הריון ראשון ולידה ראשונה לא עוברים בקלות, אבל יש להם זכות ראשונים

מאת : גליה גינרמן

12 בנובמבר 2010 | 4 תגובות

מתוך לידה עם אפידורל, סיפורי לידה

זהו הפוסט הראשון שאני כותבת לאתר "נשים מדברות אמהות", ואני מאוד נרגשת. זוהי לי פעם ראשונה שאני כותבת בגלוי את הסיפור שלי. ליתר דיוק – את סיפורי הלידות שלי וההנקות שלי.

אז אני מקווה שתפרגנו לי על כך (רק לחשוב שזה יופיע בגוגל לעד ולנצח נצחים…).

אם כן, נעים מאוד, שמי גליה ואני נושקת לשנתי ה- 41 (חנוכה, חנוכה!).

לפני יותר מחמש שנים הריתי את בתי הבכורה – טליה.

היה זה הריון מופלא, למרות כל הבחילות הבלתי פוסקות והצרבות שבאו מייד אחר כך.

לידת בית ? לא ידעתי שיש כזאת אפשרות

הריון ראשון הוא כנראה תמיד מופלא, כי הגוף משתנה באופן שאף פעם לא חוויתי, והבטן הגדלה מעודדת התחדשות בקניית בגדי הריון יפים המדגישים את העובדה שהנה, גם אני בהריון!

תוך כדי ההריון, התחלתי לגלוש בפורום "הריון ולידה" של תפוז, כדי למצוא קצת אינפורמציה לגבי לידות וגם כמובן לגבי ההריון עצמו.

כך יצא שלמדתי על מושגים כמו "ביות מלא" ועל כך שלפעמים צריך להיות מאוד אסרטיביים בחדר לידה. קראתי סיפורי לידה שונים שהוציאו לי את העיניים מרוב תדהמה וקלטתי פתאום שהעניין לא כזה פשוט…

יום אחד התפרסם סיפורה של גולשת מסויימת שאת שמה לא אזכור, בו היא מספרת על לידת הבית שלה.

הייתי בתדהמה גמורה. בכלל לא ידעתי שקיימת כזאת אפשרות, ומאידך, לא חשבתי שאפשרות כזאת היא ריאלית. תמיד הייתי בטוחה שלידות בית הן נחלתן של הדורות הקודמים, הנחשלים, שפשוט לא היתה להם ברירה אחרת, ואז כמובן לא היו כאלה "נאורים" ו"מתקדמים", ועוד כהנה וכהנה דעות קדומות למיניהן.

הגעתי למסקנה שאני רוצה ללדת בבית ויהי מה !

כאשר הבעתי את תדהמתי בתגובה לסיפור הלידה, קיבלתי תשובה שהזמינה אותי לפורום בתפוז בשם "לידות בית" (השם שונה לדעתי – אולי "לידה פעילה").

בסקרנות הנובעת מתדהמה נכנסתי לפורום והתחלתי לקרוא הכל! את כל הפוסטים והכתבות והקישורים וכל מה שרק היה שם לקרוא.

אחר כך בפורום עצמו הפגזתי במליון שאלות וקניתי את הספר של אילנה שמש "ללדת בבית", וכך יצא שלאחר מחקר אינטסיבי של קצת יותר מחודש, הגעתי למסקנה שאני רוצה ללדת בבית ויהי מה!

הכל התאים לי – האוירה הביתית, ההחלטה שלי לגבי איך ללדת, חוסר הצורך להילחם בצוות בית חולים ועוד ועוד. התאים לאופי שלי, אופי של מישהי שיודעת מה היא רוצה, אופי של עקשנית – עומדת על שלה.

התחלתי לבדוק בין מיילדות הבית מי יכולה להתאים לי, ובחרתי באחת מיוחדת ומקסימה.

לא אלאה אתכם מדי בכל הסיפור על כל פרטיו ודקדוקיו, כי אחרת לא אגמור לעולם…

הגענו ליום הלידה.

