"אני לא האמא שחשבתי שאני אהיה" – דיכאון אחרי לידה

מאת : לימור לוי אוסמי

28 בנובמבר 2010 | 2 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות

את הדיכאון שאחרי הלידה אפשר להבין מכל מיני זוויות. הזווית שאני מוצאת שמעניינת אותי ומרגשת אותי כרגע, היא הזווית שמסתכלת על האמא כאינדיבידואל ולא כתופעה. אני מוצאת את עצמי נמשכת למחקרים שמקשיבים לאמהות, שמראיינים אמהות ושבאמת רוצים לשמוע מה אמהות מרגישות אחרי הלידה.

אחרי כמה זמן שאני כותבת לאתר, אני מוצאת שיותר נכון לי כרגע להביא לכן קטעים נבחרים ממאמרים מאוד מאוד ייחודיים שמקשיבים באמת לאמהות. בכל חלק אביא לכן קטע, זווית ונקודת התייחסות מעניינת וככה אוכל לעזור ולהרחיב עבורכן את ההבנה על הדיכאון שאחרי הלידה מנקודת המבט של האישה וגם אחר כך אצרף הבנה חברתית של נקודת המבט הזו.

היום אני בוחרת להתייחס למאמר מפתח בתחום שנקרא:

"Feeling Low and Feeling Bad About Feeling Low": Women's Experiences of Motherhood and Postpartum Depression. N. Mauthner, Canadien Psychology, 40, 1999

אחד הקולות ששומעים כשמקשיבים לאמהות שמתמודדות עם דיכאון אחרי הלידה, הוא הקול שמייצג את התחושה שיש בתוכן קונפליקט משמעותי בין הציפיות ודימוי ה"אמא האידיאלית", שאיתם הן הגיעו לאמהות, לבין המציאות היומיומית שמציבה אותן מול דברים אחרים לחלוטין מאותו אידיאל.

כמקשיבים לאמהות, מרגישים שהן כמו לכודות בין שני הקולות המנוגדים הללו שבתוך ראשן. החלק האחד של הקולות, מייצג את ציפיות האמהות מעצמן והאינטרפרטציה האישית שלהן לנורמות ולערכים תרבותיים הקיימים בחברה סביב האמהוּת. החלק השני של הקולות נדמה שמשקף לאמהות את הניסיון היומיומי האקטואלי, הקונקרטי, המתרחש במציאות הנסיבתית והאישית שלהן שהן נמצאות בה.

אמהות שמתמודדות עם דיכאון אחרי לידה מספרות שהן חוות פער עצום בין הציפיות שאיתן הן הגיעו אל האמהוּת  (החדשה או המתרחבת) לבין המציאות שאיתה הן מתמודדות. כלומר, הן מרגישות שישנו פער משמעותי בין האמא שהן חשבו שהן תהיינה או מאוד רצו להיות, לבין האמא שהן מבינות שהן במציאות.

הקונפליקט הזה בין הציפיות למציאות נוגע למגוון אספקטים הנוגעים לחייהן של האמהות ומתעוררים בעיקר סביב נושא הלידה, ההנקה, העבודה מחוץ לבית והרגשות שיש לאמהות כלפי התינוק והאמהוּת, כאשר עבור כל אם הקונפליקט הוא בשיאו סביב נושא אחר, המשקף את דימוי ה"אמא הטובה" שאיתו היא הגיעה אל האמהוּת.

למעשה, אין אחידות בין האמהות המתמודדות עם דיכאון אחרי לידה לגבי נושאי הקונפליקטים שהן מתמודדות איתם. מקור לקונפליקט ותסכול עבור אם אחת, הוא עניין לא משמעותי עבור האחרת. לדוג', ישנן אמהות הרואות בהנקה חלק משמעותי מה"אמהוּת הטובה" ומרגישות תחושה משמעותית של כישלון במידה והן לא מצליחות להניק, ואילו ישנן אמהות שעבורן אי-הנקה אינה עניין משמעותי בכלל בזהותן האימהית. גם בכל הנוגע לעבודה מחוץ לבית ישנו שוני משמעותי בין האמהות. עבור חלק מהאמהות, ה'אידיאל האימהי' הוא להיות "סופרוומן/אמא כל- יכולה שעושה 'הכל'- גם עובדת משרה מלאה, גם מצליחה לפנות 'זמן איכות' עם הילדים וגם יש לה בית מתוקתק ומסודר. לעומתן, ישנן אמהות שעבורן המודל האידיאלי של האמהות הוא דווקא אמהות שנשארות בבית באופן מלא כדי לטפל באופן בלעדי בילדיהן.

יש הבדל בעניין זה בין אמהות המתמודדות עם הדיכאון אחרי ילד ראשון לבין אמהות לילד שני/שלישי ?

