לידה חיובית, יש דבר כזה.  האמת, לא חשבתי שאלך לכיוון של לידה חיובית, בגלל שהחל מהחודש השלישי, אמרו לי כמה פעמים שגודל הבטן והראש של העובר קטן יחסית לשבוע בו אני נמצאת.  בנוסף, אמר שישנו איזשהו כתם באונה הימנית של המוח, וכאן המקום לבוא בטענות ולהוקיע רופאים חסרי התחשבות וקרירים כקרח שמודיעים כאלו חדשות כאילו הם מודיעים על עליית המדד.

נשלחנו לבדיקה בבי"ח איכילוב כשבועיים וחצי מאוחר יותר. שבועיים וחצי בהם מרטתי כל שערה ושערה מראשי בציפייה וחרדה נוראית לקראת הבדיקה. בבדיקה שמענו רק דברים טובים ולא היה זכר לכתם שנראה לפני כן. לידה חיובית הייתה נראית כמו חלום רחוק ולא אפשרי.

רופאת הנשים שלי ביקשה ממני לגשת לבית החולים למחרת בבוקר באם המוניטור יצא טוב או לא, כדי להיות רגועים ולעשות בדיקה ממוקדת יותר. אז חזרתי הביתה והחלטתי שעם כל העייפות שלי והחולשה הכללית אני לא נכנסת לישון לפני שאני מסיימת עם הבישולים לשבת מכיוון שידעתי שבבוקר, אחרי שנחזור מבית החולים ונוציא את הילד מהגן, לא יהיה לי ממש כוח. אז בישלתי ונכנסתי לישון ב12.

ירידת המים התחילה באמצע הלילה, התמלאתי חששות

בעלי היה במשמרת לילה ובסביבות השעה 04:30 הרגשתי כאילו עשיתי שתן מתוך שינה וקפצתי מהמיטה ישר לישרותים. הייתי בטוחה שחלמתי אולי שאני עושה פיפי ואז זה התבטא במציאות. החלפתי תחתון ומכנסיים וחזרתי לישון, במחשבה שאין טעם להרים טלפון לבעלי כדי לא להלחיץ אותו,

שעה אחר כך התעוררתי שוב בקפיצה בדיוק מאותה סיבה. שוב זליפה של משהו שהרטיב לי שנית את המכנסיים והתחתונים ועכשיו כבר התחלתי להילחץ והתקשרתי לבעלי. סיפרתי לו מה קורה ואמרתי לו שנראה לי שזה ירידת מים. תוך חצי שעה הוא הגיע הביתה ואסף אותי לבית החולים. הגענו למיון יולדות בשעה 06:15 וכל הדרך אני מלאת חששות מהעומד לפנינו.

התקבלנו וחיכינו לרופאה שתגיע לבדוק אותי כדי לדעת  אם זו ירידת מים אמיתית. הרופאה בדקה וזו באמת הייתה ירידת מים. היא שאלה מה נעדיף והעמידה בפנינו 2 אופציות:

*לקבל זרוז ולהכנס לחדר הלידה במיידי.

*להמתין שהדברים ייקרו מעצמם (בזמן דליפה של מי שפיר יש חלון של 48 שעות שאפשר להמתין ולתת לטבע לעשות את שלו ולצירים להגיע באופן טבעי בתנאי שמזריקים אנטיביוטיקה לוריד כל 4 שעות).

החלטנו ללכת על האפשרות השנייה ולהמתין.

המליצו לי לשתות שמן קיק כדי לזרז את הלידה

עלינו לאשפוז ושמו לי עירוי ביד. היום חלף וכלום לא קרה ולא התקדם. רק מדי כמה זמן הרגשתי את המים המטפטפים. כל השבת התפללתי לאלוהים שיעזור לי ויגרום לצירים להגיע לבד כי שמעתי על סיפורי לידה עם זירוז ולא רציתי להגיע לשם.

הייתי במצב רוח ירוד מרוב דאגות והמתנה למה שלא הגיע והדבר היחיד שהרים את מצב רוחי הייתה הפתעה שבעלי עשה לי והגיע עם הבן שלי לבקר. כל היום טלפונים מחברים, ממשפחה…"נו, מה קורה ?  יש משהו ? " אנחנו מצדנו, לא כלום. הכל שקט בגזרה.

אחת האחיות המליצה לי לשתות שמן קיק בטענה שזה גורם לפעילות ברחם ובמעיים ובכך מזרז את הלידה.
לא היה לנו מה להפסיד וקנינו בקבוק קטן של שמן קיק. אחרי הסבר קצר מהאחות, שתיתי מנה של השמן בלווית מיץ תפוזים. להגיד לכם שזה היה מעדן ? זהו, שלא. זה היה אחד הדברים המבחילים ביותר שיש, ועד עכשיו אני נזכרת בטעם הנורא של השמן.

