החלטתי שאני רוצה אפידורל- סיפור לידה

מאת :

20 באוקטובר 2010 | 5 תגובות

מתוך לידה עם אפידורל, סיפורי לידה

לקראת הלידה, כבר ידעתי שאני רוצה ללדת בלי אפידורל. קראתי את "לידה פעילה", הייתי המון בפורום לידה פעילה בתפוז. עם זאת, אמרתי שמה שיהיה יהיה. ושאם ברגע האמת יבוא לי אפידורל – אקח.

כבר משבוע 22 בערך, היו לי ברקסטונים. התקשויות באות והולכות. לפעמים אפילו סדירות, ומלוות בכאבים.

זה צירים או לא צירים ?  זאת השאלה !

26.11.09 – יומיים לפני התל"מ. התקשויות לא נעימות שאני עדיין קוראת לזה ברקסטונים. הדולה, מאידך, קורא לזה צירים. או.קיי, אז צירים, מה זה משנה איך קוראים לזה. כשזה יתחיל, זה יתחיל. אני נפגשת עם אמא לצהריים בקפה ליד הבית, ושמה לב שההתקשויות האלה גורמות לי לאבד תקשורת, ולהתרכז בעצמי ובתחושות שלי כל פעם שהן באות.  אני משתפת את אמא שלי אבל אומרת לה שכבר הרבה זמן זה ככה.

ערב. אני בבית, בעלי בעבודה. ההתקשויות יותר סדירות ויותר כואבות. לפעמים פעם בעשרים דקות, לפעמים פעם בחמש דקות. אני שולחת הודעה לבעלי שההתקשויות כואבות. מאוחר יותר הוא יספר לי שלפי האס.אמ.אס הבין שהפעם זה שונה מכל ההתקשויות והמיחושים שהיו עד עכשיו. הוא מגיע הביתה. מחליטים להישאר בינתיים בבית, אבל להתארגן. מארגנים את התיק, שכבר היה מוכן בחלקו. מורידים את הכדור לאוטו (יופי שאני מדברת בלשון רבים, אבל חלוקת העבודה הייתה שהוא הפועל ואני מנהלת העבודה).

עכשיו כבר ממש כואב לי. אין ספק בכלל – אלו צירים!!! בכל ציר כזה אני חייבת להתרכז בעצמי, ומבקשת מבעלי לא לדבר איתי. הנסיונות לנוע, לשבת על הכדור, להישען על הקיר, להישען על בעלי או לעשות כל דבר אחר שהמליצו לעשות בזמן הצירים מתבררים כמיותרים. הם לא עוזרים. יתרה מכך – הם יותר מכאיבים לי. מה שהכי טוב לי זה פשוט לקפוא במקום, בעמידה, ולנשום בצורה איטית ומסודרת.

עוד מעט חצות, יותר ויותר כואב, ואנחנו מחליטים לנסוע לליס.

מגיעים לבית החולים

27.11.09

00:12 – אני מתקבלת במיון, בדיקת שתן,לחץ דם, ועולה על מיטה למוניטור. תקין. סיוט לשכב על המיטה עם הצירים, ובכל ציר שמגיע אני מתכנסת לתוך עצמי, ואי אפשר לדבר איתי.

00:25 המיילדת בודקת לי פתיחה. 1.5, צוואר אחורי, ספינה 2-. "עוד מעט תעברי גם בדיקת רופא, אבל סביר להניח שישחררו אותך הביתה, ותחזרי מחר".

אני אומרת לבעלי שאין לי מושג איך אעביר ככה לילה שלם. הצירים מגיעים כל שלוש ארבע דקות, וכואבים!

01:15 – בדיקת רופא. ד"ר עידו לסקוב המקסים מקבל אותי, מסתכל על המסמכים, ומבקש ממני לעלות על המיטה לבדיקת פתיחה.אני כאובה, נושמת ומחכה שיסתיים הציר כדי לעלות, אך לא מספיקה לעלות ועוד אחד מגיע. אין ברירה. עולה, לסקוב בודק: "פתיחה 4, את עולה לחדר לידה"!

הללויה!!!!!!!!!

