לא הצלחתי להניק. הרגשתי אמא מחורבנת

מאת : אמא מויאלית

17 בנובמבר 2010 | 5 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

אחרי כל כך הרבה שעות בחדר לידה, סיימתי בקיסרי. הייתי כל כך כאובה פיזית ונפשית ברמות שלא יתוארו. בדרך כלל אני האדם הכי שמח שיש והכי אופטימי שיש ופתאום נכנסתי לדיכאון מוחלט. הייתי כל כך מתוסכלת שזה נגמר בניתוח. החלום הכי גרוע שהיה לי מאז ומתמיד לגביי לידה.

הגעתי למחלקה והכרזתי שאני רוצה הנקה בלבד ! הביאו לי את התינוק וביקשתי עזרה. אפילו להחזיק אותו לא יכולתי מרוב שהייתי חלשה וכאבה לי נורא הבטן מהניתוח. יועצת הנקה הגיע אליי עם התינוק וניסינו להניק. הוא הצליח לינוק בדיוק כמה דקות ופתאום כאילו שכח לינוק. מוזר בהחלט.

"נלחמתי ללא הצלחה"

יום למחרת הביאו לי אותו שוב. עם כאבי תופת בחתך הניתוח, אני מנסה לתפוס את הילד וכל תנועה שהוא עושה מכאיבה לי ברמות שלא יתוארו. נלחמתי ללא הצלחה. הדמעות התחילו לרדת מרוב כאב. ביקשתי שוב יועצת הנקה.

עזרו לי להתיישב בכיסא ויועצת ההנקה שמה כרית על ידית הכיסא ועזרה לתינוק לתפוס את הציצי שלי. הוא הצליח לתפוס, אבל נשך אותי בצורה מאוד אלימה שהייתי צריכה מיד לנתק אותו ממני. היועצת הנקה הכניסה לו אצבע לפה שימצוץ אותה. ואמרה שהוא עובד עם החניכיים במקום עם השפתיים כי הוא היה תקוע המון זמן עם הראש במהלך הלידה וזה קורה מלחץ.

ביקשתי לתת לו בקבוק סימילאק מרוב שהוא היה רעב (הייתה לי אפשרות שאיבה בחדר הנקה ליד התינוקייה, אבל בשלב הזה עדין לא יכולתי לקום מהמיטה ולהגיע לשם).

יום למחרת התחיל לכאוב לי הראש בטירוף !! משהו שלא יאומן ! תחשבי שיש לך צירים בראש במקום בגוף. ככה הרגשתי. האפידורל פגע לי בראש.

שבוע שלם הייתי תחת השפעת כדורים חזקים מאוד לשיכוך כאבים (שדרך אגב לא עזרו בכלל) ולא יכולתי להניק עם הכדורים האלו ועם חומרים שנתנו לי דרך הווריד. החתך בבטן כאב בצורה איומה. לא ידעתי מה כואב יותר.. החתך או הראש.. פתאום גם התחיל לכאוב לי הציצי. נורא פחדתי מגודש ודלקות כמו שהרבה בנות סיפרו כאן.

לא יכולתי לשאת גם את הכאב הזה של החזה ולא יכולתי לקום לשאוב. בגלל כאבי הראש הייתי מרותקת למיטה. ידעתי שיש לכאב בציצי תרופה כאן ועכשיו. ביקשתי כדורים לייבוש החלב.

"הרגשתי אמא מחורבנת"

אחרי שעבר לי הראש הרגשתי אמא מחורבנת. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאין לי חלב ושאני לא יכולה להניק יותר. בכיתי בלי סוף והתחרטתי כל כך שלקחתי את הכדורים לייבוש החלב.

