לא הצלחתי להניק. הרגשתי אמא מחורבנת

מאת : אמא מויאלית

17 בנובמבר 2010 | 5 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

אחרי כל כך הרבה שעות בחדר לידה, סיימתי בקיסרי. הייתי כל כך כאובה פיזית ונפשית ברמות שלא יתוארו. בדרך כלל אני האדם הכי שמח שיש והכי אופטימי שיש ופתאום נכנסתי לדיכאון מוחלט. הייתי כל כך מתוסכלת שזה נגמר בניתוח. החלום הכי גרוע שהיה לי מאז ומתמיד לגביי לידה.

הגעתי למחלקה והכרזתי שאני רוצה הנקה בלבד ! הביאו לי את התינוק וביקשתי עזרה. אפילו להחזיק אותו לא יכולתי מרוב שהייתי חלשה וכאבה לי נורא הבטן מהניתוח. יועצת הנקה הגיע אליי עם התינוק וניסינו להניק. הוא הצליח לינוק בדיוק כמה דקות ופתאום כאילו שכח לינוק. מוזר בהחלט.

"נלחמתי ללא הצלחה"

יום למחרת הביאו לי אותו שוב. עם כאבי תופת בחתך הניתוח, אני מנסה לתפוס את הילד וכל תנועה שהוא עושה מכאיבה לי ברמות שלא יתוארו. נלחמתי ללא הצלחה. הדמעות התחילו לרדת מרוב כאב. ביקשתי שוב יועצת הנקה.

עזרו לי להתיישב בכיסא ויועצת ההנקה שמה כרית על ידית הכיסא ועזרה לתינוק לתפוס את הציצי שלי. הוא הצליח לתפוס, אבל נשך אותי בצורה מאוד אלימה שהייתי צריכה מיד לנתק אותו ממני. היועצת הנקה הכניסה לו אצבע לפה שימצוץ אותה. ואמרה שהוא עובד עם החניכיים במקום עם השפתיים כי הוא היה תקוע המון זמן עם הראש במהלך הלידה וזה קורה מלחץ.

ביקשתי לתת לו בקבוק סימילאק מרוב שהוא היה רעב (הייתה לי אפשרות שאיבה בחדר הנקה ליד התינוקייה, אבל בשלב הזה עדין לא יכולתי לקום מהמיטה ולהגיע לשם).

יום למחרת התחיל לכאוב לי הראש בטירוף !! משהו שלא יאומן ! תחשבי שיש לך צירים בראש במקום בגוף. ככה הרגשתי. האפידורל פגע לי בראש.

שבוע שלם הייתי תחת השפעת כדורים חזקים מאוד לשיכוך כאבים (שדרך אגב לא עזרו בכלל) ולא יכולתי להניק עם הכדורים האלו ועם חומרים שנתנו לי דרך הווריד. החתך בבטן כאב בצורה איומה. לא ידעתי מה כואב יותר.. החתך או הראש.. פתאום גם התחיל לכאוב לי הציצי. נורא פחדתי מגודש ודלקות כמו שהרבה בנות סיפרו כאן.

לא יכולתי לשאת גם את הכאב הזה של החזה ולא יכולתי לקום לשאוב. בגלל כאבי הראש הייתי מרותקת למיטה. ידעתי שיש לכאב בציצי תרופה כאן ועכשיו. ביקשתי כדורים לייבוש החלב.

"הרגשתי אמא מחורבנת"

אחרי שעבר לי הראש הרגשתי אמא מחורבנת. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאין לי חלב ושאני לא יכולה להניק יותר. בכיתי בלי סוף והתחרטתי כל כך שלקחתי את הכדורים לייבוש החלב.

דיברתי עם יועצת הנקה בבית חולים שאמרה שזה לא בלתי הפיך. אבל אני צריכה לעבוד ממש ממש קשה בשביל שהחלב יחזור. לשאוב הרבה. דיברתי עם דפי, הדולה שלי, שקישרה אותי לעדי הראל יועצת הנקה. עדי אמרה לי לאור הסיפור שלי, שלפני שאני שואבת, כדאי לי קודם לראות בשלב הזה עם לילד יש עניין ביניקה בכלל, לפני שאני עושה לעצמי "נזק" (להחזיר את החלב בלי להניק בסוף). ניסיתי וניסיתי.. הילד לא הסכים לינוק בשום אופן. ואם הוא כבר תפס אז הוא נשך.

החלטתי שאני לא מנסה יותר ונותנת מטרנה.

"יש לי צביטה קלה כשצפות בי המחשבות האלו"

כיום, כחודשיים לאחר הלידה יש לי צביטה קלה ביותר כשצפות בי המחשבות האלו. אני מתנחמת ששנינו יצאנו בריאים והילד עולה מאוד יפה במשקל. אבל השבעתי את בעלי שאם חלילה המקרה יחזור על עצמו בלידה הבאה שלא ייתן לי לקחת את הכדורים הארורים האלו !!

אני בטוחה שלא משנה מה יהיה בעזרת השם, אחרי מה שעשיתי עם הילד הראשון, באחרים לא ארצה לקחת את הכדורים בעצמי.

