אמא שלי ילדה בקלות, אז חשבתי שגם אני בטח אלד ככה

מאת : אמא אושרת

19 בנובמבר 2010 | 8 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

בס"ד

אחרי שבעה חודשי אירוסין אני ומיכאל יקירי נישאנו באהבה גדולה.

שנינו ידענו שלא מחכים עם ילדים ומנסים מיד.

לאחר שלושה חודשים ראינו שני פסים וההתרגשות הייתה גדולה מאוד.

עבר עלי הריון כמו בספר. הבחילות הנוראיות לא פסחו עלי עד חודש חמישי (טוב זה קצת מעבר למה שכתוב ספר.. ) מחודש שישי בצקות מטורפות ברגליים וכבד, כבד, כבד.

אמא שלי מספרת שהיא ילדה אותי ואת שלושת אחיי בקלות רבה. "החלקתם לי החוצה ללא אפידורל וללא כאב".

מאמא שלי קיבלתי את הגוף, פשוט העתק. אותה הצורה.

הייתי בטוחה שבעקבות כך אני גם אלד בקלות, הילד פשוט יחליק.

היא ילדה את כולנו בשבוע 38 ופשוט ידעתי שגם אני אלד בשבוע 38 (מישהו אמר תמימות?!).

קראתי בלי סוף סיפורי לידה באינטרנט. על סיפורי הלידה בניתוח קיסרי דילגתי. מה לי ולזה?

סוף סוף מגיע חודש תשיעי ואני מתוחה. איך אני אדע בכלל שמדובר בצירים?

כולן אומרות לי שאני אדע ועוד איך.

לא פחדתי. הייתי בטוחה שלי זה לא יכאב!

בלילה 38+0 הלכתי לישון בידיעה שמחר אני יולדת.

היום הזה עבר ועשה לי ולבטן הענקית שלי שלום מרחוק.

יום שישי, שבוע 39+5 מתחיל לכאוב לי הגב. כאבים מוזרים שלא היו לפני. כמו כדור בדולח שמסתובב לי על הגב. התחלתי להרגיש דברים שהגוף שלי לא הכיר.

23.05.10 (בדיוק התאריך המשוער)

לילה 40+0 מיכאל עובד משמרת לילה ואני לבד בבית.

ב22:00 נשכבת לישון. פתאום כאב חד בבטן מעיר אותי.

ממממ מה? מה זה היה?

מנסה לישון שוב ולא נרדמת. פתאום הכאב תקף שוב.

זה בא והולך.

אין לי מושג מה לעשות ומנסה לישון. אולי זה בכלל לא הצירים.. אין לי כוח לדמיונות.

מתקשרת לדפי (הדולה שלי) שאומרת לי לנסות לישון ולראות אם ישנה התקדמות.

מתקשרת למיכאל לעדכן.

טוב, זה כבר לא צחוק! איך אפשר לישון ככה בכלל?? כואב לי!!

אני קמה מהמיטה שעד עכשיו התפתלתי עליה והולכת למחשב לתזמן את הצירים.

אני לא יכולה לשבת ומחליפה בין הכיסא לכדור פיזיו.

מנסה לעשות סיבובים ולקפץ אבל בכל ציר מתקפלת על הרצפה.

איך אפשר לתזמן ככה?

לא יכולה עוד על הכדור. כואב לי כואב לי ושוב פעם כואב לי !! קמה מהכדור ורואה מים זולגים לי על הרגליים.

אני חושבת שזה פיפי שברח והולכת לשירותים. חושבת לעצמי שמגיל שלוש לא ברח לי פיפי. מים? כןןן! זה המים!! זה לא עוצר!!!!

מתקשרת למיכאל ואומרת לו שיצא מהעבודה ויבוא לקחת אותי לבית חולים.

מתקשרת לדפי לעדכן. דפי המקסימה! יודעת שאני לבד הלילה ומציעה לבוא לקחת אותי לבית החולים.

עד שמיכאל מגיע, אני בוכה ומתהלכת מצד לצד בבית ויושבת בין הצירים.

הם כל כך קרובים אך עם זאת כל כך קצרים.. אוווף באיזה שלב אני כרגע?

 מיכאל מגיע, כמובן שחושב על האוטו ולוקח מגבת (משפט זה נכתב בהומור, אין אבל אין על מיכאל הבעל הכי מדהים בעולם!)