דיברתי עם יועצת הנקה בבית חולים שאמרה שזה לא בלתי הפיך. אבל אני צריכה לעבוד ממש ממש קשה בשביל שהחלב יחזור. לשאוב הרבה. דיברתי עם דפי, הדולה שלי, שקישרה אותי לעדי הראל יועצת הנקה. עדי אמרה לי לאור הסיפור שלי, שלפני שאני שואבת, כדאי לי קודם לראות בשלב הזה עם לילד יש עניין ביניקה בכלל, לפני שאני עושה לעצמי "נזק" (להחזיר את החלב בלי להניק בסוף). ניסיתי וניסיתי.. הילד לא הסכים לינוק בשום אופן. ואם הוא כבר תפס אז הוא נשך.

החלטתי שאני לא מנסה יותר ונותנת מטרנה.

"יש לי צביטה קלה כשצפות בי המחשבות האלו"

כיום, כחודשיים לאחר הלידה יש לי צביטה קלה ביותר כשצפות בי המחשבות האלו. אני מתנחמת ששנינו יצאנו בריאים והילד עולה מאוד יפה במשקל. אבל השבעתי את בעלי שאם חלילה המקרה יחזור על עצמו בלידה הבאה שלא ייתן לי לקחת את הכדורים הארורים האלו !!

אני בטוחה שלא משנה מה יהיה בעזרת השם, אחרי מה שעשיתי עם הילד הראשון, באחרים לא ארצה לקחת את הכדורים בעצמי.

אני לא שופטת את עצמי. המצב שהייתי בו היה חמור מאוד. אבל לומדת להבא וממליצה לבנות שמאוד רוצות להניק לא לעשות את הטעות הזו.

עוד אמהות כותבות:

ההתייחסות להנקה ולשדיים מושפעים מאלמנטים תרבותיים/ שלומית ארד

בהיאבקות העל ההנקה של אלמנט של גאוותנות/ יוליה

הנקה או אי הנקה?/ ליטל אוהב ציון

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

5 תגובות ל- “לא הצלחתי להניק. הרגשתי אמא מחורבנת”

  1. שרית הגיב:

    היי מויאלית
    אהבתי לקרוא את מה שכתבת.וגם מאוד הזדהתי.
    אני עברתי גם משהו דומה:גם אני עברתי קיסרי (חירום),אבל לא סבלתי מאוד מאוד כמו את מתארת..ברור שהיו כאבים במקום של החתך-הכי היה לי קשה זה להתרומם מהמיטה בבית חולים למצב של ישיבה.כאבי תופת כאילו עשיתי מליון כפיפות בטן וכל השרירים (אלו שידעתי עליהם ואלו שלא..) תפוסים ברמות הכי כואבות שיש.
    וגם אני אמרתי (ואפילו שמו מדבקה בעריסה)שאני רוצה "הנקה בלבד,אבל כמובן שהקטנה קיבלה לעיתים גם מטרנה (כשנגמר השאוב).
    וגם לי היו קשיים לא מעטים בהנקה.בבית חולים זה לא ממש הלך,והיועצת קצת עזרה, אבל כשהגענו הביתה,ההנקות בלילה גמרו אותי..פשוטו כמשמעו.הפכתי לזומבי מהלך על 2, והיה לי קשה מאוד.בדיעבד, לאחר שהבאתי יועצת הנקה הביתה כשהפיצית הייתה בת 3 שבועות,התברר שכל צורת ההנקה שלי לא הייתה נכונה, והיועצת נתנה לי כל מיני טיפים והמלצות,ביניהם, לאור העובדה שהקטנה לא שובעת מההנקה,להכין תמיד בקבוק תמ"ל מראש שיהיה "בהיכון" על מנת ליצור רצף בארוחה.אז נתתי לכל הסיפור הזה נסיון של שבוע-שבוע וחצי,אבל לאט לאט,כשראיתי שבכל מקרה אחרי כל הנקה אני צריכה להשלים עם תמ"ל,ההנקות ירדו מעצמן..ותאמיני לי-הרגשתי חרא עם עצמי.לא נשאר כבר מקום בלב שלא נצבט לי מרוב צער על זה שאני לא מספיק טובה לבת שלי, ושאני לא שווה כלום אם אני לא יכולה להתמיד בהאכלה שלה. חשבתי שאני לא מספיק מנסה,ולא מספיק ניסיתי,והיו לי המון רגעי שבירה.
    אבל בסופו של דבר,היום הקטנה בת כמעט 6 שבועות,אוכלת רק תמ"ל,עלתה יפה במשקל,ואני לאט-לאט חוזרת לעצמי מהבחינה של לא לאכול את הלב יותר מדי.ברור שזה עדיין צובט,אבל פחות. כמו השיר של פוליקר "…פחות אבל עוד כואב"..
    אני חושבת שבפעם הבאה בעז"ה כשאהיה בהריון ואלד,כבר אבוא עם הידע המוקדם הזה ועם הידיעה שגם אם אנסה להניק וזה לא ילך-לא מת העולם.לפחות תהיה לי הידיעה והחוכמה והכלים (אני מקוה, כן?)להתמודד עם זה בצורה אחרת מאשר עם הילדה הראשונה.

