היריון,  יומן היריון

אני אישה ירוקה עם עיני רקון בחודש שמיני…

יום בהיר של חורף בחודש פברואר אני יושבת בבית הספר. עושה מבחן שלב בשפה השבדית.

אין לי מושג מאיפה אני מצליחה לגייס את הכוחות להתרכז:

אני בהריון חודש שמיני איתך ועם התקשויות בבטן שבאות והולכות וכל כך כבדה… ה' יודע כמה נמאס לי כבר!

נמאס לי מכל דבר: מאנשים שאומרים שאני יפה ואני נראית כמו רקון (דביבון ) עם שני פנסים שחורים מסביב לעיניים שפעם היו יפות, מהשבדיות שנראות יפה כל כך בהריון כאילו שהריון הוא עוד המצאה שבדית – שלא לדבר כמה נהדר הן נראות אחרי הלידה…כואב הלב!  אני ירוקה מקנאה…

אני אישה ירוקה עם עיני רקון בחודש שמיני…

 אחרי המבחן אני נפגשת עם המיילדת שלי. בשבדיה אחות הריון, אפילו לצורך מעקב, נקראת מיילדת.  נדמה לי שהן גם מיילדות של ממש.  בכל אופן, האחות הריון שלי – לא הייתי נותנת לה להתקרב לחדר לידה:  היא הייתה מאוד נחמדה ונעימה ואפילו הטיסה אותי פעמיים למיון (כשאת החלטת לישון יומיים בבטן והיית שקטה מידי), אבל  שבוע לפני הלידה, בפגישתנו האחרונה, הגעתי עם אבא והייתי עם צירים כואבים ולא סדירים – היא הציעה שאקח כדור משכך כאבים (???) שהכאב יעבורואני חשבתי לעצמי את מיילדת? מוסמכת? באמת ???

 בכל מקרה, בפעם הספציפית הזאת הייתי עייפה אחרי המבחן. דידתי (או התגלגלתי) בשלג לכיוון המרפאה לצורך הפגישה הדו שבועית שלנו.

הבדיקות הראו תקינות למרות הרגלי דינוזאור שצימחתי מהבצקות המקוללות שהיו לי והבאגט הענקי שפעם היה האף שלי.  ואז רגע האימה הגיע- -"עלי בבקשה על המשקל". משפט שכל אישה שונאת לשמוע ובמיוחד כשהיא בהריון…

אז עליתי…

 עשר דקות אח"כ אני עולה את במדרגות לבית. חסרת מצברוח לחלוטין אני נתקלת בשכנה הקשישה שלנו.

שבדית "הארד קור"  ומעצבנת ברמות שאין לתאר. היא עוצרת אותי ושואלת מה יש לי בבטן ?

"בת"

"מתי את צריכה ללדת?”

”עוד חודש, במרץ" אני עונה.

היא – בלי להתבלבל: ”את ממש שמנה!!!!”

אני – ממלמלת: ”אמממ תודה להתראות!” נמלטת לדירה ונותנת סוף סוף לדמעות לצאת …

מרימה טלפון לאבא ואומרת לו:”פעם הבאה שהזקנה הזאת דופקת לנו בדלת, שלא תעיז לפתוח!!!” אבא, מבוהל אבל רגיל להתפרצויות הורמונליות שלי – מרגיע ושואל מה קרה. סיפרתי לו. הוא צוחק ואומר "את נראית מדהים אהובתי, היא אמרה את זה בטח כמחמאה ובטח לא הבנת אותה…”

לא עיניין אותי ההסבר של אבא. הייתי עצבנית ומתוסכלת.

כל יום במשך ההריון התקשרתי לסבתא בארץ ובימים מסיימים אפילו כמה פעמים, בעיקר בימים של הבדיקות.

ניתקתי עם אבא והתקשרתי לסבתא – סיפרתי לה את כל מה שהיה לי בבוקר במבחן וכשהגענו לבדיקות שאלה כמה אני שוקלת עכשיו…

לא הייתי מסוגלת להגיד את המספר…אז במקום רמזתי לה: ”המספר שמחייגים למכבי האש…”. סבתא הייתה בהלם קצת אבל אח"כ עודדה אותי שגם היא בהריון ראשון עלתה מאוד, פחות או יותר כמוני 24-26 ק"ג…

 שמונה חודשים עברו. ירדתי בחודש הראשון 15 ק. והחודשים שאחריהם עליתי בחזרה 5 ק"ג.

ככל שאני מעלה יותר, הביטחון העצמי של יורד יותר.

קשה לי. קשה לי מאוד לרדת – גם בגלל שאין לי משמעת עצמית ואני מרגישה שאני כלואה בתוך מעגל שאני מנסה לפרוץ ואני לא מצליחה.

 שאלתי מחברה די.וי.די של פילאטיס לעשות בבית.  התחלתי לעשות. אפילו רכבתי על אופניים כל יום חצי שעה הלוך וחזור לביה"ס. זה הלך יופי. הצלחתי לרדת במשקל קצת.

אבל אז התחיל הסתיו השבדי (המקביל לחורף בישראל) .אז האופניים חזרו לחנייה שלהן והדי.וי.די שלנו שבק חיים. כמוהו – כמוני. שנינו מתחילים "בפול גז", מלאי אמביציות ורצון טוב ואיכשהו תמיד נתקעים…

 יש לי מחשבות פה ושם בעיקר כשאני אחוזת געגועים לגזרה שלי ומתוך ספק תמריץ ספק מזוכיזם אני מושכת את עצמי לכיוון הארון העמוס בגדים שלי.  ניגשת למדפים של "הבגדים החתיכיים שלי" והלב נקרע.

ואז, כמו כל דבר שמעודד אותי בשבעה וחצי חודשים האחרונים, אני מביטה בך, ילדה מופלאה שלי, ואומרת לעצמי שה-כ-ל היה שווה!

****

אמא של שירה תשמח לקרוא את התגובות שלכן,

מזמינה אותך לכתוב על הגוף שלך בהריון ואחרי הלידה ואיך הרגשת עם זה.

האם הרגשת שינוי משמעותי בגוף אחרי הלידה ?

האם גם את הרגשת שזה שווה את זה ?

medabrot.imahut@gmail.com

שלך,

לימור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