה באתר "אמהות אובדות" של ריקי כהן, כותבת פוסט חזק ובועט על הימים בבית החולים אחרי הלידה ומעודדת את האמהות לעשות מה שהן רוצות ורואות לנכון, גם אם הצוות הרפואי ממש לא מסכים:
"…
חברותיי היולדות – אל תהיו כנועות. אל תפחדו. אל תעשו מה שאומרים לכן רק כי אמרו לכן. זה נכון (לדעתי) לכל שלב בחיים, לכל ראיון עבודה, לכל שיחה עם הבוסית, לכל התנהלות מול גורמי סמכות, וזה בודאי נכון לחדר הלידה ולימי האשפוז שלאחריה. אז מה אם האחות אמרה? אז מה אם ביקשו? אז מה אם "כולן" עושות את זה? אם זה מטומטם, חסר הגיון, נוגד את העקרונות שלכן, עושה לכן רע – הגידו "לא"…"
כמה עצוב שעדיין נשים יוצאות עם חוויות כאלו מבית החולים.
גם אתן הרגשתן ככה ? איך היה לכן בימים אחרי הלידה בבית החולים ?
This post has 3 Simple Fields-fields attached.
Show fields.
Fieldgroup שדות מיוחדים - פוסטים - בצד
- Field מאת, type text, slug authorname
Use simple_fields_value('authorname').
- Field כתובת אתר - כתובת מלאה, כולל http://www, type text, slug authorurl
Use simple_fields_value('authorurl').
- Get all fields at once: use
simple_fields_value('authorname,authorurl').
Fieldgroup משפט הקדמה לפוסט
- Field משפט הקדמה לפוסט, type textarea, slug postprestatement
Use simple_fields_value('postprestatement').
אולי יעניין אותך לקרוא גם :
המציאות הבלתי מאוזנת שמה אותנו על מסלול התנגשות….. מי חשב שרגע השיא של הולדת ביתנו הבכורה, יציב בפני הזוגיות שלנו אתגר כה משמעותי? הרכבות המשיכו לדהור זו אל מול זו, נהגי הקטר משכו בצופרים בכל כוחם, זיעה קרה כיסתה את גופם.
החלטתי לפתוח בפרויקט קטן שמנמנם אצלי הרבה זמן בליבי, וחשוב לי מאוד , פשוט לומר לכן אימהות יקרות , כל הכבוד ותודה !
תודה בשם התינוק/ת , פעוט/ה ,ילד/ה, שלכן, כי אף אתד לא אומר וכן צריך לזעוק ולומר: "כל הכבוד לך אמא שאת משכימה כל בוקר ולעיתים אף בלילה , שותה קפה קר כי לפני אחרי ובאמצע יש סידורים ובסוף הקפה מתקרר.
לפעמים אנחנו שוכחות את עצמנו, תודה לך אמא אשר נשאת ונושאת אותי בחיקך, תודה על האהבה , תודה על כך שאת לא מתעייפת בלהיות כל הזמן אמא. תודה, פשוט תודה.
הבדידות, החדגוניות, השעמום… יום רודף יום ונגמר. או יותר נכון לתחושותיי- היום כלל לא נגמר, אין לו התחלה ואין לו סוף. אין יום ואין לילה, השינה המקוטעת, וההזויה, הדאגה הבלתי פוסקת לתינוק ולבית, ולבעל ולכלבה ולאוכל ולתוכי ולכל העולם מסביב ואין לי עם מי לחלוק….
מראש לא היו לי הרבה חברות גם לפני ההיריון והלידה. איכשהו יצא שלא נשארו לי חברות ילדות מביה"ס היסודי ומהתיכון כמו לכולם. גם לא מהצבא. גם לא מאף עבודה שעבדתי בה בחיי והחלפתי הרבה מקומות עבודה. עם הרבה אנשים נשארתי בקשר אבל כולם ויריטואליים, בפייסבוק וכאלה. לא בחיים היומיומיים.
זו אחת הסיבות שילדתי בבית……….
אני חתמתי על ביות מלא בלידה השנייה. אמא אחת ראתה אותי במסדרון עם התינוקת בעגלה ושאלה: "מה? נותנים לקחת את התינוקות עכשיו?" לא נשמע מגוחך? התינוק שלך לא של בית החולים….
איך הסתדר עם הביות המלא ? איך הרגשת ? זה לא קל