מה לעשות עם התמלולים ? לידה טבעית- מסע אישי . חלק 6

מאת :

16 בנובמבר 2010 | 0 תגובות

מתוך לידה טבעית- מסע אישי, סיפורי לידה

הגעתי לראיון מרוגשת ונרגשת (למי שלא מעודכנת בפוסטים הקודמים, הנה הפוסט האחרון )

אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שיזמתי פגישה עם מישהי אחרת, כשאין לי מושג מה המטרה של המפגש ולאן זה יוביל. ובאמת, אחת השאלות שנשאלתי על ידה הייתה : "למה הראיון ?"

 אמרתי לה שהבנתי ממש עכשיו שאני רוצה לכתוב ולחקור, ושהלידה שלה פשוט היוותה עבורי הזדמנות לצאת למסע ולגעת במקומות שלא הספקתי לגעת ולהבין בעיסוק המקצועי שלי. היה נדמה לי שהסיבה לראיון לא הייתה כל כך חשובה עבורה ושהיא שמחה על המפגש בינינו לפחות כמוני.

איזה כיף לעשות את הצעד הזה. הרגשתי ממש ברת מזל על שיש לי את האפשרות היום לעשות את הראיון שמעניין אותי, למרות שהוא לא מכניס כסף או רווחי. פשוט בשביל הכיף.

הראיון היה מדהים ומשמעותי. כל כך משמעותי, שהוא ארך שעתיים וחצי ויכול היה לארוך הרבה יותר אם חמותי לא הייתה מתקשרת שכבר אבוא לקחת את איילי, כי היא חייבת לצאת מהבית.

אני כותבת את זה מכיוון שהקלטתי את כל הראיון, ולתמלל שעתיים וחצי ראיון לוקח ה-מ-ו-ן זמן. תוך כדי התמלולים התחילו לעלות בי ספקות ושאלות לגבי המסע הזה.

התחלתי לשאול את עצמי למה אני צריכה את המסע הזה עכשיו ? ואולי כדאי לעצור עכשיו, לאחר שהבנתי שיש לי את האפשרות לעשות דברים גם אחרת מהדרך שבה אני רגילה לעשות דברים. גם עלו בי מחשבות של "איזה שעמום וקושי זה לתמלל", ש"זה ממש לא כיף ומי היה צריך את זה בכלל ?", הרי לא ידעתי שראיון לוקח כל כך הרבה משאבים. המטרה הייתה ליהנות, ולתמלל זה ממש לא מהנה.

כל יום תמללתי קצת והמשימה הייתה ממש קשה.

עכשיו הראיון מתומלל ומוכן לעבודה, אבל אין לי מושג מה אני עושה עם התמלולים. איך לערוך ? איך להביא את הדברים ? ובכלל, מה בא לי לעשות עם החומר הזה ? אני תוהה ביני ובין עצמי האם להביא את הראיון בשלמותו, האם לקחת חלקים ממנו, האם לחלק לתמות מרכזיות, האם רק להעלות שאלות שעלו בי במהלך הראיון ואחריו ואיך תוקפים את שנים עשר העמודים של התמלולים ?

כל השאלות האלו שמתעוררות בי גורמות לי להבין שאני חוזרת לדפוסים ישנים. אני שוב חוזרת לדפוס המחשבה של איך הדברים צריכים להיות, או איך נכון שהם יהיו, או מה יעניין את הקוראות, או מה אני במקומן הייתי רוצה לקרוא.

אני מבינה ששוב אני יוצאת מעצמי וממה שבא לי לעשות. שוב השאלה של מה מעניין אותי ומלהיב אותי כבר לא עומדת על הפרק. אני מרגישה בגוף איך המחשבה על מה לעשות עם זה גורמת לי לישיבה שפופה ולחוסר שקט ואני מבינה שאני לא בכיוון. אני מבינה שחשיבה אחרת צריכה לבוא במקום.

מה בא לי לעשות עם התמלולים ? איך אני רוצה לכתוב אותם ? האם אני מרגישה שאני יכולה ליצור מהם משהו חדש משלי ? האם אני רוצה ליצור מהם משהו חדש משלי  ?

ואולי לא אגע בהם ולא אעבד אותם בכלל ? הרי המסע הזה הוא בשבילי ועבור עצמי ואת המידע שרציתי כבר קיבלתי בזמן הראיון, אז למה להשקיע את הזמן והמחשבה בלהעביר אותו הלאה ?

השאלות נשאלות והתשובות עוד לא הגיעו לבוא.

שלכן,

לימור

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

סבתא בחדר לידה

מאת : כרמי מרציאנו

21 במרץ 20132 תגובות

מתוך לכל אמא, סבתאות

סבתא בחדר לידה.

שנים רבות אני דולה.

התינוקות הראשונים שלוויתי בני בר מצווה ויותר.

בעבודתי כדולה פגשתי אנשים. זוגות.

במשקפי הדולה את יכולה לקלוט את הזוגיות.

משפחה שלמה (?) עם ילדה יחידה

מאת : אחת וזהו

16 בינואר 201143 תגובות

מתוך להביא עוד ילד?, לכל אמא

כתבתי בגוגל "ילד יחיד" "קבוצת תמיכה"… מנסה למצוא עוד אנשים כמונו: אמא, אבא וילדה יחידה. אחת וזהו.
לא, לא מבחירה.

קפצו בגוגל מלאי של קבוצות תמיכה…. לאימהות יחידות, להורים לילדים הומוסקסואליים, לאימהות בטיפולים…
ומה עם זוגות עם ילד אחד…? – נאדה.

הפלה, גרידה. אנחנו נעבור את זה יחד.

מאת : טל דניאל

2 במאי 20119 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

רותי: "זו ההפלה הראשונה שלך?" (ברקע דפנה כל הזמן בוכה, לא יכולה לדבר)

אמיר: "לא. בהריון הראשון, לפני ההיריון של הבן הבכור, כשדפנה הייתה בשבוע השביעי , פתאום התחילו לה דימומים והייתה לה הפלה. טבעית . שלימה. לא היו צריכים לעשות לה אפילו גרידה. כיף חיים. הרגשנו שחרב עלינו העולם. אני לא אשכח שהגניקולוג שלנו , שהוא גם חבר של המשפחה, התקשר לנחם אותנו. הוא אמר לדפנה שזה הרע במיעוטו. שנכון שזה מאוד קשה עכשיו, אבל בכל זאת, זה קרה בצורה הכי טובה וטבעית שיכולנו לבקש ושמזל שזה רק שבוע שביעי. הוא אמר שיש נשים שצריכות לעבור את זה בחודש שישי, שביעי וממש ללדת עם צירים והכול וזה… באמת סיוט. (מגחך) אתמול, אחרי שהוא שמע, הוא התקשר לדפנה ואמר לה "דפנה, זה נורא. זה פשוט נורא." צחוק הגורל… גורל…"