"איייייריייי, תנשום בשביל אמא!"- סיפור לידה טבעית

מאת :

22 בנובמבר 2010 | 4 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

עכשיו שאיירי בן חודש פלוס, החלטתי להעלות אל הכתב את סיפור הלידה שלי, או שלו יותר נכון.

את מסע ההריון התחלתי באופן חֵלק, ותחילתו אף באופן ספונטאני.

איירי כבר היה באוויר, והוא רק חיפש פתח כניסה, אז הוא וידא, שהכל יהיה קל, וכך עבר לו ההריון בקלות ובפשטות. נסעתי על האופניים עד הדקה ה90' כי היה לי לפעמים יותר קל לפדל מאשר ללכת ברגל, ויוגה ולקראת הסוף שחיה במי הבריכה הקלו על המשא.

למעט כמה צרבות שפתרנו במלפפוני חירום באמצע הלילה – בנזוגי וידא שלא נתקע בלי, וקצת נפיחות קרסולית בסוף – לא היו לי בחילות והיתי בכושר – טיפסתי כל היום את גרם המדרגות הארוך שמוביל לדירתינו אחרי טיולים עם הכלבה. בסוף כשהיה לי לא נוח לישון, מצאנו קונסטלציה עם 8 כריות, וכרית הנקה, עם תמיכה מכל צד של הבטן, ולמעשה בנינו מסביבי את החומה הסינית של הכריות. קצת מבודד את המרחב הזוגי אבל הרבה יותר נוח.

לקראת הסוף התגבשה ההחלטה לעשות לידת בית, במיוחד אחרי שעשינו סיור בלניאדו, שם אמרה המיילדת בסיור, שהיא לא מודיעה אם היא מתכוונת לחתוך אלא פשוט חותכת (חתך חיץ), וזה נראה לי קצת מלחיץ…

החיפוש אחר מיילדת בית החל, ישנן סך הכל 15 מיילדות בית בישראל, ובאוגוסט כולן עמוסות / עסוקות / בחופשה. התקשרנו אחת אחת, וכל אחת היה לה סיפור משלה: זאת עמוסה, זאת לא מגיעה לתל אביב, זאת נוסעת וכו'.

 בסוף מצאנו שתיים פנויות וקבענו איתן – שתיהן בכיוון ירושלים, אז לקחנו את האוטו וקבענו איתן למען הנוחות באותו יום. עם הראשונה לא בדיוק התחברנו והשניה בדיעבד טענה שהיא עסוקה, בתאריך הצפוי, אבל זרקה עוד כמה שמות לאוויר, החלטתי למצוא ויהי מה, ובסוף מצאנו מישהו פנויה, שמוצאת חן, ושמגיעה לתל אביב – אמחייה.

תהליך הלידה החל בערב יום האהבה. כמה סמלי. כמו כאבי מחזור קלים ועמומים. שהולכים וגוברים. מדי פעם נכסתי למקלחת. ישנתי על השטיח בפרוזדור באותו לילה. לא הייתי בטוחה אם זה אכן מתחיל או לא, כי שבוע לפני כן היו לי גם תחושות דומות. ב5 בבוקר, זה היה כבר ברור שזה מתחיל. בבוקר דיברתי עם המיילדת שאמרה לקרוא לה כשכבר לא אוכל לדבר תוך כדי ציר.

לקראת הערב קראתי לה והיא יצאה לדרך. את הצירים העברנו אני ובנזוגי בבית, עם מוזיקה, ומדי פעם בבריכה, שמידי פעם התווספו לה מים חמים. הצירים לא היו קשים מדי, נשפנו אום לתוך כל ציר, ואני מזכירה לעצמי להרפות את הגבות מצח כתפיים בכל אחד.

