אני אמא אך ורק בתנאים שלי ולא בתנאים שהחברה מכתיבה לי

מאת : הילה שרעף גלסר

28 בנובמבר 2010 | 11 תגובות

מתוך אחרי לידה, מתמודדות עם נורמות וציפיות, רגשות אשם

הי לימור
חייבת להודות בפנייך שהתלבטתי אם להמשיך לכתוב.
אני מוצאת את עצמי כל היום מעניקה ומעניקה, גם שאני עם עצמי לגמרי, אני מרגישה מעניקה …
שאלתי את עצמי אם זה נכון לכתוב לאתר. אם זה נכון לי ואם יש לי מה לתת…
אני גם ככה מרגישה אמא אחרת ובעצם לא לגמריי אמא…  אמא נראה לי כמו תפקיד שאף פעם לא מסיים את יעודו.

עדיין מוצאת את עצמי שואלת "מה זה התפקיד הזה ?" לפחות אני מרגישה כבר מתאימה
אולי זה בזכות העובדה שאני כל רגע מבטיחה לעצמי שאני אמא אך ורק בתנאים שלי ולא בתנאים שהחברה מכתיבה לי.
יש פעמים שאני בודקת שאני לא עוברת את הגבול ולא מורדת לשווא, אבל כל הזמן יש בי צורך להוכיח לעצמי שהאמהוּת שלי היא התוצר שלי,  הצבע שלי ושאני מגדלת את ילדיי ואת עצמי לפי התפיסה שלי .

אני מודה,זה לא קל..אני מוצאת את עצמי כל הזמן נלחמת  בקולות שבפנים ובקולות שבחוץ.
לפעמים אני פוגשת אמהות נחרצות שיודעות טוב מאוד איך אמא צריכה להתנהג ולידם אני הכי מורדת ולפעמים מרגישה שהן גורמות לי להתערער. כשהן נוזפות בי "למה הוא עם חולצה קצרה  ? לא קר לו ?"…"למה היא בוכה ? היא רעבה ?" כאילו הן אינן סומכות עליי…

לפעמים אני פוגשת אמהות הפוכות שמדווחות לי על מצבן הגרוע, "אני אכולת רגשות אשם" הן אומרות.."אין לי כוח", "שכבר יגמר היום" ואז פשוט בא לי לחבק אותן חיבוק מזין ואוהב
לא פעם אני מרגישה שהאמהות הזאת היא בכלל פאסדה אחת גדולה. מסכה שאנו עוטות כדי להגן עלינו מעצמנו, מהתשוקות שלנו, מהכאב שלנו, מהיעוד שלנו.

השבוע הייתי עם המשפחה בפארק הירקון בטיול אופניים והקטן שלי די סבל ובכה ועם זאת לא הורדתי אותו כי ידעתי שעוד כמה רגעים הוא יבין שזה כיף ויירגע ויהנה וכשעמדנו לרגע במעבר חצייה היו איתנו עוד משפחות והם נתנו בי מבט של אמא מזניחה ומצאתי את עצמי צועקת עליהם: "מה אתם מסתכלים ? אז הוא בוכה רגע, אני לא מתעללת בו אני רק נותנת לו רגע לקלוט את הסיטואציה".
תסמכו עליי, אני אמא טובה מספיק ואל תתנו לי את המבט הזה כי הוא חוזר אליכן, עוד רגע שלכם יבכה ולכם יעשו את המבט של "למה הוא בוכה ? ולמה לא מרימים אותו?" וצעקתי להם "די עם האיוולת".

מצחיק. כעבור שלוש דקות הוא נרגע וחייך והיה מרוצה מאוד ואז פגשתתי בהם שוב וצעקתי להם: "רואים ?"…ואז אמא אחרת צעקה לי: "סליחה.."

אלו רגשות האשם!

ואני אומרת: "די, כבר יש לנו מספיק משל עצמנו. לפחות שבחוץ נתמוך אחת בשנייה".
לפעמים בא לי לזעוק: "די  כבר אמהות ! מספיק !" הריי כולנו יודעות שזה פשוט להיות אמא אם רק היינו מסכימות להיות מה שאנחנו… אבל יש תבנית ויש נורמה ויש חברה והיא אוכלת אותנו חיות !
בגן שעשעועים לא פעם אימהות מצקצקות בפניי מיני רכילויות על אימהות אחרות ואני כואבת את ההתנהגות הזאת !

