חווית לידה חיובית

מאת : אמא אורית פינגלה

9 בנובמבר 2010 | 2 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

שלום לכולן:)
ראשית אני רוצה להוסיף לפוסט הראשון שכתבתי, שאת שלוי, הגדולה שלנו, ילדתי ב-30/09/2006 יום לפני ערב יום כיפור.

ההפתעה הגדולה הייתה כך: חצי שנה לפני הלידה המיוחלת, בעודי בחודש שלישי לערך, חשבתי: מה אוכל לעשות על מנת להפתיע את בעלי היקר לכבוד יום הולדתו ה-30 שהיה אמור לחול בתאריך ה-01/10 ?

שיגעתי את כל מכריי, חבריי ומשפחתי שיעזרו לי לחשוב על רעיון מקורי וחיפשתי באינטרנט כל דבר אפשרי שעלה.

הלידה בסופו של דבר התרחשה לפי תאריך עברי בדיוק ביום הולדתו ה-30 של בעלי ולפי תאריך לועזי יום אחד בלבד לפני. כל כך צחקנו שלא יכולה הייתה להיות מתנה מקורית ונפלאה יותר מזו שהענקתי לבעלי. עוד יותר מצחיק היה, שהתקשרו לבעלי בערב יום הלידה ואיחלו לו מזל טוב והוא ממש לא הבין איך זה שאנשים כבר יודעים שילדתי כבר. האיחולים היו כמובן ליום ההולדת, ובעלי, שהיה באופוריה מוחלטת, שכח מיום ההולדת שלו :).

הלידה השנייה שלי

היום אני מביאה לפניכן את הסיפור על הלידה השנייה שלי שגם היא הייתה תופעה בפני עצמה…
זה התחיל ביום חמישי…

הרגשתי ממש מותשת בהתחשב בתקופה של כמעט סוף חודש תשיעי. הייתי בצהריים באולטראסאונד מעקב והתינוקת לא ממש רצתה לזוז. ב-40 הדקות בהן אני מחוברת למוניטור. אמא שלי הייתה איתי, אז שלחתי אותה לקנות לי שוקולד ואחרי שאכלתי את הקוביה הראשונה, סופסוף הייתה תגובה מצד הגברת.

במהלך ההריון, החל מהחודש השלישי, אמרו לי כמה פעמים שגודל הבטן והראש של העובר קטן יחסית לשבוע בו אני נמצאת. אציין נקודת דרך-בחודש שישי להריון, לאחר סקירת מערכות מאוחרת, הרופא שערך את הסקירה ציין בפניי ובפני בעלי,שוב,שלעובר ראש קטן מדי לפי חישובו. בנוסף, אמר שישנו איזשהואכתם באונה הימנית של המוח, וכאן המקום לבוא בטענות ולהוקיע רופאים חסרי התחשבות וקרירים כקרח שמודיעים כאלו חדשות כאילו הם מודיעים על עליית המדד.

נשלחנו לבדיקה בבי"ח איכילוב כשבועיים וחצי מאוחר יותר. שבועיים וחצי בהם מרטתי כל שערה ושערה מראשי בציפייה וחרדה נוראית לקראת הבדיקה. בבדיקה שמענו רק דברים טובים ולא היה זכר לכתם שנראה לפני כן.

רופאת הנשים שלי ביקשה ממני לגשת לבית החולים למחרת בבוקר באם המוניטור יצא טוב או לא כדי להיות רגועים ולעשות בדיקה ממוקדת יותר. אז חזרתי הביתה והחלטתי שעם כל העייפות שלי והחולשה הכללית אני לא נכנסת לישון לפני שאני מסיימת עם הבישולים לשבת מכיוון שידעתי שבבוקר, אחרי שנחזור מבית החולים ונוציא את הילד מהגן, לא יהיה לי ממש כוח. אז בישלתי ונכנסתי לישון ב12.