נכנסים לאוטו ומיכאל אומר לי לשבת לידו.. כן בטח.. רגע..

נכנסת למושב האחורי ויושבת על הברכיים עם הגב לכיוון הנסיעה ומחזיקה במשענת של המושב.

אני אומרת למיכאל שיסע לאט ובזהירות. וכשמגיע ציר אני מתחילה לשאוג סע מהר נו תגיע כבר!!!

נגמר הציר מסתובבת ורואה את מיכאל דוהר על הכביש.. היי היי דובי, סע לאט זה מסוכן. ואז ציר- מהרררררר תגיע כבר!!!

בדרך מתלבטים לגביי בית החולים- הדסה או שערי צדק?

בסוף הוחלט שערי צדק.

02:30 בערך. מגיעים לשערי צדק. באמצע ציר מקללת בלב את המאבטח שעוצר אותנו לבדיקה וצורחת למיכאל שיכנס במחסום ולא יעצור (אייקון מובך).

כמובן שמיכאל עוצר, נכנסים ומחנים. איזה כיף שיש חניה קרובה.

אני רצה כמה שיותר מהר ובורחת לשומרים בכניסה. אבל צריכה בכל זאת להמתין שמיכאל יעבור בדיקה עם התיק.

נכנסת למיון יולדות בבכי ומקבלת מיד מיטה.

פתיחה 1.5. מה? רק אחד וחצי?

מתבאסת אבל יודעת שלא ישחררו אותי בשל ירידת המים שהאחות אישרה.

מחברים אותי למוניטור שכל פעם שהאחות יצאה החליט שהוא אוהב את הדופק שלי יותר משל התינוקי שלי.

בסופו של דבר נשברתי ואמרתי שאני לא מסוגלת להמשיך לשכב ומבקשת כדור פיזיו. המוניטור ממשיך לשחק מחבואים עם האחות ואני "זוכה" כל פעם מחדש לעוד 20 דקות ניטור. ונזיפה שאני זזה יותר מדי.

מיותר לציין שלא הצלחתי אפילו לשבת על הכדור.

דייי!!! כואב לי!!! מחליטה להתקשר לדפי ומבקשת שתגיע.

נכנסת למקלחת ויושבת שם איזו שעה.. המים החמים ממש מקלים לי על הכאבים.

דפי מגיעה ומציעה לעשות לי עיסוי.. אבל הצירים מורגשים רק בבטן ולא בא לי שיגעו בי.

האחות מזרזת אותי ואני יוצאת מהמקלחת.

אני בוכה ומתלוננת. לא מסוגלת לסבול את הכאב הזה. כשאמרתי לדפי שסף הכאב שלי מאוד מאוד נמוך בפגישות היא לא כל כך הבינה עד כמה. עד שהיא ראתה אותי מנסה להתמודד עם הצירים ללא הצלחה. או יותר נכון עם מלא מלא דמעות.

הצרחות שלי גוברות ואני מתחננת לאפידורל.

האחיות לא עומדות בצרחות שלי ומציעות לי לקבל מאלחש אחר דרך הוריד כי אני לא במצב של לקבל אפידורל.

פתאום אומרים לי שהתפנה חדר לידה  אך ייקח כמה דקות עד שיסדרו אותו.

בשלב הזה כבר כמה דקות בשבילי זה המון ואני לא מסוגלת ורוצה שוב מקלחת.

הפעם זרם המים לא עוזר. פתאום כואב גם בגב ולא רק בבטן ואני משתגעת עם הדוש מהבטן לגב…

סוף סוף מתעדכנת שאני יכולה להיכנס לחדר לידה. כבר לא יכולה לזוז ודפי המקסימה עוזרת לי להתלבש..

נכנסת לחדר לידה וישר מנפנפת בזה שיש לי בדיקות דם לאפידורל מוכנות ואני רוצה אותו עכשיו!

אין לי מושג מה היו השיקולים שלהם כי לא נותנים בפתיחה 1.5 אפידורל.

המרדים הגיע ואני יודעת שעוד כמה דקות כבר לא יכאב לי… אבל המרדים הזה.. רק צד ימין נרדם. וצד שמאל כווווווואב!!

מחכה "שעות" למרדים שיבוא לתקן.

מי שאמרה שאפידורל זה לא נורא… מקנאה בה.

הגוף מתחיל להירגע ודפי שעיסתה לי את הגב עוברת לכפות הרגליים..