אני חושבת שאמהוּת היא הרבה מעבר לעובדה שאנו דואגות לילדינו. אמהות זה מעבר לארוחה חמה וגריבת גרביים.
זו מחוייבות לכנות עצמית, לחובת הרגש האותנטי שיש בחיים. פתאום יש בי הרגשה גדולה כזאת, שאמהות זו בעצם מחוייבות לחיות וזה פתאום נראה לי מספיק …פשוט ללמד את הנשמות הקטנות האלה מה הם חיים.
חיים שמורכבים כמו שרק הם יודעים מכאב ובכי ומצחוק ותשוקה.
שלך,
הילה

* הילה היא שחקנית ויוצרת. מעלה בימים אלו את ההצגות "יומן הריון" ו"בבפנוכו" בתיאטרון הסימטה.

עוד אמהות כותבות:

אמא טובה דיה/ עלמה

גיל שנתיים/ הכי אמיתית

להיות / אמא אחת

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

 

11 תגובות ל- “אני אמא אך ורק בתנאים שלי ולא בתנאים שהחברה מכתיבה לי”

  1. הילה, את מדהימה אותי.
    קראתי את הפוסט שלך שוב ושוב ושוב ועוד לפני שממש עיכלתי והבנתי את הדברים, הרגשתי אותם בגוף. הרגשתי אותם נכנסים אליי ונוגעים בי מבפנים.

  2. הילה,
    כתבת יפה! יפה בדרך ויפה ב 'אמירה' אני לא מאמינה שיש אמא שלא חוותה את ה"צורך" בעמידה מול החברה, אני כן מכירה אימהות שנתנו לזה לערער את בטחונן. השתמשת נפלא בביטוי'אמא טובה מספיק', אם כולנו נשתמש בביטוי הזה ונאמין בו נהיה אמהות מעולות!!!!! ואז אולי נוכל לעבור לדבר על מה אני רוצה שהילד שלי יהיה גדול : עו"ד או איש טובופאה או אישה טובה….
    את כותבת כל כך יפה קחי תמשיכי אני בטוחה שאת עצמך יודעת כמה "מורווחת" את מעצם הכתיבה, או המשחק לסירוגין.

    יום נפלא ואמהות מאתגרת וממלאה.

    עדי, פשוט ללדת – ליצור את חווית הלידה שלך.

  3. הילה גלסר הגיב:

    תודה רבה זו עבודה יום יומית.תודה על האמונה והכוח.

  4. זה מדהים שזה לא "עובר", הא ?
    אולי יש בי מין ציפייה כזו שעם מודעות ועבודה, אז דברים ייעלמו, אבל הם לא.. זה רק ההתמודדות איתם שאפשרית יותר.
    לוקח זמן לעקור שנים של דיכוי 🙂
    חיבוק ענק

  5. אושרה לין-מזרחי הגיב:

    כל כך מתחברת למה שכתבת .. וגם למה שאת הגבת, לימור.
    את פשוט בחרת את המילים הנכונות לתיאור של ההרגשה הזאת. כי בפנים אנחנו באמת יודעות מה טוב לילדים שלנו- ושאף אחד אחר שמסתכל רק לרגע מבחוץ לא יכול לדעת איך אנחנו מגדלות את הילדים שלנו – . אנחנו הרי תמיד גם ככה עם האצבע על הדופק כל הזמן, אז ממש אנחנו לא צריכות את המבטים של ה'חכמים/ות' שמבחוץ.
    אני איתך.

  6. אוסי הגיב:

    הילה, את מדהימה.
    אני כל כך אוהבת את הכנות הזאת כי זו שחודרת לכולנו לנימי הרגשות.
    אני כל כך מזדהה עם הרצון לעקור את המובן והברור החברתי שאנחנו חיות בו!