הכל בסוף משפיע על הלידה עצמה

לצערי היו כל מיני תרחישים שדי הפריעו לחלום שלי. לא אזכיר את התרחישים כאן, רק ארמוז שהם קשורים לסביבה הקרובה והפחות קרובה אלי.

מסתבר שזה חלק מהמציאות, וכאשר מחליטים על דבר כה לא מקובל, כמו לידת בית, צריך לקחת בחשבון המון פרמטרים.

למה? כי הכל בסוף משפיע על הלידה עצמה.

כך יוצא, שאם היולדת צריכה להגן על עמדתה באשר ללידת בית, הרי שעצם ההתגוננות כבר מפחיתה מהיכולת שלה ללדת בשקט ללא הפרעות. דבר שכמובן עלול להשפיע על מהלך הלידה (תלוי באיזה רמות כמובן, ותלוי ב"עובי העור" של היולדת).

הגעתי לשבוע 42 ועדיין אין שום סימן ללידה קרובה.

הרופא שלי לא ממש התלהב מהרעיון שלי ללדת בבית, אך לזכותו יאמר שהוא גם לא הביע התנגדות נחרצת ולא ניסה להתווכח.

אבל הוא כן לחץ עלי לנסוע לבית חולים כדי לעשות בדיקות שגרתיות כדי לוודא שההריון עדיין תקין.

הייתי חייבת להגיע לבית החולים

וכך יצא, שביום בהיר אחד, באחד הימים האחרונים של חג החנוכה יצאתי אל בית החולים, בלי תיק לידה, בלי כלום, רק מסמכים, על מנת לחזור.

יצאתי, וחזרתי עם תינוקת…

בבית החולים לחצו עלי להישאר כי יש חשש לירידת מים. המיילדת שלי סברה כמותם שלא כדאי לקחת סיכון, והיא כמובן הגיעה לבית החולים כדי להיות איתי.

אני אישית הייתי בשבר גמור מול תוכנית שמתנפצת בעוז אל מול סלע בית היולדות…

אגב, השבר הזה הוליד אצלי המון כוחות לאחר מכן, אבל על כך בפוסט אחר.

הלידה התנהלה בעצלתיים. הצירים לא ממש רצו לבוא, וכמובן שבכל רגע נתון הגיע רופא או מיילדת עם הצעה לזירוז.

צוות רפואי אטום

מצאתי את עצמי עומדת מול צוות אטום שרק רצה שאלד כבר, נאבקת על זכותי לא לקחת זירוז, לא לקחת אפידורל ולא להקשיב לאיומי הסרק שלהם בדבר ניתוח קיסרי…

לא היה קל, אף על פי שהמיילדת שלי היתה איתי כל הזמן.

לנוכח כל זאת, אין פלא שהיה לי קשה מאוד להתמודד עם הצירים.

בשלב מסויים הייתי כל כך עייפה, כל כך מותשת וכל מה שרציתי היה לישון.

אולם הנסיונות לישון עלו בתוהו בגלל צירים חזקים מאוד שפשוט לא הניחו לי רגע אחד של מנוחה!

מילא אם היה מדובר בצירים שמובילים לפתיחה משמעותית, אלא שהפתיחה אצלי עמדה על 1 במשך שעות רבות!

הפתיחה מתקדמת כל כך לאט

בסופו של דבר החלטתי לקחת אפידורל כדי שאוכל פשוט לישון!

לקח קצת זמן אמנם, אבל לאחר האפידורל יכולתי לישון והייתי כל כך מאושרת. מרוב אושר על כך שאני לא חשה בצירים, לא יכולתי להירדם….

וכך עברו להם השעות, בעוד הפתיחה כלל לא מתקדמת ואני עדיין מסרבת לזירוז (כן, גם מזה למדתי רבות, לא תמיד צריך לסרב לכל מה שהרופאים מציעים…).

בשלב מסויים ההשפעה של האפידורל נחלשה מאוד ושוב חשתי בצירים.

