2 דקות מדום לב. הכוח שמגלים בפנים בלידה טבעית

מאת :

16 בנובמבר 2010 | 13 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

מצאתי את הכוח שבי.

גיליתי כמה תעצומות נפש שלא ידעתי על קיומם בכלל- אבל הייתי צריכה לגלות את זה 2 דקות מדום לב…

מתוך זה הבנתי עד כמה זה נכון- שקיימים בנו כוחות עצומים! כוחות שמתגלים לפעמים רק ברגעים הכי קשים שלנו.

וגם גיליתי  כמה חשוב  להקשיב לאינסטינקטים שלנו– כי הגוף יודע והנפש יודעת מה שהראש לפעמים מסתיר.

ובלידה- במיוחד בלידה, שזו חוויה כ"כ ראשונית, כ"כ טבעית, כ"כ אינסטקטיבית חייתית- צריך להתחבר לשורשים הפנימיים האלה.

שורשים של ידע פנימי שנולד איתנו וטמון בנו גנטית. ידע שלרוב חבוי כי בחיי היום יום אנחנו כ"כ תבניתיים ותרבותיים ומודרניים  שאנו לא ממש צריכים אותו… אבל בלידה… הוא יוצא- אם מאפשרים לו….

והוא יצא לי…

הוא יצא לי  כמו הר געש רדום שהתפרץ לפתע והשתלט על כל כולי… ממעמקים הרגשתי אותו- ואיפשרתי לו… והוא הציל אותי… כל פעם מחדש…

עברתי 3 לידות. כל אחת היתה שונה לחלוטין מהשנייה. כל אחת חוויה בפני עצמה.

הלידה הראשונה היתה לידה על פי הספר. באתי לאחר קורס הכנה ללידה, התכוננתי ללידה טבעית, אך זרמתי עם עצמי ואמרתי שאם אצטרך- אקח אפידורל. מסוג המשפטים שאת אומרת לעצמך כשמשהו לא מספיק חשוב לך… וגם כשאת לא יודעת לקראת מה את הולכת…

כמה שמכינים אותך לפני לכאבים המטורפים האלה- זה עלה מבחינתי על כל דבר שהכרתי או ידעתי או דימיינתי עד אז…כאבים מטורפים, שמעבירים את כול החושים, הגוף המוח והמחשבה לכיוון אחד- די… שיפסק….. ובלב ההתרחשות כשהכאב מסמא כל ניסיון קלוש של מחשבה על להתמודד עד הסוף, אמרתי- אפידורל!!!! הראש אמר לי – למה לסבול כשיש פתרון?

לרוב הייתי פסיבית, וזרמתי עם כל מה שהגיע. מדי פעם התפרצו בי קטעי התערבות- שגם הם היו מתוך ידע: במקום לאפשר מוניטור פנימי כשהיתה האטת דופק של העובר- ביקשתי לשנות תנוחה- ועם אפידורל בעזרת בעלי עברתי לעמידת 6 ונענעתי אגן- מה שהעלה דופק במהירות לעוברון בבטן ומנע ממנו מפגש לא נעים עם מחט בגולגולת…גם איך ללחוץ נכון לימדו אותי בקורס והמיילדת המעולה שקיבלתי ממש התרשמה וביחד איתה- ממש הרגשתי שזו עבודת צוות- כשהיא מרככת ואני לוחצת…

וכך ילדתי את יובל. בני בכורי.

בקלות יחסית (זאת אפשר להגיד רק בדיעבד ויחסית לשתי הלידות הבאות שלי..)

חוויה מדהימה!  הרגשתי שהעולם נפלא!

כל הכאבים והקושי נמוגו מול היצור המופלא הקטן  הזה שהחזקתי על בטני.

כל העולם ומלואו מצויים בו.

וברגע הזה.

לא אשכח את הרגע  שהוא הרים את ראשו והסתכל אלי בפעם הראשונה. כאילו אמר: "אה… אז את אמא שלי….". גמענו אחד את השני במבטים וחווינו לראשונה בעיניים את מה שהרגשנו עד עתה בגוף. ובלב.

רגע מופלא.