התחלתי להרגיש כאבים באזור הגב, לא הצלחתי לעמוד על הרגליים

דברתי עם בעלי בטלפון ואמרתי לו שאין שום תזוזה ונראה לי שהשמן לא השפיע כלל ולא נראה לי שאשתה ממנו שוב כי זה עשה לי רע. אמרתי שאני אראה עוד קצת טלוויזיה ואלך לישון. בסביבות השעה 12:45 בעוד אני משוחחת בחצי עין פתוחה עם שכנתי לחדר, הרגשתי כאב בטן כמו שמרגישים כשיש קיבה והלכתי לשירותים.

הייתי בשירותים כמה דקות ואחרי שהתרוקנתי יצאתי חזרה לחדר ונשכבתי במיטה. הספקתי להירדם לשתי דקות בדיוק כששוב פעם הרגשתי כאבים, הפעם גם באזור הגב. נכנסתי שוב לשירותים וברגע שהתיישבתי על האסלה החלו כאבי תופת לתקוף אותי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותם רגעים.

מצד אחד,  אני לא מסוגלת לעמוד על הרגליים כי הן רועדות לי בטירוף ואני מקללת בשקט את כל העולם ונשבעת שאני יותר לא נכנסת להריון ויותר לא רוצה ילדים ומה עשיתי לעצמי. מצד שני, הדלת של השירותים נעולה ואני נאנחת ולא יודעת כבר היכן לתפוס את עצמי.

הרגשתי שאני הולכת ללדת בשירותים

אחרי 10 דקות הכאב קצת נרגע ואמרתי לעצמי: "טוב, עכשיו אני חייבת לקום על הרגליים, כי אחרת אני מרגישה שאני יולדת בשירותים". קמתי, שטפתי ידיים, וכשחזרתי לחדר, שכנתי ראתה באיזה מצב אני והיא שמעה אותי נאנחת "קשות" ושאלה אם לקרוא לאחות.

אמרתי ש"תכף נראה" ואחרי דקה צלצלתי בעצמי. הגיעה מיילדת לחדר ושאלה: "מה קורה ?"  ואני עומדת רכונה מעל המיטה כמו אבן ולא מסוגלת לזוז עם כאבים בלתי נסבלים. היא אומרת לי: "בואי נלך לבדוק אותך", ואני אומרת לה שוב, שאני לא מסוגלת לזוז. התקשרתי לבעלי וכמה שניות אני חושבת מה להגיד, ואז צעקתי לתוך הנייד: "תגיע מהר !!"

המיילדת בשלה, היא ועוד אחות הושיבו אותי על כסא גלגלים והסיעו אותי לחדר הבדיקות שנמצא בתוך המחלקה משהו כמו נסיעה של 20 שניות ואני כמו תקליט שבור: "אני רוצה משהו לכאבים, אני רוצה משהו לכאבים…"

נכנסנו לחדר ואני זוחלת למיטה בקושי, המיילדת פוקדת עליי להוריד את המכנסיים והתחתונים. כשהיא רואה שאין עם מי לדבר, היא עושה זאת בעצמה ואני בחצי תנוחת בטן חצי צד, נאחזת בברזלים של המיטה ומביטה בזווית העין לראות מה קורה בחדר.

הילדה החליקה לידיים של המיילדת תוך כמה שניות, בלי ערכת לידה ובלי אבא שלה

שנייה אחר כך, אני מתחילה ממש לצעוק ולהיאנח ומרגישה את הילדה יוצאת, עוד מספיקה לשמוע את המיילדת מרימה טלפון לחדר לידה ומבקשת שתגיע מהר מישהי עם ערכת לידה (כי בדיוק נגמרו להם ערכות הלידה בחדר).

אחרי כמה שניות הילדה פשוט החליקה לה לידיים, מבלי להמתין לערכת הלידה, מבלי להמתין לאבא שלה שנמצא בדרך, ובדיעבד הגיע לחדר לידה ושאל אם אני שם וכשאמרו לו שלא אז הוא הגיע למחלקה והפנו אותו לחדר שבו היינו.

אני, עוד לא מעכלת שזה נגמר כל כך מהר (מהרגע שהכל התחיל בסביבות 01:15), נרשמתי כיולדת בשעה 01:58 בת במשקל של כ 2.920 ק"ג בדיוק 20 גרם פחות מאחיה הבכור. התחלתי לבכות מאושר והילדה עליי. על לידה חיובית כזאת לא דמיינתי.

בעלי נכנס לחדר והיה פשוט בהלם שהוא לא הספיק ללידה-תקשיבו טוב! ממצב של שינה,  הוא היה בבית חולים תוך 14 דקות בלבד ועדיין לא הספיק להגיע בזמן:) המיילדת טרחה לבשר לי שהיו להם לידות כאלו ואחרות אבל לידה כזאת עוד לא הייתה להם.

ביום שלמחרת, הסיפור רץ במחלקה מפה לאוזן כמו אש בשדה קוצים על זאת שילדה בלילה במחלקה תוך 40 ומשהו דקות ואני סמוכה ובטוחה שעד היום הסיפור נשמע כאן ושם.

כתבה: אורית פינגלה

**

בטח יעניין אותך לקרוא:

לידה טבעית: האם היא הטובה ביותר? האם לכולן זה מתאים?

מה זה ליווי רגשי בהריון ואחרי לידה ולמי זה יכול להתאים?