חשבתי שאין טעם להעיר את בעלי

בעלי היה במשמרת לילה ובסביבות השעה 04:30 הרגשתי כאילו עשיתי שתן מתוך שינה וקפצתי מהמיטה ישר לשרותים. הייתי בטוחה שחלמתי אולי שאני עושה פיפי ואז זה התבטא במציאות. החלפתי תחתון ומכנסיים וחזרתי לישון, במחשבה שאין טעם להרים טלפון לבעלי כדי לא להלחיץ אותו,כי אחרי הכל אין על מה.

שעה אחר כך התעוררתי שוב בקפיצה בדיוק מאותה סיבה.. שוב זליפה של משהו שהרטיב לי שנית את המכנסיים והתחתונים ועכשיו כבר התחלתי להלחץ והתקשרתי לבעלי. סיפרתי לו מה קורה ואמרתי לו שנראה לי שזה ירידת מים. תוך חצי שעה הוא הגיע הבייתה ואסף אותי לבית החולים. הגענו למיון יולדות בשעה 06:15 וכל הדרך אני מלאת חששות מהעומד לפנינו.

התקבלנו וחיכינו לרופאה שתגיע לבדוק אותי כדי לדעת  אם זו ירידת מים אמיתית. הרופאה בדקה וזו באמת הייתה ירידת מים. היא שאלה מה נעדיף והעמידה בפנינו 2 אופציות: או לקבל זרוז ולהכנס לחדר הלידה במיידי או להמתין שהדברים ייקרו מעצמם (בזמן דליפה של מי שפיר יש חלון של 48 שעות שאפשר להמתין ולתת לטבע לעשות את שלו ולצירים להגיע באופן טבעי בתנאי שמזריקים אנטיביוטיקה לוריד כל 4 שעות).

החלטנו ללכת על האפשרות השנייה ולהמתין. עלינו לאשפוז ושמו לי עירוי ביד. היום חלף וכלום לא קרה ולא התקדם. רק מדי כמה זמן הרגשתי את המים המטפטפים. כל השבת התפללתי לאלוהים שיעזור לי ויגרום לצירים להגיע לבד כי שמעתי על סיפורי לידה עם זרוז ולא רציתי להגיע לשם.

המליצו לי לשתות שמן קיק, להגיד לכן שזה היה מעדן ?

הייתי במצב רוח ירוד מרוב דאגות והמתנה למה שלא הגיע והדבר היחיד שהרים את מצב רוחי הייתה הפתעה שבעלי עשה לי והגיע עם הבן שלי לבקר. כל היום טלפונים מחברים,ממשפחה…"נו, מה קורה ?  יש משהו ? " ואנחנו מצדנו, לא כלום. הכל שקט בגזרה.
אחת האחיות המליצה לי לשתות שמן קיק בטענה שזה גורם לפעילות ברחם ובמעיים ובכך מזרז את הלידה.
לא היה לנו מה להפסיד וקנינו בקבוק קטן של שמן קיק. אחרי הסבר קצר מהאחות, שתיתי מנה של השמן בלווית מיץ תפוזים.

להגיד לכם שזה היה מעדן ? זהו, שלא. זה היה אחד הדברים המבחילים ביותר שיש  ועד עכשיו אני נזכרת בטעם הנורא של השמן. בינתיים, בעלי והילד נסעו הביתה והשעה הייתה כבר 12 בלילה כמעט. 3 שעות אחרי ששתיתי את השמן.

דברתי עם בעלי בטלפון ואמרתי לו שאין שום תזוזה ונראה לי שהשמן לא השפיע כלל ולא נראה לי שאשתה ממנו שוב כי זה עשה לי רע. אמרתי שאני אראה עוד קצת טלויזיה ואלך לישון. בסביבות השעה 12:45 בעוד אני משוחחת בחצי עין פתוחה עם שכנתי לחדר, הרגשתי כאב בטן כמו שמרגישים כשיש קיבה והלכתי לשרותים.