חלפו 3.5 שנים והגעתי שוב למיון נשים, עם צירים. מתרגשת שוב לקראת לידה נוספת.

כשהזיכרון של הלידה הקודמת חזק בראשי, חשבתי שאחרי לידה אחת אני מוכנה לפעם שנייה.

אך שום דבר לא הכין אותי לקראת מה שיבוא…

מרגע ביצוע המוניטור הראשוני, התחילה רכבת הרים שלא עצרה עד הסוף…

האטות דופק של העובר הובילו לפיטוצין במנות מוגברות, עד שהגעתי לחדר הלידה- כבר צעקתי אפידורל… כאבי הצירים הגיעו בפראות בלתי נשלטת ובלתי נתפסת לגוף בפתאומיותם… הגוף לא מסוגל לעכל כאבים כ"כ עזים בבת אחת, ללא הכנה, ללא הדרגתיות, ללא עצירה…

כשהגיע המרדים, משהו בתוכי לפתע רעד… כאילו ידע מה יקרה… אך אמרתי לעצמי- יהיה בסדר… עברתי את זה כבר פעם אחת… בעלי יצא מהחדר לצורך הפרוצדורה, והרגשתי לבד.

המרדים הכניס את המחט.

לאחר כמה שניות החלה לחלחל בי הרגשה מוזרה. הרגשה שלא הבנתי מה טיבה, אך ידעתי מההתחלה שמשהו נורא קורה.

לפתע הרגשתי כאילו אני צוללת. החדר התחיל להתעמעם, האורות נחלשו, הקולות הושתקו- כאילו שמו לי אטמי אוזניים.

כל נים ונים בגופי זעק לי שמשהו לא כשורה. הסתכלתי אל הארון מולי, והחדר סביב ופתאום הרגשתי משהו שבחיים לא הרגשתי אך ידעתי בודאות שזה זה- הרגשה נוראית. הסוף. הרגשתי שאני לא יוצאת מפה חיה.

צעקתי "הצילו".

צעקתי "משהו לא בסדר. הצילו".

בחיים לא חשבתי שזה מה שאצעק בחדר לידה.

באותו הרגע המרדים הוציא את המחט של האפידורל. החדר הסתחרר מסביבי. התחלתי לרעוד.

צוות של רופאים ואחיות נכנסו ויצאו מהחדר, בדקו אותי מכל הכיוונים. ואני בכל הטירוף הזה לא מבינה מה קרה… לבסוף המרדים הסביר לי שהמחט חדרה מעבר לעמוד השדרה, לתוך וריד קטן הנמצא מאחוריו. חומר ההרדמה הגיע לזרם הדם.

סיבוך נדיר הקורה אחת ל…, וקרה לי. חומר ההרדמה הגיע לכל גופי דרך הדם, וגם למוח –מה שיצר את הערפול. עוד דקה, שתיים בדם- זה יוצר דום לב.

3 שעות אחרי אני עדיין מפרכסת. לא מסוגלת להרים ראש בלי שכל החדר יסתחרר סביבי. אני שם ולא שם. כשבעלי נכנס חזרה לא יכולתי לדבר מרוב אימה… האחות סיפרה לו מה קרה.

העובר היה בסדר לפי המוניטור. אני לא.

הכל נעצר. אפילו הצירים.

איך אפשר ללדת כשהרגע כמעט מתי?

הגוף והנפש היו עדיין בערפול. בפחד. בתדהמה.

המוות היה כ"כ מוחשי. כ"כ קרוב.

קראתי למרדים ושאלתי אותו מה יהיה. כ"כ פחדתי מסיבוכים, שלי, של העובר.

ביקשתי מבעלי לשאול אותי שאלות במתמטיקה- לראות שהראש עוד עובד…

אני לא מפסיקה לרעוד. בעלי חסר אונים במבט מפוחד.

רופאים ממשיכים להיכנס ולצאת.

 

איך אפשר ללדת ככה?

לפתע, בתוך הסערה המטלטלת סביבי, הרגשתי את העובר בפנים. מצאתי את העוגן.

ידעתי שאם לא אלד עכשיו, הוא יצא רק בניתוח.

בדיוק התחלפה המיילדת, ורצתה לקרוא לרופאה כדי לעזור לי ללדת.