כשהמיילדת הגיעה כבר היתה פתיחה של 6 סמ. קיבלתי אנטיביוטיקה לוריד שהייתי צריכה לקבל כל 4 שעות – והמשכתי לנשוף. הצירים נמשכו כל הלילה, ואני מצאתי מקום לנוח בבריכה, הנחתי את הראש על כרית צפה, ועל הצד נחתי. כל 5 דקות העיר אותי ציר, ונעמדתי על 4, וקיבלתי מסאג' לגב התחתון, לאפשר לעצמות להיפתח.

מתישהו לפנות בוקר ירדו המים, לא הייתי בתוך הבריכה, זה היה כמו שטף מפל קטן. כבר הייתי 9.  וכאן נתקענו. אולי התעייפתי מהאנטיביוטיקה, אולי הפריעו לי מדי פעם פטפוטים בחדר הסמוך, אבל באמת שפשוט התעייפתי. הדופק של איירי היה בסדר, המיילדת אמרה שצריך לעבור לבית חולים לקבל זירוז כי הצירים נחלשים. קצת התבאסתי, אמרתי לה, אבל הדופק בסדר, תני לי לישון שעה ונמשיך, שזה קצת הזוי בהתחשב בכך שקשה לנוח.

טוב, אז עוברים לבית חולים. אפילו תיק לא הכנתי מראש כי לא תכננתי לעבור לבית חולים. אז אחותי היקרה הכינה לי תיק, ויצאנו לדרך.

כשהגעתי, כאילו כבר לא היה אכפת לי מה יעשו לי, רק שיוציאו אותו. המיילדת שמרה עלי שלא יעשו לי דברים בית חולימים לא לצורך.

רוקנו לי את השלפוחית עם קטטר, (זה עזר להתקדמות) והכינו אותי לניתוח קיסרי, אבל לפני, נתנו לי צ'אנס עם זירוז.

מיילדת בית החולים מכוונת אותי ללחוץ, והמיילדת שלי מכוונת אותי לנשוף – לחיצה חכמה. אני מנסה לרצות את כולם ובעיקר לא להקרע, אז אני משלבת, נשיפות פתוחות, קצת לחץ ושוב נשיפה פתוחה.

אני מרגישה את הראש, הוא מרגיש רך, כמו מדוזה. אני מרגישה אותו מתקדם, הייתי כבר מותשת ורעדו לי הרגלים אז נשכבתי על הצד, ולקראת הסוף הפכו אותי על הגב, כיון שאין תקן ליילד אחרת בוולפסון.

איירי מתקדם, ובסוף, כשהקוטר הרחב ביותר של הראש שלו יוצא אני צורחת, אבל אז נרגעת, ומתחילה ללחוש ששששש בצירים הבאים, כדי שיחליק החוצה ולא אקרע או אחתך. וזה אכן כך. איירי יצא וישר מעיין התעטש, יצאו לו נוזלים מהאף (ראיתי אחר כך בוידאו), ואני הרגשתי שיוצא מתוכי הנוסע השמיני ומתעטש.

שני צירים נוספים והוא בחוץ.

שמים אותו עלי, גוף חסר תנועה. המיילדת שלי אומרת לי לנשוף עליו. הוא לא מגיב.

כאילו שמו עלי גופה.

חותכים את החבל, ומעבירים אותו לשולחן החייאה, חמצן, שאיבת נוזלים וכהנה. עוברות כמה שניות הוא לא מגיב.

בנזוגי אומר לי לקרוא לו בשם.

אני קוראת: "אאאאאייייירייייייייי, איירי תנשום !!"

איירי משתנק, מראה סימן חיים וכמו חוזר למצב של דומייה.

הוא אומר לי: "תקראי לו שוב !"

ואני כבר לא צריכה יותר שיגידו לי:

"איייייריייי, תנשום בשביל אמא, תנשום איירי !"

איירי משתנק כל פעם שאני קוראת בשמו. איש צוות אחד אומר לי: "את באמת חושבת שזה עוזר?"

ואני חושבת: "מה אכפת לך ? זה בטח לא מזיק !

