רגעים קטנים של אושר (וגם קושי) אחרי לידה

מאת : אמא של שירה

2 בנובמבר 2010 | 8 תגובות

מתוך אחרי לידה, קושי אחרי לידה

רוב הזמן באמת שהכל בסדר. אפילו מעבר לבסדר.

 את בת שבעה חודשים. נראית לי כל כך ענקית וכשחושבים על זה, את עדיין תינוקת…

אוהבת אותך יותר ויותר. מאושרת וגאה בך על כל דבר קטן שאת עושה. חושבת על המשפט שרופאה אחת אמרה לי, כשהייתי בביקור אצלה: "היא עוד תעשה לכם צרות" (בכוונה הכי חברית ומחמאתית שיש) ומחייכת לעצמי שאת באמת שובבה קטנה.

 אני חושבת הרבה על יום הלידה. לא זוכרת בכלל את ההריון. רק זוכרת שהייתי עייפה ונפוחה ורציתי שתצאי כבר. נזכרת בבעיטות הקטנות והדעתניות שלך בעיקר כשאני מתעצבנת על אבא, באולטרסאונדים ששיחקת איתנו ועם הצוות במחבואים, ובעיקר נזכרת ומחייכת בגעגוע גדול לאותם הרגעים שהייתי מדמיינת אותך.

 ואת ילדה מדהימה שלי – את הרבה יותר ואפילו מעבר למה שחלמתי שתהיי.

  אני מנסה להיזכר בימים שאחרי הלידה, חודש ראשון ושני ואני לא ממש זוכרת. אולי כי הכל קרה כל כך מהר, אולי כי הייתי כל כך עייפה בחודשים הראשונים שאני לא זוכרת בגלל העייפות לא יודעת למה….

 אני זוכרת ששלוש שעות אחרי שנולדת, מירב התקשרה לאחל לי מזל טוב. היא אומנם בת דודה שלי, אבל מאז ומתמיד היה בינינו קשר של אחות גדולה וקטנה. היא הסבירה לי שבסדר להרגיש קצת דכדוך ומן נפילה כזאת של עצבות. נזהרה להשתמש במושג דכאון אחרי לידה. אז אני שאלתי אם לזה היא מתכוונת. והיא ענתה שכן.

 ותוך כדי, ניזכרתי בחברה שילדה את הבכור שלה לפני שלוש שנים. כששאלתי אותה איך היה ואיך היא מרגישה, היא ענתה שהיה בסדר, אבל היא הייתה קצת "בנפילה". שאלתי למה היא מתכוונת ? “אף אחד לא מכין אותך להורות. לזה שבסופו של התהליך הזה את חוזרת לבד עם ילד ואת צריכה להתמודד. ולא תמיד יש לך את הכלים לכך אז את חווה סוג של דכדוך"… שיחה שמלווה אותי עד היום.

 האמת היא? שהייתי מועמדת בהחלט מתאימה לדיכאון אחרי לידה, אבל ברוך השם, זה פסח עליי.

 אני מקווה שלא תביני אותי לא נכון ושוב, זכרי שאני אוהבת אותך מאוד מאוד, אבל גם אני ככלל האמהות באשר הן בכל מקום בעולם, חווה נפילות במצב רוח מידי פעם.

למה מועמדת מתאימה? ארץ זרה, לידה ראשונה, אמא טרייה, שפה חדשה, הכל חדש!

רחוקה מהבית, רחוקה מחום, רחוקה מאמא…כמה רציתי את סבתא לידי!!! היה לי קשה, מבלבל ומעייף עד לביקור של סבתא…

נפילה ראשונית – כשהיית בת שלושה ימים ונשקלת בפעם שנייה ובישרו לי שאת ירדת יותר מעשרה אחוזים המותרים במשקל. וכאילו לא הספיקו רגשות האשם שהיו לי, תקעה בי האחות מבט של רוצחת סידרתית! בכיתי יומיים…

בעצם כל מהלך שלושת החודשים הראשונים היה לא קל אבל בעיקר בלילה וזה הודות למכת הגזים. אבל גם על זה התגברנו. אימצתי שיטה מיוחדת להרדים אותך בשניות ושתיתי המון תה שומר ביום.

 בכלל כשאני חושבת על זה, אני גאה בעצמי! אני יכולה להגיד: "וואלה, אנחנו מגדלים ילדה לבד. בלי עזרה מאף אחד. ואני עוד לומדת בערב…ולא שלא רצינו – בעיקר כשהיית בת חודש ואני הייתי עם חום 39 מעלות ודלקת חריפה אבל מה לעשות שהמשפחה של אבא ושלי רחוקים?"

 אני מניחה שיש יתרונות בלגור בשבדיה ועליהם אני חושבת כשתוקפת אותי המחשבה לשכנע את אבא לגור בארץ: שנה חופשת לידה בשבדיה עם אופציה להארכה חוץ ממה שאבא זכאי, כך שאני אהיה איתך אפילו כשתהיי ב"ה בת שנה ואף יותר, אנחנו גרים בסביבה כל כך ירוקה עם שפע של מקומות לטייל ולשחק איתך,אפילו המדרכות נמוכות בכל מקום בשביל העגלות, בעיר הכי טובה לגדל ילדים. עד כדי כך שקראו לה "עיר של הילדים". אז אפשר להגיד שאני מסתכלת על חצי הכוס המלאה.