כמה שעות של מנוחה.. מדיי פעם מודדים לי חום ולחץ דם.

מגלים שיש חום. אופטלגין ואנטיביוטיקה לווריד.

באיזה שלב כל רופאי המחלקה נכנסו (או יותר נכון זינקו) בבת אחת לחדר.

המוניטור של התינוק על הפנים.

לחץ לחץ לחץ…. מנסה לא להתערב ולא לעצבן את הרופאים וסומכת עליהם שהם ישמרו על העובר שלי חי ובריא.

אחרי שיצבו את המוניטור העוברי כולם יצאו.

כמה דקות של שקט ושכיבה כואבת על צד שמאל פתאום יש רעש תוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו

מה זה????? למה  אף אחד לא בא?

דפי מרגיעה אותי ואומרת לי שאם משהו לא היה בסדר הם כבר היו עכשיו פה אבל עיניה הראו אחרת.

מיילדת נכנסת, עוצרת את הרעש הנוראי הזה ויוצאת. זה היה חוט שהתנתק. פוווו…

אני רואה את עיניה של דפי מביטות על מוניטור העובר ודואגת. כשאני שואלת אותה היא אומרת שיש מעט העצות והאטות של הדופק. (עאלק מעט).

בפתיחה ישנה התקדמות נחמדה.. פחות או יותר סנטימטר בשעה.

הייתה מיילדת שבדקה אותי ואמרה שהילד בספינה 1. יששש.. הכל מתקדם כמו שצריך.

ופתאום באה המרה השחורה.

רופאה מחליטה שהוא לא בספינה 1 אלא ב1-.

אני מתבאסת ומקווה שהיא טועה. אבל בדיקות על ידי רופאים ומיילדות מאמתות את הדבר.

המוניטור ממשיך להשתגע ושוב שיירה של רופאים בתוך החדר שלי.

מתחילים לדבר איתי על ניתוח קיסרי.

אני מרגישה בחלום רע. מה לי ולניתוח קיסרי? תראו כמה תחת יש לי! לא יכול להיות שהאגן שלי צר והילד לא עובר!!

כל הזמן דיברו על זה שאני 1.50 מטר והתינוק גדול. אבל לעזאזל מה הקשר הגובה לעצמות האגן??

אני מתחילה לבכות.. לא רוצה ניתוח קיסרי.

מתקשרת למדריכת כלות שלי שתעודד אותי. ולבת דודה של בעלי שעברה קיסרי שתגיד לי שזה לא כזה נורא.

אני מתחננת לעוד זמן.

הם נותנים לי שעה. ואומרים שהעובר במצוקה לא קלה ושיש כבר בצקות בראש.

אני מתייפחת בבכי ומתחננת ממנו לצאת.

מיכאל לא מפסיק להתפלל ולומר שהכל יהיה בסדר.

דפי מחבקת ומנחמת. מנערת אותי ומעסה אותי בכל הכוח כדי שהעובר ירד נמוך ונותנת לי תקווה.

אני ממש בלחץ. בכל בדיקה מתפללת שמשהו התקדם ושהכל תקין.

אבל לא. כבר 18 שעות שאנחנו אחרי ירידת מים, העובר נשאר תקוע במקומו ולא זז מילימטר. והדופק הזעיר שלו משתולל.

זהו! ההחלטה נקבעה. קיסרי… בפתיחה 9 הוחלט קיסרי.  

בלב כבד ועיניים דומעות חותמת להם על המסמך.

בינתיים, המוניטור ממשיך להשתגע והאפידורל שלי הפסיק לעבוד!

אני מתחילה לצרוח מכאבים.. אבל כנראה שמשהו שם נסתם..

אמרתם ניתוח.. אז יאלה! למה כל דבר לוקח שעות?!

אני צורחת כמו משוגעת! אבל לא אכפת לי.. אני לא יכולה

לשאת את הכאבים האלו.

עד שסוף סוף באו לקחת אותי לניתוח ההתארגנות לקחה שעות..

שוב אפידורל בגב.. רררר

 אני לא רגועה בכלל וצורחת להם בכוחותיי האחרונים- "המיילדת אמרה שהאפידורל נסתם!!! אל תחתכו אותי אני מרגישה הכל.." הם בתגובה דחפו לי מסיכת טשטוש.

