הנקה שהצליחה רק עם הילד השלישי

מאת : רלי

1 בנובמבר 2010 | 2 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

"דע לך, דע לך שהפעם אני מתכוונת להניק. אני אעשה את כל המאמצים האפשריים כדי להניק – אני ממש מרגישה את זה". כך הצהרתי בפני אישי היקר עוד בהיותי בהיריון עם איתמר, בן הזקונים שלנו, שחגג זה מכבר את יום הולדתו הראשון.

עם הבן הראשון נשאבתי אל הנוחות בהאכלה מתמ"ל

את בני בכורי הנהדר, אשר יחגוג בר מצווה השנה, ילדתי לאחר ניתוח קיסרי בעקבות מצג עכוז. כמהתי להגעתו והייתי בשלה ומוכנה עד כמה שניתן לבואו. לאחר הלידה, עוד בבית החולים, אמא צעירה, מבולבלת, מוצפת ברגשות ובאדרנלין, למרות דעתי שהייתה מעט מוסחת מכאבי הניתוח- הרגשתי לראשונה את התחושה המוזרה, אך הנעימה של התחברות בני אליי, תוך יניקה טובה ובריאה.

מטבע הדברים, לא התאפשרה לי הנקה מיד עם צאתו לאוויר העולם, אלא שעות אחר-כך, לאחר התאוששותי מהניתוח והבאתו אל בין זרועותיי. כשינק לראשונה, זכורה לי ההתפעמות מיכולתי להזין אותו, מיכולתו של גופי לייצר את הנוזל הזה, שמעולם לא זרם מתוכי והנה, מהווה עוד הוכחה להיותי אמא ולפלאי הטבע והבריאה.

ההנקה הייתה לי קשה, בעיקר בגלל כאבי הניתוח, אולם השתדלתי שלא לוותר לעצמי. סדקים ראשונים בנחישותי להיניק, החלו להיווצר כאשר התרציתי ואפשרתי לבני "לטעום" גם מתמ"ל בהיותו בתינוקיה, כך יכולתי לנוח עוד מעט. בהגיעי הביתה, שילבתי בין הנקה והאכלה מתמ"ל כי נכנעתי לכאביי מחד והתרשמתי שבני זקוק ליותר מזון מאידך ואולי אין ביכולתי לספק לו את צרכיו. כשאכל מהבקבוק היה רגוע יותר, לזמן רב יותר ואני – אני נשאבתי אל הנוחות, הרוגע היחסי, שגרת ההאכלה והיכולת להפנות אנרגיות להחלמת גופי.

לאחר מספר ימים החלטתנו לעבור להאכלה מתמ"ל בלבד.

עם הבת השנייה הרגשתי שההנקה לא מספיקה לה

בתי הנפלאה הגיחה אל אוויר העולם חמש שנים מאוחר יותר, הפעם בלידה רגילה, לא ממושכת, הזכורה לי כחוויה מתקנת נהדרת. קיוויתי ללידה רגילה ושמחתי בה. ההחלמה הייתה מהירה – שעות מעטות לאחר הלידה וגופי הסתגל, כאביי היו בטלים בשישים מאלה בלידה הקודמת וזיכרון הניתוח הקיסרי היה רחוק ועמום.

הפעם התחלתי להיניק את ביתי סמוך למועד הלידה, אם כי לא מיד עם לידתה. גם הפעם התפעמתי כבראשונה מהאינסטינקט המיידי להתחבר אל מקור המזון, ממגע שפתיה על עורי משלוותה כשהייתה עלי ומעוצמתי כאם. גם הפעם, ההנקה המלאה ארכה ימים מעטים בלבד. שוב נדמה היה לי שאין ביכולתי לספק את כל צרכיה. חשתי שעליה להיות מחוברת אליי לא מעט ואני זכרתי בניגוד לכך, את שגרת ההאכלה המסודרת יחסית מבקבוק. משום מה, אז, חיברתי בין האכלה על פי צורך המאפיינת את הנקה, (שאינה "מסודרת" בתחילה ויכולה להימשך זמן רב) לבין חוסר יכולתי לספק את צרכיה. חשבתי שאם בתי אינה רגועה, אלא אם היא מחוברת אלי ויונקת, הדבר מעיד על כך שההנקה אינה מספיקה לה.

אינני יודעת אם לתחושה זו היה קשר גם לעובדה שהתקשיתי בהנקה עצמה. ההנקה כאבה לי ולא הרגשתי נוח עם היותי דרוכה וכואבת כשבתי בזרועותיי. רציתי להיות רגועה יותר ולהשרות זאת על ביתי – דבר שההנקה לא אפשרה לי – כך חשתי. בנוסף, רציתי מאוד לחזור לגזרתי טרם הלידה וחששתי. חששתי שלא אוכל לשלב בין הנקה לבין דיאטה מחמירה. כך, שוב נשאבתי אל הנוחות, ויתרתי (שלא במודע, כך הבנתי שנים אחרי) מהר מידי ובחרתי שוב בתמ"ל. הרגשתי באמת ובתמים שאינני יכולה להיניק אותה וכאב עז הציף אותי על בחירתי פעם נוספת בתמ"ל.