לסקוב אומר לנו שלפי איך שנראיתי כבר היה לו ברור שאני עולה לחדר לידה גם בלי לבדוק אותי, ושהבדיקה הייתה בשביל הפרוטוקול .

אני רוצה אפידורל! איפה הוא ?

אני מודיעה למיילדת שאני gbs חיובי, וחוץ מזה שאני רוצה אפידורל…

כן כן, בשלב הזה, כבר היה לי ברור שאני רוצה אפידורל. הכאבים היו חזקים מאוד, ותכופים מאוד, ולמרות שאיתם הצלחתי להתמודד, הידיעה שזה הולך להיות עוד הרבה יותר כואב, סתמה את הגולל על רעיון הלידה הטבעית.

אני מקבלת אינפוזיה כהכנה לאפידורל, ובתוכה האנטיביוטיקה ל- gbs.

עכשיו מחכים לסניטר שילווה אותי לחדר הלידה. זה הנוהל. בינתיים אני אוכלת צירים. ואוכלת ואוכלת ואוכלת. אבל האווירה סבבה.

 2:24 בחדר הלידה מקבלת אותי המיילדת. היא לא המילדת שאחראית על החדר שלי, רק נכנסה שנייה. היא אומרת לי ללבוש חלוק, ושואלת אותי אם אני רוצה חוקן, ואני אומרת שכן. אני שואלת אם אני צריכה לשכב על המיטה בשביל זה, והיא אומרת שכן. אני אומרת לה שאם כך אז אני לא רוצה כי מרוב כאבים אני לא מסוגלת לעלות על המיטה. היא אומרת לי: איך שאת רוצה. אני מתחרטת, מסכימה והיא עושה לי חוקן. לא מרגישה כלום. מחזיקה כמה דקות, ונכנסת לשירותים להוציא הכל, ומשם מיד למקלחת. ושם אני מגלה לתדהמתי ש….אין מים חמים!! מה???????? כשאני יוצאת מהמקלחת, גוש אדום ורירי נופל לי מבין הרגליים על הרצפה בחדר. אז ככה נראה הפקק הרירי…

כל כך טיפוסי לי לחטוף קריזה, לצעוק על מישהו, לכעוס ולהתבאס מזה שאין מים חמים שיצילו אותי, אבל באופן מפתיע אני פשוט מחליטה לוותר על המקלחת ומבקשת שיביאו את המרדים כי אני רוצה כבר את האפידורל.

בחודשים האחרונים של ההריון, כשהתחלתי לדבר על ללדת בלי אפידורל, כולם אמרו לי (וצדקו, כן?), את תלדי עם אפידורל. גם בעלי חשב כך. ולכן גם לא התייחס יותר מדי לכל הקדיחות שלי על לידה טבעית ופעילה, על תנועתיות, על מפל התערבויות וכו'. אבל משהו אחד כן נכנס לו לראש: אם לוקחים אפידורל, עדיף לקחת כמה שיותר מאוחר (בטווח שבו אפשר כמובן), ולא על ההתחלה.

אז כשאמרתי שאני מוותרת על מקלחת ורוצה אפידורל, הוא אמר לי חכי שניה, והלך רגע. הוא חזר אחרי כמה דקות עם איזה טכנאי (או משהו כזה) שנכנס למקלחת וסידר את המים החמים. את כל זה עשה כדי לעכב קצת את האפידורל. נכנסתי למקלחת.

נכון תמיד אומרים כמה שהמים החמים עוזרים בזמן צירים ? אז זהו, שלי הם לא עזרו בשיט. רק עיצבנו אותי. אבל לפחות היה לי חם סוף סוף אחרי שעד אז היה לי די קר כי הייתי ערומה, מוכנה למקלחת, ולא היו מים חמים. אז נשארתי לעמוד במקלחת, וביקשתי שיביאו כבר את המרדים, ושכשהוא יבוא אני אצא.