התעוררתי באמצע  הניתוח וראיתי שהם עושים בי דברים שלא הרגשתי כלל.

לפתע שמעתי תינוק בוכה וביקשתי לנשק אותו. בקושי ראיתי אותו אבל נישקתי ונישקתי ונשיקתי. שאלתי כמה הוא שוקל.. הרי הם אמרו שהגודל שלו עשה את כל הבעיה.

אני זוכרת שדיברתי שטויות. כעסתי עליהם שלא נתנו לי לנשק את התינוק חח והם אמרו שהם כן נתנו (מה שהיה נכון).

יצאתי לחדר התאוששות ומיכאל ודפי הגיעו יחד איתי.

מיד ביקשתי משככי כאבים (פחדנית שכמותי) למרות שלא כאב לי כלום.

אמרו לי שרק במחלקה אני אקבל. טוב אז אני רוצה מחלקה!!

אמרו לי שרק הגעתי ושאי אפשר כרגע להגיע למחלקה.. אני צורחת שאני רוצה משככי כאבים והאחות אומרת לי אם תקפלי את הרגליים ותראי לי שאת מזיזה אותן נעלה אותך למחלקה. לא יודעת מאיפה היו לי הכוחות. הזזתי את הרגליים וקיפלתי אותן עד הבטן.

 הגעתי למחלקה כולי משותקת.

יום למחרת תקפו אותי כאבי ראש מטורפים.

הצירים החליטו לתקוף את הראש !!

אמרו לי שהחדרה לא נכונה של אפידורל גרמה לזה. ויש פעולה מתקנת. מזריקים דם מהיד שלי לגב במקום החומר של האפידורל בדיוק באותה הדרך.

קוראים למרדים שאומר לי שלא כדאי לי לעשות את הפעולה הזו ולשתות הרבה קפאין.

אני כמובן מקשיבה. טעות חמורה!! אני מרותקת למיטה וכל קימה לשירותים היא נוראית!!!!

יום שישי מכריחה את עצמי לקום להדליק נרות. כל הדרך אני תופסת את הראש ובוכה.

אחת האחיות כל כך מקסימה הלכה עד לחדר לידה לקרוא לרופאה שלא רצתה להגיע כי היה ממש עמוס בחדרי הלידה.

קראו למרדים שהגיע רק בשבת בערב.. כל הזמן הזה חיכיתי לו כמו זומבי במיטה.

לקחו אותי לחדר התאוששות. הגיעו שני מרדימים שניסו להפחיד אותי ולקוות שלא אעשה את הזריקה. אבל כבר לא עניין אותי. רציתי רק לגמור עם זה.

אז בפעם הרביעית דחפו לי אפידורל לגב במהלך השהות שלי שם.

ובשנייה אחת הרגשתי אחרת.. אחח תענוג.. סוף סוף יכולתי לזוז מהמיטה ולדאוג לתפרים הכואבים בבטן.

מיום ליום הבטן מחלימה ואני מרגישה הרבה יותר טוב.

הכל אבל הכל היה שווה את האוצר הזה שיש לי בבית.

תודה ענקית לדפי המקסימה שבלעדיה הכל היה נראה הרבה הרבה יותר שחור. לא הייתי מסוגלת לעבור זאת בלעדיה.

תודה הכי גדולה בעולם למיכאל היקר שאני כל כך אוהבת שהיה שם כל רגע ורגע לתמוך. ובמהלך השהות בבית החולים בזמן שאני הייתי מרותקת למיטה עם כאבי ראש הוא טיפל בתינוק במקום להשאיר אותו בתינוקיה ובי.

ותודה הכי גדולה לבורא עולם שזיכה אותי ונתן לי את הזכות להיות אמא.

נועם שלי,

עברנו מסע של תשעה חודשים יחדיו רק בלחוש אחד את השני.

מסע הלידה היה לא פשוט אבל עברנו זאת יחד.

נולדת במשקל 3.640 והיית הילד הכי גדול וגבוה בתינוקיה.

עכשיו אנחנו מתחילים את מסע החיים ואני בטוחה שיהיה לנו טוב יחד.

אגן עליך מכל רע, אשמח איתך בטוב ואהיה איתך תמיד.

תודה שבחרת בי לאמא שלך.

מאוהבת בך קטן שלי.

אמא.

*****

תגללי את הדף למטה- יש אפשרות להגיב לאמא אושרת. היא תשמח מאוד לקרוא את התגובות.

