אחרי שפירסמתי בפייסבוק את הסרטון "איזה כיף ללדת" של לידה טבעית, קיבלתי כמה תגובות אישיות ופומביות מעניינות, ואני בוחרת להביא שתיים מהן, שמשקפות בעיניי משהו חזק בחוויה האימהית היום. זה הסרטון:

" אותי זה מרגיז לראות את זה. אני מאמינה לאלה שאומרות שהייתה להן לידה טובה ומעצימה, אבל מוחה נגד אלה שמציגות את זה כ"כיף". תהיי כנה, תודי שלידה זה קודם כל קשה וכואב, ומתוך זה יכולה לבוא גם עוצמה. אבל הלידה זה לא רק שירים וריקודים."

"לאחרונה הפייסבוק ממש מוצף בסרטונים של לידה טבעית מדהימה. הרעיון כנראה שזה ייתן השראה לנשים. אבל במקום זה, כל פעם הלב שלי נשבר מחדש… האם אני אשמה בכך שהייתה לי לידה כל כך קשה ?.. למה אני לא ילדתי תוך שעתיים, מתוך שמחה ? מה לא בסדר אצלי ?… "

התגובות החזירו אותי בבת אחת מההתרגשות והשמחה שהיו לי בעת צפיית הקליפ אל מציאות אחרת, שאני מכירה היטב. מציאות של אמהות שיוצאות חבולות נפשית ופיסית מהלידה. אמהות שמאשימות את עצמן על לידה שלא התפתחה כפי שהן ציפו או שלא ידעו מה לעשות ברגע האמת, למרות קורס ההכנה ללידה. אמהות שכאב להן וביקשו אפידורל, ומתמודדות עם מחשבות שזו הייתה כניעה וחולשה שלא הייתה אמורה להיות. אמהות שמרגישות אכזבה על כך שלא עמדו על שלהן מול הצוות הרפואי שהציע אפידורל, וואקום או ניתוח קיסרי, ועולות בהן מחשבות שהן היו אמורות להיות בשליטה או חזקות יותר.

אני רואה את התסכול בפניהן, את האכזבה שהן חשות כלפי עצמן וכלפי גופן שאכזב אותן, את התחושות הטראומטיות על הלידה שהייתה רחוקה ממה שהן ציפו לה, ואני יודעת ומחזיקה בתוכי את הידיעה שמה שהן מרגישות הוא חלק ממשהו רחב יותר. חלק משיח חברתי-תרבותי שמתרחש בימים שלנו, ומוליד מחירים רגשיים לא קטנים, שנשים מתמודדות איתם באומץ לא מבוטל.

יש בי אמביוולנטיות לגבי שיח הלידה הטבעית

כשאני חושבת על השיח המתפתח סביב חשיבות הלידה הוואגינלית וללא אפידורל ( שנוטה היום להיקרא 'לידה טבעית'), יש בי אמביוולנטיות. צד אחד בי אומר: "איזה יופי שמתפתחת פה הבנה שלאמהות יש רצונות וזכויות בלידה, שאישה היא לא חפץ פסיבי שאפשר לעשות בה מה שרוצים ושאמהות זכאיות לכך שיספקו להן את כל מה שהן צריכות בלידה. גישת ה'לידה הטבעית' היא חשובה, מפני שהיא באה מתוך רצון לקדם את התפיסה שלאישה יש כוח ואחריות על גופה ורצון לשים את האישה וצרכיה במרכז- לשמוע אותה, להקשיב למה שהיא צריכה, לכבד את הבחירות השונות שלה, באופן הדומה לחזון ולדרך שלי".

לעומת זה, צד אחר מתכווץ בי כשהוא שומע מילים המקדשות את ה'לידה הטבעית' (ללא אפידורל), כלידה הטובה והנכונה ביותר לכל אישה. אני מתכווצת, כי אני מרגישה שדווקא מתוך המקום שרוצה להעצים נשים ולהיטיב עמן, ישנה פגיעה בנפשות של אמהות וצמצום של חופש הבחירה שלהן, ואני פוגשת את המחירים של האופן שבו נתפסת הגישה הזאת בנשים שאני מלווה.

החלפת מציאות קצֶה מסוימת, של המדיקליזציה של הלידה, במציאות קצֶה אחרת, שבה יש לידה מסוימת הנחשבת 'טובה', פוגעת בנשים בסופו של דבר, מפני ששתי המציאויות הללו יכולות להותיר את הנשים בלי הקשבה ונוכחות לרגע הזה, ועם אשמה על כך שהלידה לא התפתחה כפי שרצו. זה שוב שיח שמדבר מעל הראש של הנשים, כמו מנהל את הדיון לגבי מה טוב ומה נכון לגוף שלהן, בלי שהן חלק מהדיון הזה.