כשמקשיבים לאמהות המתמודדות עם דיכאון אחרי לידה, אפשר להבין שישנו הבדל בסוג הקונפליקט בין אמהות שהתמודדו עם תחושות של דיכאון אחרי הלידה הראשונה או השנייה/שלישית שלהן.

אמהות לילד ראשון מספרות שהקונפליקט עבורן הוא למעשה סוג של מאבק כדי להיות ה"אמא המושלמת", כפי שביטאה אחת האמהות:

"…אני באמת מרגישה שאחת הסיבות לכך שהרגשתי כזה גרוע היה בגלל שהייתי צריכה להודות בפני עצמי שאני לא 'אמא אדמה', לא משנה כמה שאני ארצה להיות כזו אמא… אולי הייתי צריכה לקבל את העובדה שאני אהיה מאושרת יותר אם אני אצא לעבודה…אני חושבת שמאוד רציתי להרגיש   "ואוו, זה נהדר להישאר בבית וזה ממש מספק ", אבל לא הרגשתי ככה.. הרגשתי עמוק בפנים שאני כישלון כאמא אם לא טוב לי להישאר בבית ואם אני לא מסתדרת עם זה…"

לעומת האמהות לילד ראשון, עבור האמהות לילד שני או שלישי, הקונפליקט הינו אחר ונסוב סביב הפער בין הרגשות, התחושות וההתנהגות שלהן שהן מכירות וזוכרות מההתמודדות עם הילדים הגדולים לבין איך שהן מרגישות ומתנהגות עם הילד החדש שהצטרף למשפחה.

אמהות אלו ידעו כבר מניסיונן האישי שאין דבר כזה כמו "אמא מושלמת" או "תינוק מושלם" וידעו שאמהות ותינוקות שונים זה מזה. הקשיים של אותן אמהות נבעו בגלל שהן נאבקו בציפיות ובידע הקודם שלהן לגבי מה שהן יכולות ויודעות לעשות כבר מניסיונן האישי. אמא שהתמודדה עם דיכאון אחרי הלידה השלישית שלה, מספרת על הציפייה שלה להסתדר עם ילדה השלישי טוב יותר:

"…אני די עצמאית.. אני אוהבת להראות לאנשים שאני יכולה להסתדר בעצמי ואולי לא יכולתי להסתדר בעצמי באותו זמן.. לא יכולתי להרשות לעצמי להודות בעובדה שאני לא מצליחה להסתדר לבד…"

גם האמהות החדשות וגם האמהות לילד שני ושלישי תיארו את הקונפליקט בין הציפיות למציאות כאל סוג של מאבק בין שני חלקים שקיימים בתוכן, שני קולות שמתנגחים זה בזה ורוצים לנצח והן נמצאות בלב המאבק הזה בין שניהם.

אמא לשניים מסבירה את הדיכאון שלה, בשל הבדידות שהרגישה: "אני הרגשתי שאני לא יכולה להתמודד עם זה, חשבתי לעצמי:' איך אני הולכת להעביר יום שלם ומתי הוא (בן הזוג) יחזור כבר הביתה ?, ומצד שני, היה חלק בי שאומר לעצמי "אלוהים ישמור, יש לך סך הכל שני ילדים, יש כאלו שיש להן 4 ילדים ויותר.. יש לך את כל מה שאת צריכה כדי להתמודד איתם, זו לא בעיה כזאת גדולה, התמודדת עם דברים הרבה יותר קשים בחיים.. זה רק שני ילדים, באמת, זה לא כזה נורא'… ככה, זה היה מאבק תמידי בתוך הראש שלי"

אז למה לא לקבל את המציאות כפי שהיא ולהפסיק את המאבק ?

האמהות מספרות שהן הגיעו עם ציפיות מסוימות לאמהות והקונפליקט מול המציאות הוביל אותן לתחושה שהן בטוח עושות משהו "לא טוב", לכן הן ניסו כל הזמן לשנות את עצמן על מנת להתאים את עצמם לאידיאל "האמא הטובה" שהגיעו איתו לאמהוּת.

בזמן הדיכאון, הן התקשו לקבל את המציאות שהן נמצאות בה כפי שהיא, וניסו להתאים את עצמן ולשנות את עצמן כדי להיות אמא לפי האידיאל שהן רגילות אליו.

