אחרי לידה,  היריון,  יומן היריון

על ההצגה 'יומן הריון' של הילה שרעף גלסר

היי,

קוראים לי הילה שרעף גלסר

למה כתבתי את הספר 'יומן הריון' ? למה המחזתי אותו ?

הספר'יומן הריון' החל להיכתב כשהייתי בשבוע ה 16 להריון. שלושה חודשים קודם לכן, רציתי כבר להתעבר וביחד עם בן זוגי סיכמנו שאכן זה נכון לשנינו ואנחנו רוצים בזה יחד. בהתחלה היתה הרבה התלהבות ובאותה המידה גם הרבה פחד.

 עד אז, חיי נעו  ביין עבר לעתיד, בין החלומות שלי והשאיפות שיש לי לגבי החיים, לבין העבר שלי, הבגרות והילדוּת.

במקצועי אני שחקנית. בנשמתי אמנית, כך  שהרשתי לעצמי לא פעם לבלות את ימי בכתיבה ובהייה לצורך השראה אמנותית.

ופתאום, בלי הכנה מוקדמת, מלבד מחשבות שהתגנבו בנושא, הרגשתי בתוכי רצון לילד. הגעתי לגיל עשרים ותשע והרגשתי שאני מסופקת לגמרי בחיי, אבל בתוכי התעורר הצורך לילד. חלמתי על זה ורציתי בזה.

נשאלתי על ידי עצמי אינסוף שאלות ובעיקר  שאלה ילדית וקדומה: "למה???"

כל כך הרבה פחדים התעוררו: "אני מתאימה ?" "בשלה ?" "מחוברת ?"  והרבה חוסר סיפוק מעצמי. עלה בי גם: " האם העולם הזה באמת נכון לילד ?" "האם אני הילה, האוסף רעיונות הזה, באמת מבין לקראת מה הוא הולך ?" מה אני בכלל יודעת על אמהוּת ? על הורות ? על אחריות ? איך אצליח לגדל מישהו, הרי בקושי הצלחתי לגדל את עצמי ? הרי הובחנתי מספר פעמים בחיי כמרחפת, זורמת, מצחיקה, כייפית… האם אלו תכונות שתואמות הורות ? –אמהות ?

אמא- נתפס בעיניי כמשהו כל כך אחראי' נשגב' דאגני וטוטאלי. "לא אוכל לעמוד בדרישות האלו" חשבתי לעצמי. "לא, אין סיכוי. אינני מתאימה לתפקיד".

היום, רק בדיעבד, אני מבינה דברים אחרת. כמה מתח ירד ממני, שק גדול של רעיונות ופחדים שלא תאמו את הלידה וההורות שאחר כך גיליתי.כמה כעס שלא קיבלתי הדרכה, שלא ידעתי באמת איך לטפל בעצמי, שלקח לי זמן להבין… "היי גברת, את בהריון ! את לקראת משהו גדול ביותר בחייך ! את מבינה את זה ???"

כשנכנסתי להריון, לא הבנתי מה קורה לי. השינוי היה בשבילי כל כך גדול. לא הצלחתי להבין איך 'לאכול' את זה. בכל הספרים סיפרו לי מדעית מה קורה אצל האישה בתהליך ההריון: זרימת דם מהירה, דופק מהיר, הכל יותר באקסטרים, הורמונים שמשתנים ומניעים אותי רגשית בין טירוף לשפיות.

כשרציתי לבטא את מה שעובר עליי, נפנפו אותי. "כן, נו, הורמונים",  גיחכו  לעברי ואמרו. כאילו זה מסביר הכל …"טוב נו, את אישה הרה".

כולם דיברו רק על מדע ועל התפתחות העובר. כל הבדיקות שעברתי היו רק למען שלום העובר ורק אותו בדקו. הפכתי לרחם מהלך. גם הרחם מוגדר כזכר  בתוך גוף שלא בהכרח מבין את דרכו. אף אחד לא באמת התעניין בשלומי, רק איך המיכל שנהייתי מתפקד: לאכול טוב, לישון. כשרציתי לשתף, פגשתי אוזניים מפוחדות שלא מעוניינות לשמוע.

כשנפגשתי עם חברות או מכרות שהרו והעזתי לשאול, העזתי לנסות לחקור מה באמת הן  מרגישות בהריון שלהן מלבד היותן דובות (כי את זה כולם מרגישות ),  פתאום שמעתי קולות שלא שמעתי קודם. הייתי חייבת לעשות בדק בית כמה חודשים אחרי ההתעברות, כשהבטן החלה לצוץ והישבן חיפש את מקומו. הבנתי שאני נדרשת לעמוד מול עצמי לסטופ. להתבונן. לעצור.

