וזוהי רק ההתחלה- תחילת המשבר אחרי לידה

מאת : תמר קלר

25 באוקטובר 2010 | 0 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות

 אני יושבת בפארק, בחודש החמישי להריוני השלישי, הריון כל כך שונה מקודמיו, בקושי העליתי במשקל ובכל אופן מתקשה ללכת,  מתקשה להחזיק את הבטן יחד איתי . כבר הונחיתי על ידי הרופאה לגרוב גרביונים מיוחדים למצבים גם כאלה – מצב של התפרצות וורידים ברגליים – רגל ימין לא נשמעת לי.. כאילו מנהלת חיים משלה.

אני יושבת ומסתכלת על הילדים שמשחקים עם חבריהם… חברה שלי מדברת איתי ואני עונה לה, גם קצת צוחקת ולכאורה מגיבה אבל כבר אז הרגשתי עצבות שלא ניתנת לתיאור, לא הצלחתי למצוא סיבה לכך ומאידך לא הצלחתי לשנות כיוון.

וזה כל מה שזה לקח…ביום אחד ..  משהו חיצוני השתלט עלי. משהו שחזק יותר ממני אך עדיין לא מספיק חזק בשביל שאוכל להגדיר אותו בבירור לעצמי, בשביל שיגרום לי לזעוק את ה"זעקה".

בחוץ השמיים מעוננים חלקית –בדיוק כמו שאני מרגישה בלב– וכך התמשך לו ההריון עד לחודש התשיעי – מעונן חלקית.

אני  כבר פחות מחייכת, בקושי אוכלת ובעיקר מתקשרת עם אביה שצומחת בתוכי, מדברת אליה, שואלת אותה: מה קורה חמודה? לא טוב לך בפנים? קשה לך גם? תני לי סימן שאבין איך את מרגישה, שאבין מה קורה. אולי את שם בפנים תוכלי לתת לי יותר תשובות.

ככל שאני מנסה להתעודד יותר כך גדלה המועקה,

אז אמרתי לעצמי – תמר, לטפל במשימות היומיומיות ובזאת להתרכז: ש.ב עם הילדים הגדולים ,חוגים, מסיבות יום-הולדת, ארוחות שבת, טיפול במשק הבית, עזרה לחגי במה שצריך..

אבל… המסיכה החיצונית רק מתהדרת בכל יום בנוצות שלא לה. והעיקר:

למלא למלא למלא את  החללים הכואבים בדברים אחרים…. – אם היה קורס כזה כשהייתי סטודנטית לבטח הייתי מסיימת אותו בהצטיינות ומן הסתם היו מגייסים אותי באותה הזדמנות לצוות ההוראה .

החודש השביעי כבר הרגיש כמו התשיעי כפול שלושת ההריונות ביחד..והכל היה מתוכנן בקפידה : עזרה במשק הבית, עזרה עם הילדים, קבלת פנים לאמא שלי שתגיע מהארץ…אפילו תכננתי את מועד ההגעה שלה כך שנוכל להנות שלושה חודשים אחרי הלידה …לא לפני, גם החזרה לשגרה תוכננה בקפידה.

הרופאה התקשרה ושאלה אותי אם אני מוכנה לניתוח הקיסרי? שאלה אותי איזו מוסיקה אני רוצה לשמוע והיא לא תקבל לא כתשובה. וכמו שההריון הזה היה הפוך מקודמיו, כך גם חוויית הלידה.

הצוות בחדר הלידה היה מורכב מהרופאה המדהימה שלי (באמת- לפחות היא היחידה שתקשרה איתי), 2 אחיות שכנראה "פרשו ממנזר השתקנים", רופא בכיר נוסף שלבטח עשה משמרות כפולות באותו לילה ולצורך הנצחת הרגשתו הכללית בנושא שכח לסגור כראוי חלק מבטני (מה שהחזיר אותי לבית חולים כבר בשבוע  הראשון לאחר הניתוח) ומרדים מתנסה מ"שורת המאפיה האיטלקית" שלמרות נסיונותיו הרבים במשך חצי שעה לא הצליח להחדיר את המחט במקום הנכון..

אך אל דאגה…הניתוח עבר בהצלחה על פי כל המוסכמות הרפואיות ואביה נולדה בריאה ושלמה , ילדה חיננית, עירנית ,מתוקה להפליא.

כבר באותו יום השאירו אותי לבד עם אביה, הבטתי בה ..שופעת שיער, אנרגטית , תובעת את מזונה את המגע שלי..אבל משהו אחר קורה פה..

 שלכן, תמר

תמר קלר, הסברה, הכוונה ותמיכה במעברים רגשיים ודיכאון בזמן הריון ואחרי לידה

.tamarkeller1@gmail.com  050-8783200

לבלוג של תמר על דיכאון אחרי לידה.

שיתופים נוספים על דיכאון אחרי לידה:

האם קושי וסבל גדול אחרי לידה הוא הפרעה נפשית? / לימור לוי אוסמי

איך זה מרגיש להיות שפויה או משוגעת בדיכאון אחרי לידה? / תמר קלר

למה לא אמרו לי? / אילת גורליצקי

 

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך באתר, להשתתף בדיונים בפייסבוק ולהצטרף לרשימת התפוצה.

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הרהורים

מאת : אמא לאחת וחצי

17 בינואר 201214 תגובות

מתוך להביא עוד ילד?, לכל אמא

לא יהיה עוד אחד!

לא יהיה עוד אחד?

אחת זה מספיק? לי זה מספיק.

מי קובע בעצם מה מספיק?

מזל טוב ילד שלי

מאת : יעל אוריאן סלנט

20 בספטמבר 20105 תגובות

מתוך אחרי לידה, רק אהבה

מחר אני ואתה חוגגים שנה…

רוב הסיכויים שאתה לא תחוש בהבדל – אולי יהיו עוד כמה צעצועים לשחק איתם, ותקבל המון נשיקות מכל מיני דודות שאתה לא רואה על בסיס יומיומי. אבל בשבילי היום הזה מהווה ציון דרך ענק, אני כבר המון זמן חושבת על היום הזה על מה שעברנו מאז: אתה אני ואבא שלך.

סבתא שלך שאלה אותי אתמול "את מבינה שלפני שנה לא היה נועם ?" לקח לי זמן להבין על מה היא מדברת, מה ז"א ברור שהיית…ואז הבנתי שאתה בסה"כ בן שנה ! איך החיים השתנו לנו בשנה מקצה לקצה !

לידת בית: אימון עם אפי-נו

מאת : שירה דרוקר

14 באפריל 20118 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

עם תחילתו של החודש התשיעי, הצטיידנו בבלון קטן וכחול שנקרא "אפי-נו" או בעברית "חתכל'ס", והוא משמש כמאמן לידה. במהלך החודש שנותר, אני מתכננת להתאמן כמה שיותר, כי הפחד הגדול ביותר שלי הוא מרגע הלידה עצמו, מהרגע בו יוצא התינוק מהנרתיק, הרגע שבו יכול להיווצר קרע.

אני זוכרת את היום בו גיליתי ש"חותכים" בלידה. אמא הזכירה את זה פעם, ואני ואחותי נדהמנו, הזדעזענו, בקושי הצלחנו לדמיין לעצמנו את הדבר הנוראי הזה. מצד שני, זה תמיד היה לי מובן מאליו שחותכים