את מניעי וטעויותיי הבנתי שנים אח"כ – תחושת העצב על ויתור ההנקה הייתה כנה ואמיתית. רגשות האשם אשר ליוו אותי בתחילה נעלמו ומהר מאוד השלמתי עם המעבר לתמ"ל אשר "ביצע עבודה נפלאה". כיום, בני ובתי מספקים לנו גאווה יומיומית מעצם היותם כפי שהם וזאת, אם אומר בצניעות איננה רק דעתנו כהורים, אלא גם דעת הסובבים אותם.

עם הבן השלישי- תחושה של תיקון

לפני כשנה לערך ילדנו את איתמר. משהו בי בשל, בגר, החכים ואולי היה סבלני יותר ואני ידעתי כבר במהלך ההיריון שאת איתמר אני אניק. לא רק אניק, אלא איהנה מכל רגע ואחווה אותו באהבה. הלידה (הרגילה גם היא), הייתה עוד יותר מהירה ופחות כואבת מהשנייה. כבר בהגיעי אל חדר הלידה ביקשתי מהמיילדת להניח את בני עלי מיד עם היוולדו. כך היה. עם היוולדו, באופן הטבעי, הרגוע, המדהים ביותר התחבר אלי וינק, כאילו היה מורגל בפעולה זאת זמן רב.

איתמר ינק וכבר אז, בשניות הראשונות, ידעתי שהוא מקבל בדיוק את מה שהוא זקוק לו. תחושת הביטחון שלי באה לידי ביטוי גם בהגיעי למחלקת יולדות. שם בקשתי מפורשות לא להאכיל את איתמר בתמ"ל, שכן הוא יונק בלבד. בנוסף, ביקשתי שאיתמר יהיה צמוד אלי כל זמן שהותי בבית החולים, ללא שהות בתינוקיה – על שנינו היה להתרגל להכול יחד מהרגע הראשון. הבנתי שעלי להתגייס לגמרי ובאופן טוטאלי להנקה, גם אם פירושו חוסר נוחות משמעותית (זמנית). למעשה, ההנקה המלאה החלה כבר בבית החולים, התחברותו של איתמר אלי הייתה נהדרת וראיתי שהוא יונק ושבע רצון.

בחודש הראשון, ההנקה התבססה – בדיוק כפי שכתוב בספרים (מהם שאבתי הפעם מקורות ידע). איתמר אכל כשרצה ובמשך תקופת ההתבססות, היה מחובר אלי לא מעט ואני הבנתי שכך צריך הדבר להיות. עלייתו התקינה במשקל, מצב רוחו והתנהגותו העידו כי הכול פועל כשורה. לאחר כשבועיים מתחילת ההנקה, למרות העומס, התחלתי להפנים שאולי עשיתי זאת סוף סוף. החיבור היה מושלם וללא כל כאב, השלווה והמודעות בה קיבלתי את ההנקה על העומס הפיזי בה מחד ועל כל הרוך והקשר עם בני מאידך, הביאו אותי לאט ובזהירות אל ההנאה בתהליך – הנאה שכולן דיברו בשבחה ואני לא חוויתי אותה עד אז.

לאחר כחודש, אולי אפילו פחות, ההנקה נראתה לי פתאום הדבר הטבעי לי ביותר, היא הפכה לשגרה, לפעולה אוטומטית, חיובית, מהנה. לעיתים ההנקה הייתה רגעי השקט האולטימטיביים שלי, רגעי ההתרגעות. הרגעים שלי ושל איתמר. ומה עם הדיאטה ? גם כאן היה עלי לשנות את אופן חשיבתי ולהבין שלפרק זמן מסוים, אינני יכולה לחזור לגזרתי ואף נוכחתי לדעת שאני רעבה עוד יותר…כן, גם את עלייתי במשקל (דווקא לאחר הלידה) קיבלתי בהבנה והתנחמתי לפחות בארוחות טובות ובקינוחים טובים לא פחות.

הייתי מאושרת – מאושרת מנחישותי, מהצלחתי מיכולת הקבלת שלי את הקושי הפיזי וההתמודדות איתו, מהשינויים שעבר גופי ובעיקר מאיתמר שהלך ופרח. הינקתי את איתמר במשך שישה חודשים נפלאים והייתי ממשיכה לעשות זאת אף מעבר לכך, לו תנאי עבודתי היו מאפשרים לי. המעבר לתמ"ל הישן והטוב היה קשה יותר הפעם, אולם גם אליו התרגלנו איתמר ואני. התנחמתי בעובדה שבני יצא נשכר במלואו. והגזרה? רזיתי (בנחישות, בהקפדה ובהשקעת מאמץ) עוד הרבה יותר מכפי שהייתי לפני כניסתי להיריון.