    בידינו הנשים הכוח לשנות מציאות. אנחנו חייבות להאמין בזה.
    הנורמות החברתיות שאנו חיות בהן היום נוצרו לא על ידי נשים, אלא על ידי חברה פטריארכלית של גברים והנשים מילאו בה תפקיד.
    את תפקיד האמא אנחנו לא משחררות לעולם החדש עם הזכויות עליהם הנשים נלחמו שנים.

    יופי של כתיבה.

  7. מיכל הגיב:

    קראתי וכל מילה חדרה לי לנשמה.
    אני לא האמא שחשבתי שאני אהיה, כי האמא שחשבתי שאני אהיה זו האמא שהחברה כל החיים טפטפה לי שאהיה.
    אני אמא טובה, מכילה, כייפית ומחנכת, שמציבה גבולות ויודעת גם להתגמש כשצריך. וכן – אני אמא שהחיים שלה חשובים לה, והחברות שלה, והפנאי שלה והחופש שלה.
    ואני מקווה שביתי (ואלו שיבואו אחריה) תלמד ממני לפחות את הצד הזה בלהיות אמא (וכמובן תהיה הרבה יותר טובה ממני בכל פרמטר).

  8. מאיה שטיינמן הגיב:

    אהובתי הילה חברתי לחדר, את מהממת בכתיבה האותנטית שלך , אני לוקחת את הטקסט הזה לאימהות שלי מחר

    נשיקות ואהבה ממני
    מאיה

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הניתוח הקיסרי שעברתי

מאת : קרן

3 בספטמבר 20123 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

יונתני שלי בן חצי שנה. חצי שנה של אושר שכמוהו לא תיארתי בחיי (לצד הקושי שגם הוא בלתי ניתר לתיאור…).

אני רוצה לספר לכן על הניתוח הקיסרי שעברתי, כי פתאום כל הרגשות עלו. אולי כי עכשיו שהוא גדל קצת, יש לי זמן להכיל את כל מה שקרה. אין ספק שצריך זמן לעבד את החוויה המפוקפקת הזו שנקראת ניתוח קיסרי. אגב, אני אישית עוד לא חוויתי לידה רגילה, אז אין לי מושג אם זה אחרת או אותו דבר. בכל מקרה, הנה הסיפור שלי.
בשבוע 30 התבשרנו על ידי הרופא שהתינוק במצג עכוז. אין מה לדאוג כמובן, יש לו המון זמן להסתובב. בנקודה זו התחלתי לקוות כל יום שהוא מתהפך לו לכיוון הנכון. עם זאת, עמוק עמוק בפנים ידעתי שאני הולכת לניתוח קיסרי. מודה באשמה- הידיעה הזו הייתה אצלי החל משבוע 14 להיריון!

היונקת המושפלת | לקראת הריון

מאת : שרית ב.

31 במרץ 20130 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, רוצות הריון

אני מורדת ומסרבת. והגוף שלי לא רוצה, ומוחי משבית לי את השחלות. וכל העולם יכול להתפוצץ, אבל אני נועדתי לחיים אנוכיים של טיולים מיותרים, שינה מאוחרת, שקט ורוגע. אין ילדים צורחים לגדל, שום ילד לא יאכזב אותי בגיל מאוחר יותר, או ישלח אותי לבית אבות בניגוד לרצוני. אני לא יכולה לגרום לזה לקרות כי זה משהו שפשוט קורה, ואת לא יכולה לעשות את זה.

"אמא'לה, השער הירוק…" – על דיכאון לאחר אימוץ

מאת : רינה רונן

23 בפברואר 201120 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

הפחד התערבב עם שמחה, עם רצון כבר להיות בבית עם הקטנטונת, להתחיל לחיות, עם פחד להתמודד. התנהלתי כחצי עיוורת וחצי מפוקחת. הניתוקים היו מדאיגים. יכולתי לשמוח ולחבק ולנשק ולשחק עם הקטנטונת שלי ולצאת מהשער ולהגיד לעצמי- "אלוהים מה עשיתי ?"
שבוע לפני היציאה מהשער כמשפחה, תקפו אותי כאבי חזה וחרדה מהעתיד במשך כמה ערבים בארץ זרה במלונית. עברו לי סרטים ארוכים של ניתוק מהחופש, עברו לי מחשבות של "מה לא הספקתי לפני שהפכתי לאמא ?!"