אבא ותינוק: "אמא יש רק אחת", אבל מה עם האבא?

אבא ותינוק:
היא נכנסת להריון. היא עושה פיפי על מקלון ומתרגשת,
הוא מתרגש איתה ועובר להכחשה מוחלטת,
היא קונה לו ספר במתנה,
הוא קורא, בסוף.

לה יש צירים,
הוא נוהג,
לה כואב,
הוא תומך,
היא יולדת,
הוא מקפיד לעמוד בצד של הראש. שלה.

היא מזילה דמעה,
הוא חותך את חבל הטבור,
תינוק נולד,
אמא נולדת,
אבא נולד.

אמא יוצאת לחופשת לידה.
אבא מקבל כמה ימי חסד שאותם הוא מבלה בלהיות המום, לקבל אורחים ולהרכיב את ציוד התינוקות שלא הגיע עד אז נגד עין הרע.

אבא חוזר לעבודה. בינתיים הוא מנסה

אמא מאכילה, מחליפה, רוחצת.
אבא חוזר לעבודה.
כשהוא חוזר הביתה, הוא מוצא אשה מותשת שמפקידה אצלו תינוק משומש במצב טוב.
הוא חמוד, התינוק שלו. מגיע לאוקטבות גבוהות. אולי יהיה זמר רוק. בינתיים בעיקר מזיל. והנה הם כאן, אב ובנו. מנהלים שיחה על מכוניות ובנות. כלומר, עוד לא ממש בשלב זה, אבל ממש תיכף. ובינתיים?

בינתיים הוא מנסה. בכל זאת, הוא מנהל 3 אנשים בעבודה וגם יודע להכין אחלה אומלט ובשבוע שעבר אפילו תיקן בעצמו את מכונת הכביסה. הוא לא כמו אבא שלו שרק ישב בערב על הכורסה וקרא עיתון, הוא יהיה אבא מעורב! יחליף חיתולים! הוא יתנדנד עם הילד בנדנדות וישחק איתו בפלייסטיישן ויקשיב לכל הבעיות שמציקות לו ויהיה שם בשבילו באמת.

אבל הוא לא משחק עדיין, התינוק. גם אין לו כל כך תלונות עד כה. צריך בעיקר להחזיק אותו על הידיים, אבל איך בדיוק.. משהו עם לתמוך לו את הראש.. והוא נורא מתפתל, למה הוא מתפתל? הוא בסדר? ועכשיו הוא משהק, זה בסדר שהוא משהק ככה? הוא לא נורא שביר, בכלל?

איך אבא יחזק את הקשר עם התינוק?

אמא יוצאת עם חברה בחופשת לידה והתינוק שלה, לטייל בחוץ.
אבא מאמץ את הרעיון, ואפילו קושר את התינוק במנשארי כדי שיראו שהוא גבר מודרני באמת והולך חדור מוטיבציה לגינה, כי שם יש ילדים. אבל הוא לבד, והתינוק נרדם אחרי 10 דקות, ועדיין לא יודע להתנדנד.

אמא הולכת ל”מעגל אמהות ותינוקות” ומספרת לאבא בשמחה שיש כל מיני קורסים שדווקא עוזרים מאד לחיזוק הקשר בין ההורה לתינוק.
אבא מברר את האפשרויות. “מוסיקה לטף”. זה טוב, הוא דווקא מאד אוהב מוסיקה. לא כל כך ברור לו למה יצור ברמת התפיסה הזו צריך שהאבא שלו ישב מולו ויקשקש ברעשן צבעוני לצלילי “ארנבון קופץ הופ הופ”, אבל הם בטח מבינים יותר טוב ממנו. תבוא, הם אומרים, זה נהדר לחיזוק הקשר בין ההורה לתינוק.
זה בימי שלישי ב-11:00.