    אני מאחלת לך הרבה הצלחה ונחת בגידולו של הקטן-וכולי תקווה שגם אני וגם את נוכל ללמוד להבא מנסיון העבר ולעבור את הקשיים בצורה טובה יותר.

  2. סיפור כואב. אני קוראת את מה שאת כותבת וכואב לי במקומות בגוף שאת מתארת. חיבוק.

  3. מזדהה מאוד עם התחושה של הכאב. כאב על כך שאני אמא לא מספיק טובה, כאב על כך שההנקה נכשלה. כעס עצמי ועוד.

    מזדהה, אבל גם יודעת, מנסיון, שמתוך כל הכאבים האלו והתסכולים, את עשויה לצאת נשכרת מאוד, ושאת כל הכוחות שיש לך לתת לילד, את תתני בגדול בדברים אחרים.

    האמת שבאיזשהו מקום, אף על פי שזה פוסט מאוד כואב, אני שמחה שיש כזה רצון בציבור האמהות להניק ולהעניק. בניגוד לכל כך הרבה אמהות שמעדיפות מראש לתת תמ"ל וחושבות על נוחות שלהן.
    ואני יודעת ומאמינה, שבזכות זה, בזכות הרצון הזה, בזכות הכאב הזה, דווקא את אמא הכי טובה, באמת הכי טובה, הכי ראויה להערכה. וזה יהיה כך תמיד, ולילד השני את תבואי כבר מוכנה.

    אגב, לגבי הכדורים לייבוש החלב, אני לא מומחית, אבל האם באמת היה צורך בזה? הרי ישנן אפשרויות טבעיות אחרות לטפל בגודש, כמו עלה של כרוב, וגם קליפה טריה של תפוח אדמה.
    ולגבי שאיבה, האם לא ניתן היה לקבל עזרה ממישהו שיעזור לך לשאוב על המיטה?

    חוץ מזה, הכאב של התפר בבטן, איננו מחוייב המציאות יותר.
    יש היום מענה טבעי שעוזר מאוד לרפא כאלה תפרים במהירות מדהימה.

    שולחת לך המון אהבה1
    גליה

  4. עדי דרור הגיב:

    מויאלית.
    אני מאוד מזדהה, בלידה הראשונה עברתי ייסורים קשים עם ההנקה עד שויתרתי.
    חשוב לזכור שההנקה היא רק חלק אחד, ואפילו לא כזה גדול, מהיותך אמא.
    כל החיים – את תעשי הכי טוב שאת מסוגלת, ובמצב שבו היית – זה היה הכי טוב שהיית מסוגלת. אחרי הלידה, אנחנו רוצות להיות מושלמות (טוב, תמיד אנחנו רוצות, אבל אחרי הלידה הכל מוקצן), אבל הכי טוב לילדים שלנו זה אימהות שמנסות ומשקיעות וגם יודעות לקבל את עצמן – נשמע שאת עושה את זה מצויין 🙂