וככה, תוך כאבי צירים, שכובה על הגב ללא יכולת לזוז, העברתי עוד ועוד שעות והפתיחה מתקדמת כל כך לאט…

שוב, איני רוצה להיכנס לתוך פרטי הלידה עצמה. את הסיפור עצמו סיפרתי בפורום לפני שנים והוא היה קשה וכואב, ואיני רוצה שוב לכתוב אותו.

רק זאת אומר, שהיה מסביבי צוות שלם, כולל מנהלת המחלקה, וכולם לחצו אותי, צעקו עלי, נתנו לי הוראות. היה די נורא…

בתי הקטנה יצאה לאוויר העולם

ולבסוף, בתי הקטנה יצאה לאוויר העולם, כולה מותשת גם היא מכל מה שעבר על שתינו.

היא לא בכתה, ואני לא שאלתי למה.

לקחתי אותה אלי, ניסיתי להניק אותה, אבל היא היתה כזאת אדישה ובכלל לא רצתה לינוק.

העיניים שלה היו פקוחות לרווחה בתמהון וכל כולה חולשה.

לא נתתי לצוות לחתוך את חבל הטבור, התעקשתי שלא ינתקו.

ואחר כך, לא נתתי לאף אחד לקחת אותה ממני. נשארתי איתה בביות מלא. חשתי צורך עז להגן עליה ולחבק אותה ואולי אף לנחם אותה שלא נולדה בדיוק כמו שאמא רצתה. אולי גם אני חיפשתי ניחומים, והנוכחות שלה הקלה עלי. חשתי כל כך קרובה לתינוקת המתוקה הזאת, ואולי בגלל ששתינו היינו כאלה חסרות אונים וחלשות. היא בגלל הלידה, ובוודאי גם עליה השפיע האפידורל, ואני בגלל התפרים הכואבים.

עוד בבית החולים התברר לי שכל מה שלמדתי על הנקה, אינו פשוט ליישום

ואכן, תקופת ההחלמה לא היתה קלה בכלל. היו לי תפרים כואבים מאוד, ולאף אחד לא היה פתרון בשבילי.  סבלתי לי בשקט (או לא כל כך בשקט) וישבתי על גלגל. בגלל זה היום כל כך חשוב לי לספק פתרונות ליולדות ולדאוג דווקא להן, כאשר אני מכינה להן מתנה. אבל על זאת בפוסט נפרד.

עוד בבית החולים התברר לי שכל מה שלמדתי על הנקה, אינו פשוט ליישום, וכנראה שגם הנקה לא ניתן ללמוד בהתכתבות (בניגוד לשחיה למשל??? ).

לאחר יממה של הנקה, בעוד אין לי מושג אם התינוקת יונקת או סתם מוצצת אותי, ובזמן שבמחלקה מטפטפים לי שכדאי מאוד לתת לה תמ"ל, התחילו כאבים לא נורמליים.

אני זוכרת לילה שלם בו היא בכתה ללא הפסקה, ואני, מותשת וכואבת, יוצאת איתה לחדר ההנקה (כדי לא להפריע לשאר היולדות) ומנסה להניק אותה ולהניק אותה והיא לא שבעה!

לאחר הלילה הזה, היו לי פצעים בכלל לא נעימים גם בפטמות והחלטתי שאני לא יכולה יותר.

ביקשתי לתת לה תמ"ל.

לא ידעתי שיש יועצות הנקה!

אחר כך היא היתה רגועה, וישנה יפה, וגם אני יכולתי לנוח קצת ולתהות לגבי המשך ההנקה שלי.

אז בכלל לא ידעתי שיש יועצות הנקה! ובכלל לא ברור לי, איך מתוך כל הגלישה שלי בפורומים, לא נתקלתי בנושא ההנקה בכלל!

בבית שוב ניסיתי להניק, ואפילו קראתי למיילדת שגרה בסמוך אלי כדי שתעזור לי, וגם המיילדת שלי ניסתה לעזור לי, ולבסוף, המיילדת שלי נתנה לי טלפון של יועצת הנקה.

לאחר שיחה עם היועצת, החלטתי להתקשר למדריכת הנקה שגרה בסביבתי, שהיתה פנויה יותר והיא אכן הגיעה.