 תודה לאל שיש בי את מכשפה הטבעית הפנימית, הרעבה, הצמאה, המשתנה. שמעזה לעמוד מול הדברים, כי ברגע שהתעברתי, למרות שכבר עברתי דרך וכבר שאלתי שאלות ואם זה בכלל מתאים לי, פתאום שוב נבהלתי …

תמונות ילדות עלו. תמונות כואבות של ילדות חופשייה וחסרת אונים. גלי פחד- מחשבות על גנטיקה וילדים לא בריאים, מחשבות על אובדן החופש והזוגיות ושאלות על שינוי הגוף, ההתבגרות, ההתבלות והאסתטיקה הנשית החברתית. הרגשתי חסומה ומבוהלת, חסרת אחריות. כבר החלו תחושות האשמה שמלוות ומוכרות בתפקיד המורכב בלהיות אימהות, בנות נשים.

פניתי למורה שלי למשחק ולחיים, אמיר אוריין. הוא היחיד ששיתפתי בכאבי והוא זעק אל תוך אוזניי: "תכתבי !" וזהו. שם, בין מקלדת לדף נייר, חוויתי חופש ושחרור והרשיתי לעצמי לספר לבטא ולתת לעצמי לעוף ולשחרר.

כן, אומנות הכתיבה אינה קלה. זוהי טכניקת ביטוי לכל דבר, אך אני מאמינה שכל אדם יכול וכדאי לו לכתוב. בעיני, זהו עולם מופלא שמשחרר את תת- המודע והפחד ומוציא אותם לאור.

כל פעם שנתקלתי בשאלה, סיבוך, כאב, או עצב בתוכי, פניתי אל הכתיבה, אל המילים. פניתי אל האותיות שלא מחזירות תשובות או מספרות על עצמן לעומתך כמו חברות, אלא מקשיבות ופורמות את המחשבה ליצירה.

עולמי האישי נפתח ונפרש בפניי בלי ביקורת, בלי מבקרי ספרות, בלי מורים. רק אני והעולם הזה שהפך מנסתר לגלוי עבורי.

הבנתי את האיכות הזאת של האימהות. איכות ! ככה אני קוראת לה. איכות שטמונה בכל אישה וניתנת להשגה באינסוף דרכים, שכל דרך לגיטימית, כל עוד אינה פוגעת ברווחתו ושלומו של הזולת .

אני אשמח שביחד נמצא את הדיאלוג בין יצירה לאימהות הרי יש בניהם קו מגשר לכל האורך.

מה האיכות של האימהות ? איפה אנחנו פוגשות את הסיפור בדבר הזה ? איך אנחנו מספרות אותו ? באילו עיניים אנחנו בוחרות את הסיפור שלנו?

הרי אנחנו סיפורים חיים שנכתבים מרגע לרגע !

על ההצגה המדהימה שלה  אפשר לקרוא בפוסט כאן.

עוד אמהות בחרו לכתוב את עצמן בתקופת ההריון:

שיעורים פרטיים בסטטיסטיקה / יפעת הרץ

חודש לפני הלידה / אמא לעצמי

על תבונה ורגישות של הריון שני / חני סער

ועוד במדור ומן הריון' באתר

שלך,

לימור

לימור לוי אוסמי

מלווה רגשית נשים אחרי לידה ובהורות, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'. נפגשת עם נשים בכרכור ובשיחות וידאו. אפשר ליצור איתי קשר בהודעה - 052-2835020 ואשמח לתאם שיחה.

5 Comments

  • Avatar

    ליאת אריה

    הי הילה,
    היכן ניתן להשיג את הספר?
    נשמע מעניין מאוד ובפרט שיש כבר ספר מנקודת מבט גברית על כל נושא ההריון.

  • Avatar

    דפנה הרמן

    להלילה שרעף גלזר :!
    איזה תמונה..נראית כמו אחותי התאומה.. שמאז 99 אין לי מושג איפה היא
    אודה לפרטים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  • Avatar

    דפנה הרמן

    זה נגד החוק לא ליצור איתי קשר הילה…אני מבקשת ממך!
    0507418840
    חבל חבל…

  • Avatar

    הילה

    הי דפנה רק עכשיו ראיתי את תגובתך…וכן אני עוברת על החוק!
    מיד יוצרת קשר…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