אני לא שופטת את עצמי. המצב שהייתי בו היה חמור מאוד. אבל לומדת להבא וממליצה לבנות שמאוד רוצות להניק לא לעשות את הטעות הזו.

עוד אמהות כותבות:

ההתייחסות להנקה ולשדיים מושפעים מאלמנטים תרבותיים/ שלומית ארד

בהיאבקות העל ההנקה של אלמנט של גאוותנות/ יוליה

הנקה או אי הנקה?/ ליטל אוהב ציון

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

5 תגובות ל- “לא הצלחתי להניק. הרגשתי אמא מחורבנת”

  1. שרית הגיב:

    היי מויאלית
    אהבתי לקרוא את מה שכתבת.וגם מאוד הזדהתי.
    אני עברתי גם משהו דומה:גם אני עברתי קיסרי (חירום),אבל לא סבלתי מאוד מאוד כמו את מתארת..ברור שהיו כאבים במקום של החתך-הכי היה לי קשה זה להתרומם מהמיטה בבית חולים למצב של ישיבה.כאבי תופת כאילו עשיתי מליון כפיפות בטן וכל השרירים (אלו שידעתי עליהם ואלו שלא..) תפוסים ברמות הכי כואבות שיש.
    וגם אני אמרתי (ואפילו שמו מדבקה בעריסה)שאני רוצה "הנקה בלבד,אבל כמובן שהקטנה קיבלה לעיתים גם מטרנה (כשנגמר השאוב).
    וגם לי היו קשיים לא מעטים בהנקה.בבית חולים זה לא ממש הלך,והיועצת קצת עזרה, אבל כשהגענו הביתה,ההנקות בלילה גמרו אותי..פשוטו כמשמעו.הפכתי לזומבי מהלך על 2, והיה לי קשה מאוד.בדיעבד, לאחר שהבאתי יועצת הנקה הביתה כשהפיצית הייתה בת 3 שבועות,התברר שכל צורת ההנקה שלי לא הייתה נכונה, והיועצת נתנה לי כל מיני טיפים והמלצות,ביניהם, לאור העובדה שהקטנה לא שובעת מההנקה,להכין תמיד בקבוק תמ"ל מראש שיהיה "בהיכון" על מנת ליצור רצף בארוחה.אז נתתי לכל הסיפור הזה נסיון של שבוע-שבוע וחצי,אבל לאט לאט,כשראיתי שבכל מקרה אחרי כל הנקה אני צריכה להשלים עם תמ"ל,ההנקות ירדו מעצמן..ותאמיני לי-הרגשתי חרא עם עצמי.לא נשאר כבר מקום בלב שלא נצבט לי מרוב צער על זה שאני לא מספיק טובה לבת שלי, ושאני לא שווה כלום אם אני לא יכולה להתמיד בהאכלה שלה. חשבתי שאני לא מספיק מנסה,ולא מספיק ניסיתי,והיו לי המון רגעי שבירה.
    אבל בסופו של דבר,היום הקטנה בת כמעט 6 שבועות,אוכלת רק תמ"ל,עלתה יפה במשקל,ואני לאט-לאט חוזרת לעצמי מהבחינה של לא לאכול את הלב יותר מדי.ברור שזה עדיין צובט,אבל פחות. כמו השיר של פוליקר "…פחות אבל עוד כואב"..
    אני חושבת שבפעם הבאה בעז"ה כשאהיה בהריון ואלד,כבר אבוא עם הידע המוקדם הזה ועם הידיעה שגם אם אנסה להניק וזה לא ילך-לא מת העולם.לפחות תהיה לי הידיעה והחוכמה והכלים (אני מקוה, כן?)להתמודד עם זה בצורה אחרת מאשר עם הילדה הראשונה.

    אני מאחלת לך הרבה הצלחה ונחת בגידולו של הקטן-וכולי תקווה שגם אני וגם את נוכל ללמוד להבא מנסיון העבר ולעבור את הקשיים בצורה טובה יותר.

  2. סיפור כואב. אני קוראת את מה שאת כותבת וכואב לי במקומות בגוף שאת מתארת. חיבוק.

  3. מזדהה מאוד עם התחושה של הכאב. כאב על כך שאני אמא לא מספיק טובה, כאב על כך שההנקה נכשלה. כעס עצמי ועוד.

    מזדהה, אבל גם יודעת, מנסיון, שמתוך כל הכאבים האלו והתסכולים, את עשויה לצאת נשכרת מאוד, ושאת כל הכוחות שיש לך לתת לילד, את תתני בגדול בדברים אחרים.

    האמת שבאיזשהו מקום, אף על פי שזה פוסט מאוד כואב, אני שמחה שיש כזה רצון בציבור האמהות להניק ולהעניק. בניגוד לכל כך הרבה אמהות שמעדיפות מראש לתת תמ"ל וחושבות על נוחות שלהן.
    ואני יודעת ומאמינה, שבזכות זה, בזכות הרצון הזה, בזכות הכאב הזה, דווקא את אמא הכי טובה, באמת הכי טובה, הכי ראויה להערכה. וזה יהיה כך תמיד, ולילד השני את תבואי כבר מוכנה.