האפידורל המושיע מגיע

 במשך כל הזמן מרגע שנכנסתי לחדר הלידה ועד אותה נקודה, התיקים מונחים בכניסה לחדר, הכדור עדיין באוטו, שחונה בכלל על הכניסה למיון. אנחנו עומדים בחדר, עוד לא ראינו אף מיילדת (חוץ מאנג'לה שעשתה לי חוקן, הלכה ומאז לא נראתה יותר). וזה מרגיש, להבדיל אלפי הבדלות, כאילו הגענו לבית מלון אבל החדר שלנו עוד לא מוכן, ואנחנו ממתינים.

ואני עם ציר כל שתי דקות, כואבת, אבל מחייכת, מסתלבטת ומתבדחת עם כל מי שאני רואה.

 3:26 – המרדים מגיע ואני יוצאת מהמקלחת, מתנגבת ומתיישבת על המיטה. בעלי יוצא החוצה לבקשת המרדים.

עכשיו כבר נמצאת בחדר טל עברי, המיילדת הכי מדהימה שקיימת.

המרדים (הנחמד אך רציני ונטול חוש הומור) מסביר לי מה הוא הולך לעשות, מסלק את בעלי מהחדר, ומבקש ממני לשבת עם הגב אליו ולהתכופף קדימה. אני מבקשת מטל שתחזיק לי את היד והיא מסכימה בשמחה. הוא מזריק לי זריקת הרדמה שמרגישה כמו דקירה קטנה וקרירה. אחר כך הוא מכניס את הצינורית, וזה כואב אבל בהחלט נסבל. ואז הוא אומר לי: עכשיו תרגישי זרם בירך, ליד המפשעה. ואכן, זה בדיוק מה שקורה. הוא אומר שכך הוא בודק שהצינורית מחוברת נכון ובמקום, ושסיימנו.

בעלי מוכנס אחר כבוד בחזרה לחדר, ואני נשכבת על המיטה. טל אומרת לי שתוך כמה דקות תתחיל ההשפעה, ותוך חצי שעה האפידורל כבר ישפיע לגמרי.

3:36 – אחרי כמה דקות הצירים כבר מרגישים טיפה פחות כואבים, וטל בודקת לי פתיחה, ומכריזה: "פתיחה 6". היא אומרת שמעכשיו ההתקדמות אמורה להיות בקצב של סנטימטר לשעה, כך שתוך ארבע שעות זה אמור לקרות. היא אומרת שתבוא כל שעה לראות מה קורה, ויוצאת. הצירים הופכים להיות ממש נסבלים, וזו השנייה הראשונה שבעלי ואני לבד בחדר, מתחילים להרגע. הוא מוציא את הקופסאות עם הפירות היבשים שהכנתי, את בקבוק התירוש, את הגרב עם כדורי הטניס, את בקבוקי המים ועוד כמה דברים שהבאנו (ושלא ניגע בהם עד סיום הלידה), ומסדר הכל על השולחן. אני מציעה לו שננוח. הוא מתיישב על הכורסא המפנקת, מתכסה בשמיכת הפליז שהבאנו, ואנחנו נרגעים ונחים לנו. האפידורל כבר משפיע לגמרי, אבל לשמחתי אני מרגישה את הצירים. חלשים, נסבלים ביותר, אבל מורגשים. גם את הרגליים אני מרגישה וגם מצליחה להזיז. אז מדי פעם אני מתהפכת לי, ומזיזה אותן. טל נכנסת ואומרת שהמוניטור קצת נמוך. אני מסבירה לה שככה התינוקי שלי מתנהג תמיד, וכך היה בכל המוניטורים שעשינו. היא אומרת שאם ככה אז בסדר, ויוצאת.

4:40 – שיט, שכחנו להזיז את האוטו מהכניסה למיון! תכף בוקר, רק שלא יגררו או יתנו לנו דו"ח. בעלי הולך להזיז את הרכב.

מה התינוק יוצא ? בעלי לא פה !

4:47 – טל נכנסת לבדוק מה הולך, מסתכלת לי בין הרגליים ואומרת: "טוב, מה שקורה כאן עכשיו זה מחזה נדיר. ראיתי כזה דבר רק פעם אחת בעבר." מה שקרה הוא ששק מי השפיר, שבדרך כלל פוקע מתישהו לפני הלידה או במהלכה (ירידת המים המפורסמת ), לא פקע, והוא מתחיל לצאת החוצה שלם. היא מתלהבת מהמחזה, וד"ר לסקוב, זה שבדק אותי במיון, בדיוק עובר, מציץ, ושואל אותי איך הולך. אני אומרת לו שמצויין, ושיבוא לראות משהו מגניב. הוא נכנס, מסתכל, ומתלהב.