מעניין אותך גם לכתוב את סיפור הלידה לאתר ?

שלחי אליי את הסיפור במייל medabrot.imahut@gmail.com

שלך,

לימור

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

8 תגובות ל- “אמא שלי ילדה בקלות, אז חשבתי שגם אני בטח אלד ככה”

  1. אושרת, תודה על השיתוף !
    איזה סיפור מרגש, כמה עוצמה.

  2. חני שטרית הגיב:

    היי אושרת איזה סיפור מרגש, ילדתי גם בקיסרי – והסיפור שלך מאוד דומה ללידה שעברתי בהדסה הר הצופים – מכיוון שהיה לי רעלת הריון.
    העיקר שזה מאחורייך – ופעם הבאה תקווי שילך לך כמו לאמא שלך.

  3. שפירו רחל הגיב:

    היי אושרת. עשית לי פלאשבק לגבי הלידה שלי. השורה התחתונה היא שיש לך ולי אוצר מקסים בבית. גם אני התבאסתי שסבלתי צירים ובסוף ילדתי בניתוח קיסרי, אבל אחרי שהבת שלי יצאה לאויר העולם, התחשק לי ללדת שוב וכך יהיה.
    המון מזל טוב!

  4. כהן סיון הגיב:

    כל הכבוד, גם אני אחרי קיסרי וחייבת לומר שאני פשוט מזדהה איתך…
    יישר כח!!

  5. מעיין הגיב:

    בסד

    אמא טרייה ויקרה!

    סיפור מצמרר ומרגש עד דמעות, יישר כוח על הגבורה שהפגנת.
    יהי רצון שתזכי לעוד הריונות קלים ולידות קלות כמו אימך שתחי׳.
    המשיכי להאמין ובע״ה תרווי נחת מכל יוצאי חלצייך.

    מה רבו מעשיך ה׳…..
    בשורות טובות והרבה נחת……

  6. שני הגיב:

    כתיבה מדהימה.
    מכל סיפורי הילדה שקראתי את היחידה שכתבה לנועם.. עושה לי חשק גם לכתוב.. פשוט מהממת..

  7. שלומית הגיב:

    מדהים. אני בשבוע 39+5 וגמני קוראת סיפורי לידה.. ואני כ”כ מזדהה איתך. אני ממש פוחדת מהכאבים של הצירים, של הלידה, כל כאב..
    סיפור מלחיץ ומרגש מאוד מאוד..

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

ספרים לנשים בתהליכי פוריות, הריון, לידה ואמהוּת- רוצה לכתוב עליהם ?

מאת : לימור לוי אוסמי

1 במרץ 20118 תגובות

מתוך ספרים לאמהות

יש כמה ספרים הקשורים מאוד לרוח האתר ומאוד הייתי רוצה שתכתובנה עליהם ונפתח פינת ספרים הנוגעים לאמהות עצמן בתהליכי הפריון, הריון ולידה ואמהות.

אין צורך לכתוב כביקורת ספרותית 'רגילה', אלא לכתוב באופן כללי על הספר ובעיקר איך הספר פגש אתכן, מה עשה לכן לקרוא את הספר, אלו רגשות הוא עורר (כל רגש שעלה), לאילו מחשבות הוא לקח אתכן, אם הוא השפיע עליכן בצורה שהיא וגם, כמובן, ביקורת וחוסר הסכמה במידה וזה מה שעולה.

דיכאון אחרי לידה – הגישה המסורתית

מאת : לימור לוי אוסמי

6 בספטמבר 20104 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות

עד לפני כמה שנים רובנו לא ידענו מה זה בכלל דיכאון אחרי לידה ומי מאיתנו ששמעה על דיכאון אחרי לידה ידעה להגיד שזו מין מחלה או תופעה שמאפיינת ממש מעט אמהות אחרי הלידה. הייתה בנו איזו ידיעה עמומה לגבי האפיונים והמשמעויות של דיכאון אחרי לידה ובעיקר תחושה שזו תופעה או מחלה ממש נדירה.

שמונה ימים אחרי לידה

מאת : ענת

25 במרץ 2014תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

שמונה ימים אחרי לידה.

עם עייפות מטשטשת חושים,

היא מקהה את מוחי והכל נהפך לכתמים.

על הרצפה כתמי לכלוך מטרידים

בסדין כתמי פיפי של תינוקת זעירה