הרופאה התעכבה והתעכבה. ובינתיים עם העוגן, הגיעו הצירים, ופתיחה של 9.

משהו בתוכי ניעור. כוח. כוח שהגיע ממעמקים, כוח ששלף אותי מתוך המצב המטורף שבו הייתי והוביל אותי ללדת. כוח שאמר לי זה הזמן. זה עכשיו או אף פעם.

לקום!  את יכולה!

כשהמיילדת באה הודעתי לה בנחישות שלא ידעתי שהייתה לי- עכשיו!!! אני רוצה אותו בחוץ עכשיו!!!

המיילדת עזרה, ריככה, לחצתי כמו שלא לחצתי מעולם…

ותוך 15 דקות הוא היה בחוץ.

שגב הגיע לעולם.

 

אושר.

נס.

יש ניסים בעולם!

 

רק אז התחילו הדמעות…

רק אז הרשתי לעצמי לבכות…לפרוק.  בכיתי שמחה.  בכיתי פחד.  בכיתי התרגשות. בכיתי כי עברתי מרגע כ"כ נורא לרגע הכי נפלא בעולם.

אין בעולם הרגשה נפלאה יותר מזו. נכון?

רק אחרי הרבה זמן הצלחתי לעכל באמת את מה שקרה שם.  רק אז הצלחתי להבין את הכוח הזה.

הכוח שעוזר לנו. זה הכוח שלנו. זה הכוח שטמון בנו. זה משהו שקיים אבל אנחנו לא מודעים לקיומו עד שצריך אותו. ויש אותו לכולם. אני בטוחה.

וזה ממש מנחם. ומחזק. לדעת שהוא שם.

זה גם כוח שאיפשר לי לעבור עוד לידה.

 

הלידה השלישית, לא צריך לנחש- היתה ללא אפידורל…

כל כאב עדיף מההרגשה הנוראית שהיתה לי…

אבל איזה כאבים… כל הלילה בחדר לידה סחבתי בפתיחה 6 נאנחת לבעלי שילחץ יותר חזק על הנקודות בגב…. מנסה לסדר על בטני, ללא הועיל  את המוניטור המצפצף ללא רחמים וללא אף אחד שבא לבדוק לשלומו, או שלומי…

בבוקר- אחרי צירים כל 1-2 דקות למשך 6 שעות לפחות, המיילדת עשתה שוב הבעה מאוכזבת ששום דבר לא השתנה…

ואז במקלחת (שוב ), תחת זרם המים החמים…הייאוש, התסכול, הכאב הבלתי נתפס והתשישות  הובילו אותי שוב לכוח שלי.

הכוח הבראשיתי, ההישרדותי, החייתי. כוח שאמר לי מה לעשות ובאיזה תנוחה לעמוד.

אפילו שזה לא הגיוני – נכנעתי לו. עשיתי.

לא יכולתי להתנגד גם לכוח הזה שאמר לי ללחוץ.

ותוך שנייה הרגשתי איך הראש מתחיל לבקוע.

צעקתי למיילדת. אך היא לא הגיעה.

בעלי עמד בפתח המקלחת לא רצה לעזוב אותי-כשאני צועקת-" הוא יוצא, הוא יוצא.. "התכוננתי לקבל כבר את התינוק בתוך חדר המקלחת, מנסה להחליט איך לתפוס אותו כשהוא יוצא…

לפתע עובדת ניקיון שעבדה מחוץ לחדר ושמעה את צעקותיי נכנסה למקלחת, הסתכלה עליי, הסתכלה על בעלי ואמרה לו- בוא ועזור לי להביא אותה למיטה. שניהם החזיקו בי ועזרו לי לעלות על המיטה.

איך שהגעתי למיטה, נכנסו 2 מיילדות. אחת בדקה  ואמרה לי עוד 2 לחיצות הוא בחוץ… כמעט ילדתי במקלחת…

המיילדת רצתה שאשכב אך לא הסכמתי. הגוף החליט ללדת בעמידה ואני עשיתי מה שהגוף אמר לי. וכך היה. תוך כמה לחיצות הראש יצא, אך הכתפיים נתקעו לעוד כמה דקות ארוכות כנצח… לאחר קצת משיכות,

אוהד שלי יצא לעולם.