הגיעה כדי לראות אותי מלאת דמעות, מלאת גודש וחלב, מלאת פצעים וכאבים.

היא היתה ממש מלאך שנשלח אלי משמיים. כזאת קשובה ומרגיעה.

ישבנו יחד ולמדתי את רזי ההנקה.

לצערי הרב, הרב מאוד, לא יכולתי להתמיד בהנקה בכלל

אולם לצערי הרב, הרב מאוד, לא יכולתי להתמיד בהנקה בכלל. הפצעים לא נרפאו, וכאשר נרפאו, שבו והופיעו, וכאשר לא הופיעו עוד, נפל עלי רוגזה של הפטריה שכואבת להחריד.

כך ניסיתי במשך חודשים להניק, ופשוט לא הצלחתי.

היו ימים בהם חשבתי שהנה, עליתי על דרך המלך, אבל לאחר יום או יומיים, שוב חזרו הכאבים.

בין לבין ילדתי קיבלה מטרנה ודיסות, וכאשר הצלחתי סוף סוף להניק בלי שיהיו לי כאבים בכלל, עברו כל כך הרבה שבועות שבתי בכלל לא רצתה לינוק!

הייתי "עובדת" עליה ומניקה אותה כאשר היא לא שמה לב, למשל בלילה מתוך שינה .

אבל גם לזה היה סוף, ולאחר 5 חודשים, גם את זה היא לא רצתה.

היה זה ממש יום של אבל מבחינתי. כל כך כאב לי שבתי לא רוצה לינוק יותר, בכלל לא!

היה לי מאוד קשה, אבל גם זה עבר, והותיר אצלי המון החלטות לפעם הבאה, המון כוחות להתנהלות נכונה יותר בעתיד.

הריון ראשון ולידה ראשונה לא עוברים בקלות, אבל יש להם זכות ראשונים, ואולי בגלל זה, למרות כל הקשיים, זכורה לי התקופה הזאת כתקופה מלאת קסם ויופי, תקופה של אושר ושמחה.

וכך מגיע לסיומו הפוסט הראשון שלי. היום בתי טליה כבר כמעט בת חמש. ילדה מקסימה ומלאת שמחת חיים, מוכשרת מאוד וחכמה. בלי עין הרע!

*גליה גינרמן היא אם לשתי בנות קטנות ובעלת עסק למתנות לידה – 7 פעימות – עוטפיםתינוקות באהבה, הנבנה מתוך אהבה לתינוקות והבנה של צרכי היולדת.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

4 תגובות ל- “הריון ראשון ולידה ראשונה לא עוברים בקלות, אבל יש להם זכות ראשונים”

  1. שירלי כהן הגיב:

    גליה, אני מחזקת אותך על הכוח שלך לעמוד על שלך בסיטואציה הכ"כ קשה הזו. לידה זו אחת החוויות הכי קשות,הכי מטלטלות והכי נפלאות שאשה יכולה לעבור… ומה שכתבת שוב מוכיח עד כמה שניתן להתכונן, אי אפשר אף פעם לדעת מה צפוי לנו ועם מה נצטרך להתמודד… ונשמע שעם כל הסחרחרת שהיתה סביבך, בכל זאת שמרת משהו ממך שם…וזה גם התבטא בחבל הטבור, שלא רצית שינותק…
    מאד הזדהתי עם ההרגשה שלך לא להיפרד מהתינוקת אחרי הלידה… אחרי כל מה שעוברים- התינוק הוא החמצן. הוא מה שמחבר אותך שוב לאיזשהיא מציאות נפלאה… הוא רגע של אושר עילאי ומוחשי שאפשר לחבק ולא לעזוב אף פעם…
    אני סקרנית לדעת איך היתה הלידה השנייה….