4:52 – טל רוצה לבדוק פתיחה, ומכניסה אצבעות בעדינות, מסביב לשק שהתחיל לצאת, כדי לא לפקוע אותו. ואז היא אומרת: "פתיחה 10, עוד כמה דקות התינוק יוצא".

מה יוצא? מי יוצא? בעלי לא פה! הוא הלך להזיז את הרכב. אני אומרת לה לא לזוז, לא לגעת ולא לעשות כלום עד שבעלי מגיע. היא צוחקת. אני מסמסת לבעלי "אנחנו בפתיחה מלאה, תגיע".

בינתיים אני אומרת לטל שהיא חייבת לקחת אתה מצלמה שהבאנו ולצלם את השק שיוצא. היא צוחקת ואומרת שאסור לה. אני מכריחה אותה, והיא מצלמת לי את המחזה. שתי תמונות הזויות שאף אחד חוץ מבעלי וממני לא יראה בחיים.

אחרי כמה דקות בעלי מגיע מתנשף, ומספר שדפק ריצה, ושכל מה שחשב בדרך זה שכמו שהוא מכיר אותי בטח עבדתי עליו…

אני מספרת לו על המחזה הנדיר, הוא מסתכל. בינתיים טל מכינה את כל מה שצריך כדי לקבל את התינוק בעמדה שנמצאת בחדר. לא ייאמן, זה קורה!

05:00 – טל אומרת לי: "יאללה, בואי נלד". אני אומרת לה שאני רוצה ללדת על הצד, והיא אומרת לי שעדיף לי על הגב, ושאסמוך עליה ושהיא תשמור עלי. אני סומכת עליה בלב שלם. היא אומרת לי לשים את הרגליים על הרגליות, ואז מתחרטת ואומרת: " את נראית לי סבבה, נוותר על הרגליות. פשוט תרימי את הרגליים ותחזיקי אותן. זה מה שאני עושה, ואז היא מבקשת ממני בציר הבא ללחוץ. אני מרגישה אותו מגיע ולוחצת. היא אומרת לי להפסיק ואני מפסיקה. כך במשך חצי דקה. אני לוחצת לבקשתה ומפסיקה לבקשתה, כאשר הידיים שלה כל הזמן נמצאות שם, שומרות עלי ומנסות למנוע קרעים או חתכים, עד שהיא אומרת: "הנה הראש, תפסיקי ללחוץ".

הוא שוכב עליי, אבל אני לא מתרגשת כמו שציפיתי

בעלי רואה את הראש, וטל אומרת לי: "עכשיו לחיצה חזקה חזקה". אני לוחצת חזק והראש בחוץ. עוד שתי לחיצות חזקות, והוא בחוץ, על הבטן שלי. אני מסתכלת עליו, שוכב עלי ככה, ולא מתרגשת כמו שציפיתי. אני מופתעת. מזה שהנה הוא, ומזה שאני לא מתרגשת (כמה שעות מאוחר יותר, כשאספר לאמא שלי שאני לא מרגישה שאני "אוהבת אותו ומאוהבת בו" כמו שכולן מספרות שהן מרגישות, היא תרגיע אותי ותאמר לי שככה זה לרוב, וזה עוד יבוא). בעלי בוכה (לפחות מישהו מתרגש).

אני מבקשת מטל להשהות את חיתוך חבל הטבור, ואנחנו מחכים בערך עשר דקות, ואז בעלי חותך. טל לוקחת את התינוקי לשקילה, מנקה אותו עוטפת אותו ונותנת אותו לאבא שלו. אחרי כמה דקות אני מרגישה עוד ציר קטן ויודעת שזו השיליה. לחיצה קטנטונת, והיא בחוץ. טל בודקת אותה היטב היטב, אני מבקשת מבעלי לצלם אותה (חולת נפש – אני יודעת…), וטל אומרת :"מזל טוב"!