אמא שלא חזרה לעבודה מאז שביתה נולדה, לפני 18 חודשים, מספרת: "…לפעמים אני חושבת לעצמי שאולי אם לא היה לי את הדיכאון, הייתי חוזרת לעבודה מוקדם יותר ואולי הייתי מרגישה מאושרת יותר. אני מרגישה שמה שמתאים לאופי הטבעי שלי הוא להיות במשרה חלקית, אבל אני ממשיכה לחשוב 'לא, אם אני רוצה לעשות את הדבר הזה (אמהות) כמו שצריך, אני מתכוננת להיות רק בבית'

 מה שאפשר לומר שעשיתי, זה לטאטא מתחת לשטיח את כל מה שקשור להיותי אישה ולהגיד 'אה, אני משהו אחר עכשיו'. אבל בזה שהתכחשתי למשהו שהוא חלק ממני, אני בעצם הזקתי לעצמי.. אני חושבת שהזקתי לעצמי בכך שרציתי להעלים את החלק הזה שבי… הייתי מכוונת ל'זו ההקרבה הגדולה שלי, זו אני שמשנה את אורך החיים שלי לטובתה של הקטנה' ודחיתי לגמרי את הצרכים שלי הצידה לתחתית הסולם… שזה דבר ממש מטופש לעשות, אבל זה מה שעשיתי בגלל שחשבתי..'אני אהיה האמא הטובה בכל הזמנים'…"

במשך הדיכאון, אמהות הרגישו קושי להיפרד מהדימוי שהיה להן על האמא האידיאלית. הן ניסו להתאים את עצמן לדימוי, מפני שעל פי ראות עיניהן, כישלון בהתאמה למודל האימהי מעיד עליהן שהן "אמהות רעות". במשך הדיכאון, האמהות ביקרו ושפטו את עצמן על בסיס מוסרי, מה שהתבטא בביטויים כמו "אני צריכה", "אני אמורה", " אני חייבת"" זה הנכון" זה הלא נכון/השגוי".

אחת האמהות, לדוג', סיפרה איך למרות שהיא מאוד רצתה עזרה עם הבן שלה היא ניסתה נואשות שלא לבקש עזרה, מפני שהיא היתה שבויה בהשקפה שהיא "בת 32, אינטליגנטית שאמורה להסתדר עם תינוק לבד, בעצמה ולא לקרוא לאנשים כל הזמן".

נשמע שלאמהות היו מעין סטנדרטיים מוסריים מסוימים לגבי איך אמא צריכה להתנהג ולהרגיש והן הרגישו תחושת כישלון קשה כשהן הרגישו שהן לא מצליחות לעמוד בסטנדרטיים הללו:

"כל הזמן הסתכלתי בפינות של הבית וחשבתי לעצמי 'אלוהים, הבית כל כך מלוכלך, אני מרגישה ממש מדוכאת כי יש פה גושי לכלוך בלי סוף'.. הייתי רגילה לחשוב 'המטבח כל כך מלוכלך, אני בן אדם כזה גרוע'.. את יודעת, כשאת במחלה, הכל נראה כמו סוף העולם- זה שחור או לבן, טוב או גרוע'.. איך שמישהי יוצאת מהבית את אומרת לעצמך ' את גרועה, את גרועה, את לא עשית את זה ואת זה..'

אמהות שהחלימו מהדיכאון שהרגישו אחרי הלידה מסבירות שהן הפסיקו להיאבק נגד עצמן והרגישו שהן עתה מסוגלות יותר לקבל את עצמן כפי שהן. הן הגיעו להבנה שהן לא מושלמות ושהן רק עושות כמיטב יכולתן.

לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות. הבלוג שלי. אפשר ליצור איתי קשר דרך המייל, אני תמיד עונה. medabrot.imahut@gmail.com

פוסטים מקצועיים נוספים על דיכאון אחרי לידה:

איך זה מרגיש להיות שפויה או משוגעת בדיכאון אחרי לידה? / תמר קלר

התרפיה הבודהיסטית דרך וגישה ייחודית לעזרה ותמיכה אחרי הלידה / אפרת דבוש נאור, פסיכותרפיסטית גופנית

אולי לעולם לא אהיה האישה ש.. / תניה תוויל

אני אמא הכי טובה.. שאני יכולה / אפרת דבוש נאור, פסיכותרפיסטית גופנית

תודה לעצמי, כי אני האמא הכי טובה שאני יכולה / עידית סברדליק

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך באתר, להשתתף בדיונים בפייסבוק ולהצטרף לרשימת התפוצה.