התחלתי לקלל בשקט ונשבעתי שלעולם לא אכנס יותר להריון

הייתי בשירותים כמה דקות ואחרי שהתרוקנתי יצאתי חזרה לחדר ונשכבתי במיטה. הספקתי להרדם לשתי דקות בדיוק כששוב פעם הרגשתי כאבים הפעם גם באזור הגב. נכנסתי שוב לשרותים וברגע שהתיישבתי על האסלה החלו כאבי תופת לתקוף אותי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותם רגעים.

מצד אחד,  אני לא מסוגלת לעמוד על הרגליים כי הן רועדות לי בטירוף ואני מקללת בשקט את כל העולם ונשבעת שאני יותר לא נכנסת להריון ויותר לא רוצה ילדים ומה עשיתי לעצמי….מצד שני, הדלת של השרותים נעולה (מי ישאיר דלת פתוחה כשהוא נכנס לשרותים בבית חולים אפילו באמצע הלילה?) ואני נאנחת ולא יודעת כבר היכן לתפוס את עצמי.

אחרי 10 דקות כאלו הכאב קצת נרגע ואמרתי לעצמי: "טוב, עכשיו אני חייבת לקום על הרגליים, כי אחרת אני מרגישה שאני יולדת בשרותים". קמתי, עוד שטפתי ידיים והורדתי מים-כי לא נעים- וכשחזרתי לחדר, שכנתי ראתה באיזה מצב אני והיא שמעה אותי נאנחת "קשות" ושאלה אם לקרוא לאחות.

אמרתי ש"תכף נראה" ואחרי דקה צלצלתי בעצמי. הגיעה מיילדת לחדר ושאלה: "מה קורה ?"  ואני עומדת רכונה מעל המיטה כמו אבן ולא מסוגלת לזוז עם כאבים בלתי נסבלים. היא אומרת לי: " בואי נלך לבדוק אותך",  כדי לדעת מה המצב ואני אומרת לה שוב, שאני לא מסוגלת לזוז.

הילדה פשוט החליקה לה לידיים– לידה תוך 40 דקות !

התקשרתי לבעלי וכמה שניות אני חושבת מה להגיד ואז צעקתי לתוך הנייד: "תגיע מהר !!"

המיילדת בשלה, היא ועוד אחות הושיבו אותי על כסא גלגלים והסיעו אותי לחדר הבדיקות שנמצא בתוך המחלקה משהו כמו נסיעה של 20 שניות ואני כמו תקליט שבור: "אני רוצה משהו לכאבים, אני רוצה משהו לכאבים…"

נכנסנו לחדר ואני זוחלת למיטה בקושי, המיילדת פוקדת עליי להוריד את המכנסיים והתחתונים. כשהיא רואה שאין עם מי לדבר, היא עושה זאת בעצמה ואני בחצי תנוחת בטן חצי צד, נאחזת בברזלים של המיטה ומביטה בזווית העין לראות מה קורה בחדר.

שנייה אחר כך, אני מתחילה ממש לצעוק ולהאנח ומרגישה את הילדה יוצאת ממש עכשיו,עוד מספיקה לשמוע את המיילדת מרימה טלפון לחדר לידה ומבקשת שתגיע מהר מישהי עם ערכת לידה (כי בדיוק נגמרו להם ערכות הלידה בחדר).

אחרי כמה שניות הילדה פשוט החליקה לה לידיים, מבלי להמתין לערכת הלידה, מבלי להמתין לאבא שלה שנמצא בדרך ובדיעבד הגיע לחדר לידה ושאל אם אני שם וכשאמרו לו שלא אז הוא הגיע למחלקה והפנו אותו לחדר שבו היינו.

אני, עוד לא מעכלת שזה נגמר כל כך מהר (מהרגע שהכל התחיל בסביבות 01:15), נרשמתי כיולדת בשעה 01:58 בת במשקל של כ 2.920 ק"ג בדיוק 20 גרם פחות מאחיה הבכור.