כחול כולו. לרגע אחד ארוך היתה דממה.  אבל אחרי דקה הוא התחיל לבכות ואנחנו חזרנו לנשום.

כל פעם מחדש זו התרגשות עצומה.

כל פעם מחדש זה נס.

חיבקתי אותו ולא רציתי לעזוב.

אז עברתי גם וגם וגם. גם טבעי וגם לא טבעי וגם אל-טבעי… אין טוב ואין רע.

האם אפשר להתכונן למה שבא?

אפשר להתכונן בידע- כדי להיות יותר בשליטה, אפשר להתכונן בנפש ולהתחזק, אבל בעיקר צריך להקשיב לגוף. למה שהוא אומר. כי הוא באמת יודע.

להקשיב למה שבא מבפנים עמוק עמוק, בלי להבין, בלי להסביר, בלי לחפש היגיון. פשוט להתכנס פנימה ולעשות. וזה לא קל. לא קל להגיע למקום הזה של להבין מה זה פנימה. לא קל לקלף את השכבות פתאום בבת אחת בלידה- ולהגיע לליבה הראשונית הזו…

זה מתחיל ממשפט או רעיון שפתאום מהדהדים לנו בראש, ואנחנו מיד מנערים- כי זה לא הגיוני- אבל זה חוזר וחוזר וחוזר- עד שמקבלים את זה ומתמסרים לזה ופתאום מבינים- שזה היה הכי הגיוני שיש…

פתאום מבינים מה זה אינסטינקטים. פתאום מבינים שיש בנו משהו בפנים שמבין טוב יותר מהראש… פתאום מגלים שיש לנו כוח עצום שיודע בדיוק מה לעשות ומוביל אותנו לכך. ומה שאנחנו צריכים לדעת לעשות, לא משנה איך מתפתחת הלידה- זה רק להקשיב לו.

זה הכוח שבנו.

וזה מה שהלידות שלי לימדו אותי…

ועל כך אני מוקירת תודה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

13 תגובות ל- “2 דקות מדום לב. הכוח שמגלים בפנים בלידה טבעית”

  1. וואו! אני בהלם!
    אקרא אחר כך שוב, כשארגע….
    ואז גם אוכל להגיב.

  2. מדהים, תודה ששיתפת !

  3. רונית הגיב:

    וואוו… כולי עם צמרמורות

  4. איילה הגיב:

    גם אני לגמרי בהלם ממה שקרה בלידה השניה!
    כשאני אמרתי שאני לא מוכנה לקחת את הסיכון באפידורל התכוונתי לסיכון שהלידה תתקע,שהתינוק יוולד לא עירני. לא חשבתי שאפשר למות מזה! סיפור חשוב מאוד!!!

  5. קרן הגיב:

    ריגשת אותי! מאחלת לך הרבה אושר! מגיע לך!

  6. תמר קלר הגיב:

    איזה סיפור מעורר תחושות ורגשות עוצמתיים מאין כמוהם

    הצילו …ממש הצילו.והצלחת להציל את עצמך,וואו
    1מדהים ,איך אנו תמיד מוצאים את הכוחות וצומחים מתוך כאב וקושי,
    חזקי ואמצי ,

  7. סיון תמיר הגיב:

    אני כולי צמרמורת, קראתי את מה שעברת וכאילו אני עצמי מספרת….המרדים המומחה טען שלא ראה סיבוך כזה כבר 4 שנים .והכוחות של אחרי, זה רגע חייתי ,אלו כוחות שלא חשבתי שקיימים בכלל…

  8. שירלי הגיב:

    תודה לכולכן! זו הפעם הראשונה שאני מעלה את הסיפור לאויר… קיוויתי שאולי הוא יצליח לחזק עוד נשים להבין עד כמה כוחות יש לנו בפנים… שגם מול חוויות קשות- נוכל לעמוד… וצריך פשוט להאמין בעצמנו יותר…

  9. ניבה הגיב:

    ואוו כל הכבוד לך
    אילו לידות מדהימות
    סיפורים כמו שלך אלו בדיוק הסיפורים
    שהחזיקו אותי בלידה של 24 שעות ללא אפידורל
    תודה על כך שישבת וכתבת ושיתפת
    תודה