  2. שירלי יקרה,
    תודה רבה לך על תגובתך. מסתבר שברגעים קשים את מגלה את הכוחות הטמונים בך ויכולה לעשות הרבה דברים שלא חלמת.
    כשאני חושבת על זה היום, אני מתפלאה איך בכלל היה לי כוח אחרי לידה כזאת מתישה עוד להילחם שישאירו אצלי את התינוקת, ובכלל איך היה לי כוח לתינוקת!
    אבל זה כנראה עניין של גישה וגם החלטה.
    את הלידה לקחו לי, אבל נשארה עוד פיסת טבעיות לשמור עליה וזה הביות המלא.
    לפעמים כשאני שומעת על נשים שלא מסוגלות לטפל בתינוק שלהן אחרי הלידה – לא בגלל ניתוח קיסרי או משהו חמור – אלא סתם בגלל שהן "רוצות לנוח", אני מתקשה להבין את זה.
    אבל למעשה זה מאוד פשוט. אם אשה מחנכת את עצמה באופן כזה, כך היא תנהג ותפעל. אם "מקובל" בחברה שלה, במשפחה שלה, ששמים תינוק בתינוקיה (שאני קוראת לה – צינוקיה), אז יראה לה הזוי להישאר עם התינוקת ולא לנוח. אבל אם היא אחת כמוני שקראה ולמדה על הנושא – היא לא תוותר אפילו שיהיה לה ממש קשה.

    לעניין הלידה השניה, באמת אכתוב בקרוב. רק אומר שזה היה תיקון לא נורמלי. כתבתי קצת מסביב לזה (לא את הסיפור אלא פן מסויים של ה"אחרי") בפייסבוק בפתק שנקרא "על תינוקת צרחנית אחת ופתרון בשם "עריסל" – תוכלי למצוא בפרופיל שלי.
    גליה

  3. תמר קלר הגיב:

    גליה היקרה,

    אני כל כך מזדהה ומחזקת אותך בנחישותך וכוחך הבלתי נדלים,

    בהערכה רבה,
    תמר

  4. תמר, תודה על תגובתך. לכבוד הוא לי שהשקעת מזמנך והתיישבת לקרוא את הפוסט שלי 🙂

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

"13 מי יודע ?" גרסה מיוחדת לעוברות טיפולי פוריות

מאת : ליטל אוהב ציון

14 באפריל 2011תגובה אחת

מתוך טיפולי פוריות, רוצות הריון

שלושה עשר מי יודע?

שלושה עשר אני יודע!

שלושה עשר שליליים,

שנים עשר ימי המתנה לבטא,

אחד עשר זקיקים בממוצע,

עשרה מילימטר רירית,

אמא מיוחדת

מאת : אביטלי רונן

14 באפריל 20130 תגובות

מתוך העיקר הבריאות, לכל אמא

לגדל ילדה יחודית ומיוחדת כזו זה בכלל לא ברור מאליו…
אני לומדת ממנה ואיתה כל יום מחדש.
אני גאה בה כל כך.
למדתי בזכותה להוקיר ולהעריך כל התקדמות גם אם היא נראית קטנה וחסרת למדתי שלכל הישג יש ערך ומשמעות.

Born @ home. לידת הבית שלי- חלק ב'

מאת : גלית גורא עיני

21 במאי 20117 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

אני שוב אומרת לרפאל שהמדריכה של הקורס הכנה ללידה היא שקרנית.

אני מרגישה מרומה ונראה לי שאני רימיתי את עצמי. לא הקשבתי כל כך לענת בזמן מעקב ההיריון כשאמרה לי שכאבי לידה הם לא פשוטים. "אצלי זה יהיה פרחים ופרפרים ופיות וגמדים" – אמרתי לעצמי אז.

אני אזיז את האגן כמו שלמדתי ביוגה הריון והכול יהיה נפלא. ב-ו-ק-ר ט-ו-ב-א-ל-י-ה-ו כמו שאבא שלי תמיד אומר בהטעמה. קבלי במחיאות כפיים את ה- לידה.

הפרחים נבלו, הפרפרים בשביתה, הפיות בחופשה שנתית והגמדים נבהלו מהצעקות והלכו. רפאל יצטרך לנקות את הכול לבד.