אח"כ טל מכניסה לי קטטר כדי להוציא שתן, מה שלא קרה עד עכשיו, כי הכל הלך כל כך מהר. ואז היא נזכרת, שבעצם לא עשינו קבלה מסודרת לחדר הלידה. אז היא מכניסה את הפרטים שלי למחשב, ושואלת כל מיני שאלות שנראות מצחיקות ומיותרות אחרי שכבר ילדנו, אבל אין ברירה, היא חייבת לעשות את זה.

וזהו. אנחנו נפרדים מטל המקסימה שעוזבת את החדר, ונשארים רק שלושתנו בחדר הלידה עוד שעתיים וחצי. ואז עוברים למחלקה, ולמחרת למלונית, לשלושה לילות, ואז הביתה…

 אלעדי נולד ביום שישי, 27.11.09, בשעה 5:06, בלידה קצרה, מגניבה וכייפית. בלי קרעים ובלי חתכים.

הוא נולד 2.675, ק"ג, אפגר 9-10.

לקח לי כמה ימים להתאהב בו, ומאז אני מאוהבת קשות. גם באבא שלו אני מאוהבת. עוד יותר משהייתי לפני כן. הוא היה מקסים בלידה, והיום הוא אבא מדהים, שעולה על כל הציפיות. יש בו כל כך הרבה טוב לב, אהבה ורגש. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו…

 האושר הוא עצום, גדול מלתאר. כל חיוך של אלעדי ממיס אותי, אני מסוגלת להסתכל עליו שעות. ישן, ער, יונק, משתין, בוכה, צוחק. פשוט מושלם.

 אני אמא. עוד לא מעכלת את זה במלוא מובן המילה, אבל גם זה בטח יגיע.

 אני רוצה להודות לליס, שהיו מדהימים. מכל היבט, בכל אספקט. פשוט מדהימים. גם במחלקה, וגם במלונית.

תודה לחברות פורום הריון ולידה בתפוז שהנעימו את זמני במשך תשעה חודשים, ענו, ייעצו ותמכו, ושבזכותן אני אנציקלופדיה מהלכת בכל הקשור בהריון ובלידה.

 אלעדי שלי. אני אוהבת אותך יותר משאפשר לתאר, אתה החיים שלי, ואעשה הכל כדי שתהיה מאושר ויהיה לך טוב.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

5 תגובות ל- “החלטתי שאני רוצה אפידורל- סיפור לידה”

  1. נהניתי מאוד לקרוא את החויה שלך אני חויתי את אותה ההרגשב בדיוק כמוך רק שמגיע הרגע וצועקים לאפידורל מה שהוא עושה הוא משתיק את הצירים אבל ברגע שהראש לוחץ והתינוק אמור לצאת הכל בולשיט לא אפידורל עוזר ולא כלום את הכוח והנשימות אני ילדתי לידה טבעית לא קל אבל האפידורל השפיע עליי לרעה בהמשך כמובן שזה שווה את הרגעי סבל הללו במיוחד שהמתוק שלי מחייך בכל בוקר אני מאחלת לך בהצלחה ותגדלי אותו בנחת….

  2. ענבר אופק הגיב:

    איזו חוויית לידה מדהימה עברת
    ועוד שק מי שפיר שיוצא בשלמותו בכלל מחזה נדיר
    מאמינה שאין אמא שיולדת במיוחד בלידה ראשונה שלא חווה את שחווית, כל הכבוד ששיתפת אותנו.
    שמחתי לקרוא ונהנתי מכתיבתך.
    המשיכי לשתף אותנו בגידול בנך המתוק אלעד.