טוב, אז אולי בייבי יוגה? כלומר, הוא בחיים לא עשה יוגה. זה לא לרוחניים, הקטע הזה? זה לא מהודו? כי הוא דווקא היה פעם בפול-מון בגואה, וזה לא בדיוק נראה כמו מקום מתאים לתינוקות.
הוא מתקשר לסטודיו “נשים” ליוגה נשית, שם מסבירה לו המורה בקול חולמני ורך שהוא מוזמן להצטרף, בוודאי. בשבוע הבא בדיוק מתחיל קורס חדש, וכל הנשים שעשו יוגה להריון יחד נפגשות עם התינוקות באווירה נשית, חמה ותומכת.

השיעור הראשון זה בעיקר היכרות, והיא מקווה שכל הנשים ירגישו נוח להניק בנוכחותו.. אבל אל תרגיש שאתה מפריע או משהו. זו באמת חוויה הקורס הזה, להרגיש את האנרגיות האימהיות בחדר. בסוף כל שיעור גם יושבים יחד, שותים תה צמחים ומדברים על נושאים חשובים כמו הנקה ורצפת האגן.. אבל תבוא, באמת.
שחיית תינוקות יש גם ביום שישי. שישי בבוקר זה זמן נהדר, יש קבוצה נפלאה, מלאה באבות שרוצים להרגיש מעורבים בחיי התינוקות שלהם ולבלות זמן איכות איתם במים. ממש מלאה באבות. בגלל זה אין מקום.

אף אחד לא ממש חושב על אבא ותינוק

אבא יושב בעבודה בערב ומסתכל בשעון. אם הוא יצא עכשיו, אולי הוא יספיק לראות את התינוק לפני שעות העצבנות והגזים. ממש לשבת איתו, לשחק. הוא כבר ימצא משהו, הוא הרי יודע לתקן מכונות כביסה ולהכין אומלטים לעזאזל, כמה כבר קשה לשחק עם תינוק? הוא ניגש לבוס. היום אני יוצא מוקדם. “בסדר,” אומר הבוס. “אתה זוכר את הפרוייקט למחר, נכון?”

והוא עובד על הפרוייקט. אחרי יום עבודה, אחרי שהיה עם התינוק, אם כי, מקרוב, זה מרגיש קצת פחות נשאף, ואחרי שהיא והילד נרדמו, הוא עובד על הפרוייקט. מחר בבוקר, הוא מגרד את העיניים, נקום טיפה מוקדם…

בבוקר, אחרי קפה להחזיק את העיניים פתוחות, הוא יושב קצת באינטרנט ומנסה לגלוש בפורומים של הורים לתינוקות אבל לא מצליח למצוא שם כל כך גברים ובשירשור “מתנה לחג למטפלת” לא היה לו הרבה מה לתרום. לא נורא, וגם לא נורא מעניין…

בצדדים יש עוד המון פרסומות ולינקים לאתרים בנושא הורות. “הכי קרוב לאמא”. “להיות אמא” “נשים מדברות אמהות”. למועדון “אמא” כבר הצטרפת? הוא לא.

חברים שלו לא מבינים כל כך מה הוא רוצה. הם חוזרים בשמונה הביתה, יושבים קצת עם הילד מול בייבי מוצרט (זה מאד מפתח את האינטיליגנציה ומאפשר לקרוא עיתון בשקט) והתינוק הולך לישון. הם מקנאים בו שהוא יוצא מוקדם מהעבודה, לפעמים, כדי להיות טיפה יותר עם הילד, אבל הם לא יכולים. הבוס נורא קשה, אפשר לדעת שהוא נגד זה, אפילו בלי לשאול.

ברור לכולם, מלבדו, שהמקום שלו בבית, כמובן, אבל רק קצת. אשתו צריכה ורוצה להיות בבית עם הילד, והוא תמיד מוזמן לעזור.

“להיות עם התינוק” הופך להיות אתגר. לא רק כי צריך לרוץ בין הטיפות בעבודה, אלא כי, כאב, אף אחד לא ממש חושב עליו. הוא נושא כלים, סוחב תיקים, דוחף עגלות, אבל מי סופר אותו?
ולמה זה לא קל יותר?

בטח יעניין אותך לקרוא גם:

על השינוי בזוגיות אחרי הלידה

גם אבא נולד

מה זה ליווי רגשי אחרי לידה ולמי הוא מתאים?