בסוף איירי נושם, והוא יוצא משם באינקובטור, למעקב, אני מקבלת אותו לשניה וחצי והוא ממשיך במסעו לבד. בוכה, יותר נכון פועה פעייה עדינה, הה-הההה הה-ההההה…

אחרי שעה מעבירים אותו לתינוקיה, ואני מורשית לקום מהמיטה אחרי 3 שעות כדי להניק אותו.

בדיעבד טוב שעברנו לבית חולים, וטוב שהתחלנו בבית, וטוב שעשינו את כל ההכנות שעשינו (היפנובירת'ינג)

ועכשיו החיים מתחילים מחדש, ואני לומדת ומגלה, שגם אם אמא צריכה פיפי, הוא יכול להעלם כבדרך פלא, רק כי איירי צריך לינוק.

איירי תינוק חזק, מתחיל להיות ערני והוא שוכב לו על הגב דקות ארוכות ומפטפט.

משפט השעה הוא ההאיייי, נגייייייי שמשמעו אייירי – רעב…

בהצלחה לכל האמהות שבדרך… לא מבינים את זה עד שלא מגיעים לשם, את כל מה שכרוך בזה, בעיקר לא את העייפות 🙂

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

4 תגובות ל- “"איייייריייי, תנשום בשביל אמא!"- סיפור לידה טבעית”

  1. אמא של שירה הגיב:

    מרגש! נשימתי נעצרה מלחץ והתרגשות! ירדו לי דמעות כשקראתי את הסיפור שלך. המון אושר,בריאות ונחת.

  2. אמא של תומר הגיב:

    סיפור נפלא ומרגש
    באמת לא מבינים את זה עד שמגיעים לשם
    זה כל כך חדש!!!
    העייפות מתסכלת אבל בסוף הופכת לשגרת יום
    תהני מכל רגע
    זה האושר הכי גדול בעולם

  3. ענבר אופק הגיב:

    סיפור לידה מדהים
    מאחלת לכם המשך אושר ושמחה עילאי:)

  4. תום אלרום הגיב:

    תודה :)) אין עליו, כמה שהוא מתוק.. :))

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

החירות הפנימית שלי

מאת :

10 באפריל 201120 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

כבר די הרבה זמן שלא כתבתי, מתוך בחירה, מתוך מקום של חופש וחירות פנימית. אולי מפגש עם הבחירה הזו שלא לכתוב יצליח לעזור לי לבדוק מהי חירות פנימית עבורי.

יש לי דיכאון אחרי לידה- חלק ב'.

מאת :

22 בינואר 20156 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

המפלצת בראש לא נכנעת, לא נסוגה, מכניעה אותי…

אני צועקת, בוכה- ׳תצא מהבית הזה!׳

והזר מסתכל עליי בתיסכול… ׳אני לא יכול לעזוב כשאת במצב כזה… אני מפחד עלייך ועל הילדים!׳

והקול ממשיך, הוא מתגבר, אני כבר לא בתוכי, אני מחוץ לגופי עומדת חסרת אונים ורואה איך המפלצת בתוכי משתמשת בקולי, בגופי כדי להכניע את הזר….

כבר לילה… הילדים ישנים, אני מותשת, זה נמשך כבר יומיים… אבל הקול לא מוותר!

חברות היא מצרך נדיר, בעיקר כשאנו הופכות לאימהות

מאת :

6 בנובמבר 20112 תגובות

מתוך אחרי לידה, חברות ובדידות

מעולם לא הייתי טיפוס עמוס חברות, תמיד נדדתי בין קומץ של חברות טובות, כל אחת במידתה, שהתחלפו, התעגלו והתמזגו חייהן בחיי עם השנים, עם הלידות, התפתחויות ובעיקר אימהות.

כשהפכתי זהותי מרווקה – נשואה לאמא, העניין החברתי הפך לאישו מרכזי בחיי. חשתי צורך בשיתוף, באחווה, שמא אומר האחווה הנשית, רציתי להקשיב וללמוד, להעביר את מה שעומד בליבי לאחרות ולהפך, ליצור מערכת מאוזנת של קחי ותני שבדרך כלל מפרה ומלכדת.