הרבה מכן יכולות אולי למצוא את עצמן בתוך סיפורי. הייתי רוצה לחזק באמצעותו אתכן, אשר החלטתן לא להניק הפעם ולקוות שאולי בפעם אחרת ההנקה תתאים לכן ותצליחו (גם אם לא – ילדכם יקבל את הטוב ביותר – אני בטוחה). הייתי רוצה לחזק את אלה מכן המניקות ואולי נתקלות בקושי רב ולקוות כי ההמשך יהיה קל וטבעי יותר והייתי רוצה לחזק את אלה המניקות שוב…ואולי שוב….ולאחל לכן ולכולן הרבה כוח, סבלנות ובריאות טובה. רלי.

עוד אמהות כותבות:

הנקה שהתחילה בקושי וכאב ולבסוף הסתיימה קצת אחרי גיל שנתיים/ שלומית

הצלחתי לגמול מהנקה וזה לא היה נורא/ שותפה למסע שלו

הנקה: האישה שמאחורי הפיטמה/ שירה דרוקר

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

2 תגובות ל- “הנקה שהצליחה רק עם הילד השלישי”

  1. אושרה לין-מזרחי הגיב:

    תודה על ההשראה

  2. נעמה הגיב:

    כמה חשובה המודעות בנוגע להנקה בחודש הראשון… גם אני לא התכוננתי לכך שהתינוקת שלי הייתה מחוברת אליי כמעט ללא הפסקה, ורק כשיועצת ההנקה אמרה לי ש"ככה זה" יכולתי להתמסר לעניין באהבה.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

בעצב תלדי בנים – כאילו דה?! ומה עם תשעה חודשים?

מאת : אוסי הורביץ

11 בספטמבר 201110 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

אם חוה סולקה מגן עדן בשל אכילת תפוח וקוללה בקללה: "בעצב תלדי בנים", מה היא עשתה שקיבלה תשעה ירחי לידה (כלומר הריון)??? מה, כרתה את העץ הדעת???

נראה שההוא למעלה "הכניס את האלמנט", כדברי הגשש, יחד עם הלידה. הוא ידע שלידה היא כמה שעות ספורות (כן, גם 36 שעות זה שעות ולא חודשים!!).

לא יודעת אם זה הגיל, הריון שני, הקיץ, ההתמודדות לבד או מה, אבל אני לא יכולה לומר יותר "הכל בסדר"…

לידת בית: מתכוננת לשחרר ולהרפות

מאת : שירה דרוקר

11 באפריל 20115 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

היום, במפגש השלישי בקורס הכנה ללידה, דיברנו על הכנה רגשית, הצפנו את הפחדים שלנו וניסינו להפוך אותם למשפטים חיוביים (כי מחשבה בוראת מציאות!!!).

אני כבר בתחילת החודש התשיעי, בעוד חודש תתרחש הלידה, ואני מתחילה להפנים את הקונפליקט הגדול שבין הצורך שלנו (לפחות שלי) לתכנן כל דבר עד הפרט האחרון, להפוך את מה שעתיד לקרות לנו למוכר וידוע באמצעות למידה והכנה, לבין הרמה הגבוהה של ה"לא צפוי" שמגיעה עם הלידה, ולבין התפיסה הטבעית לחלוטין שאין צורך בכלל להתכונן, שלידה זה "משהו שקורה לנו" ולא משהו שאנחנו עושות או מנהלות.

אמא טובה יותר

מאת : אמא אחת

30 ביולי 20126 תגובות

מתוך אחרי לידה

לפעמים אני מרגישה שמגיעה לו אמא יותר טובה ממני.

אמא יותר סבלנית. אמא שיותר אוהבת להקריא סיפור או לקחת לגינה למרות שחם. אמא שלא צריכה לא פעם ולא פעמים לעצור את עצמה לפני שהיא מרגישה בתוכה את הצורך להתפרץ או להתעצבן או לאבד שליטה. ולפעמים גם מאבדת שליטה.

לפעמים אני מפנטזת שאני לא צריכה יותר כלום. פשוט כלום רק להיות אני עצמי. בלי להעמיד לעצמי איזה רף של אמא שהייתי רוצה להיות. בלי רגשות אשמה כשאני כמובן לא מגיעה לרף של זה, או של אחרות שאני רואה סביבי. בלי לנסות לתמרן כל הזמן בין הצרכים שלי לשלו. כמה זה קשה.