התחלתי לבכות מאושר והילדה עליי. ברגע זה בעלי נכנס לחדר והיה פשוט בהלם שהוא לא הספיק ללידה-תקשיבו טוב ! ממצב של שינה,  הוא היה בבית חולים תוך 14 דקות בלבד ועדיין לא הספיק להגיע בזמן:)
המיילדת טרחה לבשר לי שהיו להם לידות כאלו ואחרות אבל לידה כזאת עוד לא הייתה להם.

ביום שלמחרת, הסיפור רץ במחלקה מפה לאוזן כמו אש בשדה קוצים על זאת שילדה בלילה במחלקה תוך 40 ומשהו דקות ואני סמוכה ובטוחה שעד היום הסיפור נשמע כאן ושם.

על חוויות לידה חיוביות כבר דברתי…. 🙂

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “חווית לידה חיובית”

  1. ענבר אופק הגיב:

    פשששששש איזו לידה, נשמע שהייתה לך חווית לידה מעולה
    חייבת לסייג ולומר שההנחיה לשמן קיק לא מומלצת לכל יולדת

    ישנן נשים שמהירות שכזאת בלידה יכולה להעלות אצלן תחושות בטן שאחר כך הן לא ממש יודעות כיצד להתמודד עם התחושות העוצמתיות של הלידה,במיוחד שאין זמן לשכך את הכאב בכלל.

    מאוד חשוב לדבר על חווית הלידה ולשתף בכל תחושה שקיימת בלב!

    • אורית פינגלה הגיב:

      האמת שזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על כך ששמן הקיק מזרז פעילות רחמית ולא ידעתי כיצד להגיב,אבל אמרתי לעצמי שאין לי מה להפסיד ולכן ניסיתי.לגבי מה שאמרת על כך שתחושת הכאב היא עוצמתית-ואצלי ממש אבל ממש לא היה זמן למשככי כאבים-עברתי את זה ואין לי מושג איך כי הכאבים היו באמת חזקים שאי אפשר לתאר ולא ידעתי איפה לשים את עצמי.כנראה שכוח הסבל שלי הוא מעל מה שציפיתי וידעתי מעצמי.בכל מקרה,הכל נגמר בטוב,ברוך השם,לא קרעים ולא תפרים–למזלי:)

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מה בין המחאה החברתית לדיכאון אחרי לידה ?

מאת : לימור לוי אוסמי

31 ביולי 201111 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות, קוראות לשינוי

המחאה החברתית שאנחנו נוכחות לה, היציאה החוצה ממה שהיה שמור עד כה למרחב הפרטי האישי, המשפחתי, הביאה אותי לחשוב על הדיכאון אחרי לידה והאפשרות לעשות גם שם שינוי.

השמנה והרזה

מאת : שלומית ארד

14 ביוני 20116 תגובות

מתוך גוף ומשקל, לכל אמא

את, האשה המלאה…כן כן את:

זאת שיש לה קצת תחת וקצת ירכיים וקצת בטן,

אולי גם סנטר מעוגל,

זאת שאם מצליחה ללבוש מידה 42,

מרגישה מה זה חתיכה…

"אמא'לה, השער הירוק…" – על דיכאון לאחר אימוץ

מאת : רינה רונן

23 בפברואר 201120 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

הפחד התערבב עם שמחה, עם רצון כבר להיות בבית עם הקטנטונת, להתחיל לחיות, עם פחד להתמודד. התנהלתי כחצי עיוורת וחצי מפוקחת. הניתוקים היו מדאיגים. יכולתי לשמוח ולחבק ולנשק ולשחק עם הקטנטונת שלי ולצאת מהשער ולהגיד לעצמי- "אלוהים מה עשיתי ?"
שבוע לפני היציאה מהשער כמשפחה, תקפו אותי כאבי חזה וחרדה מהעתיד במשך כמה ערבים בארץ זרה במלונית. עברו לי סרטים ארוכים של ניתוק מהחופש, עברו לי מחשבות של "מה לא הספקתי לפני שהפכתי לאמא ?!"