  5. כ"כ מזדהה ומבינה. גם אני בהריון ראשון, אחרי ניתוח חירום טראומתי, עם 2 מנות דם, וילדה בפגייה, התחלתי להניק רק אחרי שבוע.. כשחזרנו הביתה. היה קשה, מתסכל, ולא ידעתי כלום. אחרי חודש וחצי קשים ומתסכלים, החלטתי שזהו, אני מרימה ידיים, והפסקתי. היום הבת שלי בת 7, ילדה מדהימה, שהתפתחה יפה.
    מבינה את כל התחושות שלך, ועם זאת, מבקשת לעודד אותך שהנקה היא רק משהו אחד שאנו מעניקים לילדינו, אחד מתוך מכלול עצום של אהבה, ידע, הכלה, מגע וכו'.
    תרגישי טוב עם עצמך שניסית, ובמצב הנוכחי עשית כל שביכולתך. בע"ה הפעם הבאה תהיה טובה יותר. תמשיכי לתת לילדך המון אהבה, חום וחיבוקים, וסלחי לעצמך, זה הכי חשוב.
    חיבוקים מרחוק…

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מה הצד של האבא בתוך המשבר הזה ?

מאת : רותי שלו

18 בדצמבר 201113 תגובות

מתוך אחרי לידה, זוגיות אחרי לידה, מקצועניות מדברות

שלושה גברים הגיעו אליי בשאלות דומות:

"מה היא רוצה?"

"מה אני יכול עוד לעשות שלא עשיתי?"

"אני לא מבין מה עובר עליה".

המשפטים האלה הם משפטי מפתח בהתבוננות בפערים וההבדלים בין גברים ונשים.

הגוף שלי ואני נפגשים ומדברים

מאת : שירה דרוקר

1 במרץ 20122 תגובות

מתוך גוף ומשקל, לכל אמא

כבר חוויתי פעמיים הקשבה עמוקה לגוף, מתוך שקט ורגיעה, שהביאה איתה מסר ברור מאוד של מה מרגיש טוב או לא טוב, ומה לעשות כדי לשפר את ההרגשה.

והרגשתי תחושה מדהימה. ממש הרגשתי שחזיתי בנס. הגוף שלי דיבר אלי!!! והוא אמר לי מפורשות מה הוא צריך, וכשעשיתי את מה שהוא ביקש, הרגשתי שינוי לטובה.

הגוף ואני אולי לא אחד, אבל אנחנו מחוברים בצורה מושלמת זה לזו. וכל דבר שקורה בגוף הוא ביטוי למשהו שקורה אצלי בפנים. מבחינה רגשית. וכשיש תנועה ושינוי – יש תנועה ושינוי.

הגוף שלי ואני מתקדמים למקום טוב יותר.

אליסה בארץ הפלאות- על אוכל, שפע, רעב ותשוקה

מאת : ג'ני גיטלבנד

29 ביוני 20142 תגובות

מתוך גוף ומשקל, לכל אמא

לראשונה אכלתי לא מתוך רעב אלא מתוך כמיהה, השתוקקות, סקרנות ותאווה, נגלה לפני עולם של טעמים וריחות שלא פגשתי מעולם. הייתי יוצאת מכל ארוחה בקושי גוררת את עצמי החוצה, בכל פעם מבטיחה שזאת הייתה הפעם האחרונה שאני במצב שעוד חלקיק חמצן שינסה להיכנס עכשיו לבטני יפוצץ אותי לחלקיקים.

לטעום מהכל מבחינתי היה לחיות את החיים עד הסוף. ולבלוע את החיים עד הטיפה האחרונה נחשב למשהו שיעשה לי טוב. לא משנה שסבלתי מאוד מתחושת המחנק אחרי שבלעתי את כל העולם והדבר האחרון שזה עשה לי זה להרגיש טוב.