    אגב, לגבי הכדורים לייבוש החלב, אני לא מומחית, אבל האם באמת היה צורך בזה? הרי ישנן אפשרויות טבעיות אחרות לטפל בגודש, כמו עלה של כרוב, וגם קליפה טריה של תפוח אדמה.
    ולגבי שאיבה, האם לא ניתן היה לקבל עזרה ממישהו שיעזור לך לשאוב על המיטה?

    חוץ מזה, הכאב של התפר בבטן, איננו מחוייב המציאות יותר.
    יש היום מענה טבעי שעוזר מאוד לרפא כאלה תפרים במהירות מדהימה.

    שולחת לך המון אהבה1
    גליה

  4. עדי דרור הגיב:

    מויאלית.
    אני מאוד מזדהה, בלידה הראשונה עברתי ייסורים קשים עם ההנקה עד שויתרתי.
    חשוב לזכור שההנקה היא רק חלק אחד, ואפילו לא כזה גדול, מהיותך אמא.
    כל החיים – את תעשי הכי טוב שאת מסוגלת, ובמצב שבו היית – זה היה הכי טוב שהיית מסוגלת. אחרי הלידה, אנחנו רוצות להיות מושלמות (טוב, תמיד אנחנו רוצות, אבל אחרי הלידה הכל מוקצן), אבל הכי טוב לילדים שלנו זה אימהות שמנסות ומשקיעות וגם יודעות לקבל את עצמן – נשמע שאת עושה את זה מצויין 🙂

  5. כ"כ מזדהה ומבינה. גם אני בהריון ראשון, אחרי ניתוח חירום טראומתי, עם 2 מנות דם, וילדה בפגייה, התחלתי להניק רק אחרי שבוע.. כשחזרנו הביתה. היה קשה, מתסכל, ולא ידעתי כלום. אחרי חודש וחצי קשים ומתסכלים, החלטתי שזהו, אני מרימה ידיים, והפסקתי. היום הבת שלי בת 7, ילדה מדהימה, שהתפתחה יפה.
    מבינה את כל התחושות שלך, ועם זאת, מבקשת לעודד אותך שהנקה היא רק משהו אחד שאנו מעניקים לילדינו, אחד מתוך מכלול עצום של אהבה, ידע, הכלה, מגע וכו'.
    תרגישי טוב עם עצמך שניסית, ובמצב הנוכחי עשית כל שביכולתך. בע"ה הפעם הבאה תהיה טובה יותר. תמשיכי לתת לילדך המון אהבה, חום וחיבוקים, וסלחי לעצמך, זה הכי חשוב.
    חיבוקים מרחוק…

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

המקצוע שלך- האם הוא באמת מתאים לך ?

מאת : עטרת ליפשיץ

25 בפברואר 20127 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות וקריירה, חוזרות לעבודה, לכל אמא, מקצועניות מדברות

כסף הוא אחד הנושאים החשובים ביותר בחיינו, וכזה שמאוד קשה לנו לדבר עליו. אם נעמיק אל תוך "מערכת היחסים שלנו עם כסף" נוכל לגלות שהיא משקפת לנו את מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.

כסף הוא ללא ספק אחד הסממנים להגדרה עצמית בחברה המערבית. הוא מהווה הערכה חברתית עבורנו האם אנחנו מספיק מוכשרים, מספיק "שווים", האם נזכה להערכה, ויותר מכך האם יהיה לנו עתיד ראוי..

כסף הפך להיות כל כך משמעותי עד כי אין אנו יכולים לשרוד בלעדיו. ללא כסף אין לנו הערכה וכמעט שאין בימינו זכות קיום. הוא הופך להיות נושא השיחה המרכזי בכל בית גם אם לא מדברים עליו בכלל, ונותנים לדברים פשוט לקרות.

דיכאון אחרי לידה ? אני ?

מאת : מיכל מ.

16 באוקטובר 20104 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

אם זה לא דיכאון, אז למה אני מרגישה שאני רוצה שהכל ייגמר ?
אם זה לא דיכאון, אז למה החיים שלי מרגישים לא שייכים ?
אם זה לא דיכאון, אז למה אני מרגישה שהחיים שלי נגמרו ?
אם זה לא דיכאון, אז למה אני לא מצליחה לאהוב אותו ?
אם זה לא דיכאון, אז למה אני לא רוצה להיות פה. לא, לא רק פה כרגע. פה בחיים. לא רוצה. לא טוב לי.

שם הציור: "פגישה ראשונה"

מאת : ענת רגב

1 במאי 20116 תגובות

מתוך יצירה נשית

הציור צויר כשבועיים לאחר לידת בני הבכור "דור", כמתנה עבור רופא מדהים מבית חולים כרמל, שליווה אותי בלידה.
כשאני מתבוננת בציור, אני נזכרת כמה אינטימי וחזק היה הרגע שהאחות הביאה אליי את דור בפעם הראשונה, אמצע הלילה, שעות ספורות לאחר הלידה הקשה, כולי כאובה, עייפה ומטושטשת.