    ענבר אופק
    מלווה הריון,לידה,אם ותינוק באזור חיפה והסביבה
    0523701137

  3. לירון דרוקמן הגיב:

    יעל …. תודה !!
    התרגשתי כל כך איתך בזמן הקריאה,
    ואני כל כך מסכימה שישנם הרבה דברים שנאמרים לנו לפני הלידה ובפועל בזמן הלידה ה"כל משתבש" 🙂 תוכנית לידה זה המצאה נהדרת אך הגיע הזמן למצוא לה שם אחר כיוון שתוכניות ולידה זה לא בדיוק מה שמסתדר יחד.. והכדור, אני בטוחה שהיה לו שימוש נהדר ברכב :)))
    נהנתי לקרוא אותך מפרטת את השעות , מה שעזר לי להכנס לעולמך ולעולם הצוות הרפואי.. ועוד יותר שמחתי לדעת שהלידה היוותה חוויה איכותית ומעצימה מבחינתך.

    חשוב לי מאוד לציין שרוב המקומות היום המעבירים קורסי הכנה ללידה וגם אמהות טריות דואגים ל"נטוע" בראשי האמהות ההריוניות כי ההתאהבות אחרי הלידה תהיה סוחפת וחסרת מעצורים ,בלתי נשלטת ומלאת עוצמה.
    אז די בבקשה !!! זה פשוט לא נכון .
    ישנם נשים רבות שלא מרגישות כך וגם לא ירגישו זאת ישר וה"זרע" שנטעו בהן לפני עלול להפוך לאחר הלידה לצמח הקרוי "דיכאון לאחר לידה" ואותו מאוד קשה לקצור אחר כך לבד.
    היתרון שלך יעל היה שאמא הייתה לצידך והיא ידעה לתמוך ולהסביר.. לא כל האמהות מבינות ויודעות : שהורות לא נולדת יחד עם התינוק אלא מתלווה בהמשך במסע של ארוך של לימודים…ושם כבר נמצא "התאהבות".

    עם המון אהבה וחיבוק של אם
    לירון דרוקמן
    תומכת לידה -דולה
    מלווה בהריון ובלידה
    0524446449

  4. אפרת אבלאי הגיב:

    ממש מרגש:)

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

עיר מחולקת לפי דת, מאוחדת ב IVF

מאת : שרית ב.

14 באפריל 20130 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, רוצות הריון

אני ברת מזל להיות אזרחית ישראלית שבו על פי החוק ממשלתי מסבסדת במידה רבה טיפולי פוריות. אני לא יכולה לדמיין לעצמי לעבור טיפולים כאלה, ובאותו זמן גם לעבור פשיטת רגל. מדוע הממשלה שלי כל כך נדיבה? כי היא חייבת לעודד ילודה יהודית. זהו העתיד של המדינה שלי. אני אחראית על עתידו של העם היהודי. אז זה טוב בשבילי.

תהני מהם, הם גדלים מהר

מאת : מיכל קיטייניק

6 בנובמבר 20123 תגובות

מתוך לכל אמא

שמתי לב שבזמן האחרון אני באבל.

אני עצובה קצת. קצת הרבה. לא אכביר במילים סחור סחור. הילדה הקטנה שלי גודלת מהר מדי.

היא ממש "ברחה" לי מהידיים. גדלה לה לבד ככה בלי יותר מדי השגחה.

בעוד שאת הגדול גידלנו עם הרבה תשומת לב לכל הפרטים, קטנים כגדולים. כל פיפס נחשב, נחקר והוסקה מסקנה לפעם הבאה.

הקטנה פשוט גידלה את עצמה. ועשיו כבר בתת שנתיים ו 3 חודשים וזהו, כבר לא תינוקת.

פעוטה. אי אפשר לצ'קמק אותה כמה שרוצים כי היא לא תמיד מתרצה וכשלא בא לה היא מכפכפת אותו חופשי.

איך זה עבר כל כך מהר, ואיפה הייתי אני?!

איך שגלגל מסתובב לו

מאת : רינה רונן

21 ביוני 20115 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, רוצות הריון

אתמול חוויתי שוב התרגשות גדולה במפגש מרגש- מפגש של הורים וילדים מפורום אימוץ בפורטל תפוז, שאומצו בארץ ובחו"ל.

ב-4/10/09 הוזמנתי לראשונה למפגש כזה שעדיין הייתי רק אחרי חתימת החוזה בתהליך האימוץ, כשהיינו בסטטוס של זוג שמנסה להיכנס להריון כמעט 12 שנה, כשעברו כבר שנים של תהליכי פריון ופונדקאות.