  10. עינת הגיב:

    פשוט לא ייאמן!
    כמה כוחות, אמונה וביטחון בעצמך ובתהליך…
    ללא ספק ילדת שלושה אהובים שיחד איתם
    עזרו לך להיוולד שלוש פעמים מחדש!
    חזקה, אמיצה, מחוברת, אוהבת ומרגישה והכי הכי-
    אשה עצומה-
    תודה תודה על השיתוף שנותן כוח להמשיך…

  11. תום אלרום הגיב:

    מדהים, כמה דמעות זלגתי עכשיו….
    גם בגלל החירום וגם בגלל הכוחות…

  12. קרן הגיב:

    אני מספר שבועות לפני לידה שלישית,(בן שלישי..] אחרי שתי לידות בזק ובאת לי בזמן. דווקא הפעם הרגשתי שאין לי כוחות שלא אדע איך להתמודד, שהשד יודע מה יהיה. הוא החליט גם לא להתהפך בשלב מתקדם זה של ההריו, אבל כמו שאמרת אם מקשיבים פנימה שומעים דברים אחרת.
    סיפורים מדהימים, מצמררים, מרגשים עד כדי דמעות.
    מקווה שאת נהנית מהילדים, מהפלאים שהבאת לעולם

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

חברות היא מצרך נדיר, בעיקר כשאנו הופכות לאימהות

מאת : לימור גריף

6 בנובמבר 20112 תגובות

מתוך אחרי לידה, חברות ובדידות

מעולם לא הייתי טיפוס עמוס חברות, תמיד נדדתי בין קומץ של חברות טובות, כל אחת במידתה, שהתחלפו, התעגלו והתמזגו חייהן בחיי עם השנים, עם הלידות, התפתחויות ובעיקר אימהות.

כשהפכתי זהותי מרווקה – נשואה לאמא, העניין החברתי הפך לאישו מרכזי בחיי. חשתי צורך בשיתוף, באחווה, שמא אומר האחווה הנשית, רציתי להקשיב וללמוד, להעביר את מה שעומד בליבי לאחרות ולהפך, ליצור מערכת מאוזנת של קחי ותני שבדרך כלל מפרה ומלכדת.

אני אמא, ובדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב

מאת : לימור לוי אוסמי

30 בנובמבר 20120 תגובות

מתוך אחרי לידה, לכל אמא

אני חושבת שביום שאמהות תרגשנה טוב לגבי הבחירות שלהן, זו תהא באמת מהפכה. אח, איזה טוב זה יהיה !!

דמינו לעצמכן- אמהות תוכלנה להניק או להאכיל מבקבוק, ללדת בבית או בבית החולים, לטייל בעגלה או במנשא, לחזור מייד לעבוד מחוץ לבית או לבחור בחינוך ביתי, לתת תרופות מהסופרפארם או מההומיאופטית, אמהות פשוט תהיינה חופשיות לבחור כל בחירה שהיא באמהוּת בלי שיפוטיות וביקורת חברתית. וגולת הכותרת – אמהות תוכלנה להרגיש טוב יותר עם כל רגש שמגיע – שמחה ועצב, אובדן ותקווה, תסכול ואושר עילאי, ייאוש והערכה עצמית. הכל הכל יהיה בסדר, ללא פחד או חשש של שיפוט פנימי או חיצוני. אהההה… עונג ממש.

בתוך הפנטזיה הזאת שלי למציאות אימהית אחרת, פגשתי את הפרוייקט המקסים הזה של "בדיוק כמו שאני". יצא לכן אולי לפגוש אותו ?

להיות אמא לתינוק ביום חורף גשום

4 בינואר 20180 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

זה מאתגר יותר להיות אמא לתינוק ביום חורף גשום.

היציאה מהבית הופכת להיות כמו איזה פרק ב'משימה בלתי אפשרית',

אנחנו לבד ולא פוגשות חברות או מטיילות סתם בחוץ.

הבית מחומם יותר ודחוס יותר, ואין את האוויר, הרוח והשמש שמכניסים נשימה.