אני מוצאת את עצמי כל היום מעניקה ומעניקה. גם שאני עם עצמי , אני מרגישה מעניקה. שאלתי את עצמי אם זה נכון לכתוב לאתר. אם זה נכון לי ואם יש לי מה לתת. אני גם ככה מרגישה אמא שונה, ובעצם לא לגמרי אמא.. 'אמא' נראה לי כמו תפקיד שאף פעם לא מסיים את ייעודו.
עדיין מוצאת את עצמי שואלת "מה זה התפקיד הזה ?" לפחות אני מרגישה כבר מתאימה. אולי זה בזכות העובדה שאני כל רגע מבטיחה לעצמי שאני אמא אך ורק בתנאים שלי, ולא בתנאים שהחברה מכתיבה לי. יש פעמים שאני בודקת שאני לא עוברת את הגבול ולא מורדת לשווא, אבל כל הזמן יש בי צורך להוכיח לעצמי שהאמהוּת שלי היא התוצר שלי, הצבע שלי ושאני מגדלת את ילדיי ואת עצמי לפי התפיסה שלי .
לפעמים אני פוגשת אמהות נחרצות, שיודעות טוב מאוד איך אמא צריכה להתנהג
אני מודה,זה לא קל. אני מוצאת את עצמי כל הזמן נלחמת בקולות שבפנים ובקולות שבחוץ. לפעמים אני פוגשת אמהות נחרצות שיודעות טוב מאוד איך אמא צריכה להתנהג ולידם אני הכי מורדת ולפעמים מרגישה שהן גורמות לי להתערער. כשהן נוזפות בי "למה הוא עם חולצה קצרה ? לא קר לו ?"…"למה היא בוכה ? היא רעבה ?" כאילו הן אינן סומכות עליי.
לפעמים אני פוגשת אמהות הפוכות, שמדווחות לי על מצבן הגרוע, "אני אכולת רגשות אשם" הן אומרות.."אין לי כוח", "שכבר יגמר היום" ואז פשוט בא לי לחבק אותן חיבוק מזין ואוהב. לא פעם אני מרגישה שהאמהות הזאת היא בכלל פאסדה אחת גדולה. מסכה שאנו עוטות כדי להגן עלינו מעצמנו, מהתשוקות שלנו, מהכאב שלנו, מהיעוד שלנו.
תסמכו עליי, אני אמא מספיק טובה. אל תתנו לי את המבט הזה
השבוע הייתי עם המשפחה בפארק הירקון בטיול אופניים והקטן שלי די סבל ובכה, ועם זאת לא הורדתי אותו כי ידעתי שעוד כמה רגעים הוא יבין שזה כיף ויירגע וייהנה. כשעמדנו לרגע במעבר חצייה היו איתנו עוד משפחות והם נתנו בי מבט של אמא מזניחה ומצאתי את עצמי צועקת עליהם: "מה אתם מסתכלים ? אז הוא בוכה רגע, אני לא מתעללת בו אני רק נותנת לו רגע לקלוט את הסיטואציה".
תסמכו עליי, אני אמא מספיק טובה ואל תתנו לי את המבט הזה כי הוא חוזר אליכן, עוד רגע שלכם יבכה ולכם יעשו את המבט של "למה הוא בוכה ? ולמה לא מרימים אותו?" וצעקתי להם "די עם האיוולת". כעבור שלוש דקות הוא נרגע וחייך והיה מרוצה מאוד ואז פגשתי בהם שוב וצעקתי להם: "רואים ?"…ואז אמא אחרת צעקה לי: "סליחה.." אלו רגשות האשם!
די, יש לנו מספיק רגשות אשם. לפחות נתמוך אחת בשנייה
ואני אומרת: "די, כבר יש לנו מספיק רגשות אשם משל עצמנו. לפחות שבחוץ נתמוך אחת בשנייה".
לפעמים בא לי לזעוק: "די כבר אמהות ! מספיק !" הריי כולנו יודעות שזה פשוט להיות אמא אם רק היינו מסכימות להיות מה שאנחנו… אבל יש תבנית ויש נורמה ויש חברה והיא אוכלת אותנו חיות !
בגן שעשעועים לא פעם אימהות מצקצקות בפניי מיני רכילויות על אימהות אחרות ואני כואבת את ההתנהגות הזאת !
אני חושבת שאמהוּת היא הרבה מעבר לעובדה שאנו דואגות לילדינו. אמהות זה מעבר לארוחה חמה וגריבת גרביים.
זו מחוייבות לכנות עצמית, לחובת הרגש האותנטי שיש בחיים. פתאום יש בי הרגשה גדולה כזאת, שאמהות זו בעצם מחוייבות לחיות וזה פתאום נראה לי מספיק …פשוט ללמד את הנשמות הקטנות האלה מה הם חיים.
חיים שמורכבים כמו שרק הם יודעים מכאב ובכי ומצחוק ותשוקה.
שלך,
הילה גלסר, שחקנית ויוצרת. כותבת הספר "יומן הריון"
בטח יעניין אותך לקרוא גם:
אמא טובה דיה/ עלמה