צורת הלידה (טבעית או לא) לא חייבת להיות יעד ששואפות להגיע אליו

הייתי רוצה שנגיע ליום שבו השיח החברתי על הלידה, ועל כל מה שקשור לנשים בכלל, לא יהיה פטרוני וכזה שמציג את העובדות על מה נכון וחשוב שיקרה בגוף של נשים. הייתי רוצה שיהיה שיח שידבר מורכבות, מדבר על יתרונות וחסרונות, מדבר על כך שאין פיתרון אחד נהדר ונפלא לכולן, כי באמת אין כזה.

תהליך הלידה הוא תהליך מורכב, שכולל בתוכו גוף ורגש והיסטוריה ומציאות פיסית, ובתוך כל אלו יש המון סוגי לידות וגם המון בחירות. חשוב לדעת, לחקור, לשמוע, להתייעץ, אבל אחרי כל אלו לחזור לבסיס של הגוף, הרגש והמחשבה ולבדוק מה אפשרי ונכון עכשיו לאותה אישה ברגע ספציפי. תהליך הלידה אמנם שואף להגיע ליעד מסוים, שהוא הולדת התינוק או התינוקת, אבל הוא לא אמור לשאוף להגיע ליעד מסוים של צורת הלידה.

לאמביציה ללדת בצורה מאוד מסוימת יש מחיר רגשי, ואני חושבת שכדאי שנהיה ערות עליו. אני מדברת גם על אמביציה חברתית קולקטיבית, וגם על אמביציה מופנמת שמסמנת יעד של סוג לידה אופטימלי. כשהמציאות של הלידה מתפתחת באופן שונה מהיעד שהוצב, עולה אכזבה מהגוף, אשמה, יכולה להתפתח טראומה וקושי להתחבר אל התינוק או התינוקת. אלו שריטות רגשיות שלפעמים נותרות למשך שנים ומשפיעות גם על האמא וגם על הקשר שלה עם התינוק/ת.

דוגמאות לשאלות שיכולות ביצירת הקשבה וחופש בחירה

גם אם הלידה הייתה בעבר וגם היא עתידית לבוא, אפשר להתחיל לתרגל מודעות ותשומת לב למחשבות ולאמביציות שהפעילו או מפעילות בהווה, ובכך להגיע ללידה עם יותר גמישות, הקשבה וחופש בחירה. בכל נקודה בזמן אפשר להתחיל להכניס רוח סקרנית, שמתעניינת במה שהיה או שעומד לקרות.

אם הלידה הייתה בעבר, אפשר לשאול: מה הביא אותי לרצות ללדת באופן שרציתי? האם הרצון ללדת באופן מסוים התחשב במקום הרגשי והפיסי שבו הייתי? מה הכאבים הרגשיים שאני נושאת איתי בגלל הפער בין מה שרציתי לבין מה שקרה בפועל? מה יכול לעזור לי היום כדי ליצור קשר אחר עם הלידה? מה יכול לעזור לי היום להיות מודעת לאופן שבו הלידה השפיעה עליי ועל הקשר שלי עם הילד/ה שלי?

אם הלידה עתידית לבוא, אפשר לשאול: האם יש לי רצון ללדת באופן מסוים? אם כן, מהו הרצון ומהיכן הוא הגיע? האם הרצון הזה מתחשב במי שאני ובמציאות רגשית ופיסית שיכולה להשתנות? איך ארגיש או אתמודד אם הלידה תתפתח באופן ששונה מזה שאני מייחלת ורוצה? מה יכול לעזור לי לפתח גמישות והתחשבות בנסיבות המשתנות?

לקראת כל לידה הגיוני שיהיו רצונות, שאיפות, פחדים, מחשבות, ואך הגיוני שגם תהיה המציאות הנוכחית ולאן שהיא תיקח. הכנה רגשית ללידה היא כזאת שיכולה לעזור לכל אישה שעומדת ללדת להיות ערה למקום הרגשי והפיסי שהיא נמצאת בו, ולבדוק מה יכול לעזור לה להתמודד עם מה שמפחיד אותה ומעורר מחשבות שמרחיקות אותה מהאופן שבו היא הייתה רוצה לעבור את תהליך הלידה.

אם את מרגישה שהכנה רגשית ללידה או עיבוד חוויית הלידה זה משהו שיכול לעזור לך, אשמח לעזור. כאן כל הפרטים, ואת יכולה ליצור איתי קשר דרך הווטסאפ.

שלכן,

לימור לוי אוסמי, מלווה רגשית נשים בהריון ואחרי לידה, בכרכור ובשיחות וידאו. יוצרת האתר. 052-2835020

בטח יעניין אותך לקרוא גם:

ג'נט בלסקס (לידה פעילה) עבדה עליי