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “"אני לא האמא שחשבתי שאני אהיה" – דיכאון אחרי לידה”

  1. תמר קלר הגיב:

    כן לימור, אני מסכימה,

    אכן יש פער בין הצפיות למציאות בשטח ותמיד ובכל מצב בחיים כשהציפיות שלנו אינן מתואמות האכזבה רבה והתגובה בהתאם.אחרי הלידה זה בהחלט יכול להתבטא בדיכאון.
    יחד עם זאת כשיש חוסר איזון הורמונלי ורגישות גבוהה בתזמון שכזה אי אפשר לעשות תיאום ציפיות או להנמיך את הציפיות על אחת כמה וכמה כשהדיכאון עמוק כי הכל נמצא וסובב בתוך הוריקן של רגשות. להפסיק את המאבק זה אחד מהטיפים שאני ממליצה לנשים שאותן אני מלווה, זה הצעד הראשון בעצם.
    שמתי לב שיש גם הבדל בין אמהות המתמודדות עם דיכאון אחרי לידה שעברו ניתוח קיסרי לאלו שעברו לידה ללא ניתוח, גם את זה אתחיל לבדוק
    יותר לעומק בקרוב,
    נשתמע , תמר

  2. היי תמר, תודה על התגובה,
    אמשיך להרחיב על המקומות האלו, אביא נקודות ראייה ופרשנויות אפשרויות של הדברים ואולי חלק מהדברים יתחברו לך ואני מניחה שחלק גם יישארו עם סימני שאלה. אם היה מתכון למניעה או התמודדות, אז היה הרבה יותר קל.. אבל בינתיים נרחיב את הידיעה ונמשיך כל הזמן לשאול שאלות למען כולנו.
    אגב, אותה חוקרת לא מדבר על תיאום ציפיות או הנמכת ציפיות בתור השלב הראשוני, אבל ארחיב על דבריה ודבריהן של אחרות בפוסטים הבאים,

    ממני,
    לימור

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אמא לשניים

מאת : נטע רותם ימניצקיי

11 ביולי 201111 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

אם יש דבר אחד שזכור לי בבהירות מוחלטת מחופשת הלידה עם ביתי הבכורה לפני כשלוש שנים, זה כמה כיף וקל זה היה.

מהרגע שהיא הגיחה לאוויר העולם, ועד לעצם רגע זה ממש, היא תמיד היתה ילדה רגועה, נינוחה, ולא דורשת הרבה (טוב נו, היא ישנה כרגע…). מן ילדה כזאת שלא בוכה ולא מייללת, משחקת יפה וישנה היטב.

היינו מתעוררות לנו בבקרים לא לפני 9:00, מטיילות, משחקות, עוד קצת ישנות. אידיליה. כאן בעצם התרחשה הטעות הראשונה שלי בתור אמא – באמת האמנתי שככה זה לגדל ילדים. שזה כזה קל.

עכשיו, כשיש לי בבית שני ילדים – אחת בת שלוש ואחד כמעט שלושה חודשים, אני מוצאת את עצמי עסוקה כל היום בתימרונים. להתעורר, להעיר, להלביש אותה בזמן שהוא יונק, להרדים אותו כשהיא יושבת בסיר, לקחת אותה לגן כשהוא נם את תנומת הבוקר שלו, לדחוף לו מוצץ כשהיא תופסת לי את הרגל ולא נותנת לי לעזוב את הגן. להכין לה ארוחת ערב תוך נידנוד הסלקל שבו הוא יושב, לעשות לה ולו אמבטיות במקביל (את זה ניסיתי היום לראשונה), להניק אותו ובינתיים לשים לה יובל המבולבל, להשכיב אותה כשהוא עלי במנשא, ועוד כהנה וכהנה אילתורים.

סתם יום של חול

מאת : חני סער

13 בפברואר 20135 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

היא התבוננה במחוג השניות שבשעון הקוקייה הישן שקיבלה מסבתה וחשבה לעצמה: ״יש לי עוד שלושים ושש דקות". בנה התינוק נרדם לפני דקות אחדות, ואינו ישן מאז היוולדו יותר מארבעים דקות ברצף. שקט מתוח ליטף את גופה כמו מתוך שיתוק, בעודה יושבת על ספתה הישנה בסלון, צופה בנדנדה שתלה בעלה רק לפני שבוע בחצר ביתם ובוהה. לא מסוגלת להביא את עצמה לעשות דבר בזמן שנותר, למרות שיש לה המון מה לעשות. ממשיכה להתבונן על המחוגים זזים לעבר הגיליוטינה- השעה עשר ועשרים.

כמו שבאת לי הלכת לי. ואולי לא הייתי שם לאהוב.

מאת : ענבר לב אלי

23 ביולי 20142 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

ביום רביעי, לפניי שבועיים, באתי לבית של אישה. אישה בסביבות גיל הארבעים שוכבת חולה במיטתה. מישהי פרסמה שהיא תשמח לכל עזרה/ליווי/תמיכה. אז באתי. לא הכרתי אותה קודם. נכנסתי בדלת הראשית ורגע לפני שנכנסתי לחדרה הרגשתי. הרגשתי את ההרגשה המוזרה הזאת. הרגשה שיש שם מישהו אבל שהוא גם קצת כבר לא כאן. לקחתי נשימה ונכנסתי.