 חודש קשה עובר עלייך. עלינו. את חווה את צמיחות השיניים ואת התופעות המקוללות שהן מביאות איתן כמו חום, כאבים והכי גרוע עצירות.

 כל כך כואב לי שאת סובלת…את קטנה ולא יכולה להגיד לי עדיין "אמא כואב לי כאן…” זה שובר אותי!

אני איתך מרימה, מחבקת, אוהבת, מנשקת ומנחמת…

אבל לפעמים, כמו היום, קשה לי. קשה לי כל כך כשאת בוכה אליי ורוצה אליי, אפילו בוכה אצל אבא. אז ברחתי לאמבטיה ובכיתי. נשברתי לרגע. רציתי את אמא – את סבתא, שתבוא ותעזור, שתחבק, שתאהב, שתנשק ותנחם אותי – כי גם לי קשה. ואז חשבתי שאולי לא חוויתי דיכאון לפני או אחרי לידה אולי אני חווה אותו עכשיו?

אז שטפתי פנים וחזרתי כמו חדשה. הרמתי, חיבקתי, אהבתי נישקתי ונחמתי אותך. ואת פרצת בצחוק חמוד כזה כאילו אמרת לי "אמא, אל תקחי את זה כל כך קשה…”

אני קוראת לרגעים האלו "רגעים קטנים של אושר ”. מן הסתם קורים לי בעיקר איתך כשזה הזמן שלנו רק שלי ושלך…

אוהבת את הרגע הזה שאת מתעוררת. הלחיים שלך אדומות מהשינה ואת שופעת חיוכים שממסים אותי ברגע. או שאת מעירה אותי בבוקר לבקבוק. בגיל שלושה חודשים כבר אימצת לעצמך את ההרגל הזה לקרוא לי כשאת רעבה. ואני נמסה שוב.

ולפעמים זה קורה לי, לבד עם עצמי. בשבוע שעבר כשהיה כל כך קר ושמש שקרנית פיתתה אותי לעזוב את כל הבלגן של הבית ולצאת ולטייל בפארק, את ישנת לך עטופה מכף רגל ועד ראש, היה לך כל כך נעים וחם שנרדמת עוד במעלית. מרחק של 25 דקות מהבית ואני יושבת על ספסל בפארק צבוע צבעי שלכת ירוק, כתום וחום, עם ברבור אחד לבן, ועשרות אווזים וברווזים כהים בכל מקום ואגם צלול וכחול.

הסתכלתי עלייך ועל האצבעות היפות שלך שהציצו מהעגלה, נשמתי עמוק והתאפקתי שלא להזיל את הדמעות שכל כך רצו לצאת. ולרגע אחד הלחץ השתחרר ואיתו הדאגות והייתי הבת אדם הכי מאושרת בעולם. וחשבתי לעצמי שלרגע אחד כזה קסום וכל כך פשוט חיכיתי.

כי מה באמת אנחנו צריכות? את הילדים בריאים וליטוף אחד שיחמם אותנו, גם אם זה רחוק מהחום של אמא ומשמש שקרנית…

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

נהייתי אמא- זה המהפך הגדול בחיים שלי / אמא ל 3

חונכנו להקריב את עצמנו כאמהות. אסור לנו להתלונן/  אמא של שירה

ילד מקסים שלי, אני כל כך שמחה שזכינו בך / ilym

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך באתר, להשתתף בדיונים בפייסבוק ולהצטרף לרשימת התפוצה

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

8 תגובות ל- “רגעים קטנים של אושר (וגם קושי) אחרי לידה”

  1. כתבת כל כך יפה (כרגיל)- אותנטי ומדוייק.
    יש פה את הפסט "דיכאון ושמחה דרים להם יחדיו" והרגשתי כאילו כתבת את הפוסט הזה במילים האישיות שלך. זו האמהוּת בעיניי.
    תודה על הכתיבה שלך.

    • אמא של שירה הגיב:

      את הרי יודעת שאי אפשר לטעות עם רגשות…יש שמחה והמון אושר שמידי פעם מלוות ברגעים של קושי.
      תודה לך על ההזדמנות לשתף!

  2. מיכל אנגלנדר הגיב:

    את כ"כ מוכשרת, ואני שמחה + לראות כמה את מאושרת. אוהבת מאוד . בושי .

  3. חן טיסון הגיב:

    ואו, איזה פוסט מרגש.
    התחברתי לכל מה שכתבת, כאילו שהמילים יצאו ממני.
    גם בתי בת 7 חודשים, חוותה גזים, עכשיו שיניים,
    גם היא מתעוררת עם חיוך ממיס, גם היא צוחקת את הצחוק המתוק הזה שבא אחרי בכי ארוך ולא מוסבר.
    וגם אני, בדיוק כמוך, מרגישה שלא צריך הרבה בחיים האלו, רק את הילדים שלנו איתנו,שיהיה להם חם ונעים, שיהיו מוגנים ובטוחים והכי חשוב- בריאים 🙂
    ולפעמים "חיבוק של כוח", כמו שיובל קוראת לו, כדי שיהיה לנו כוח לסיים את היום ולהתחיל יום חדש…
    תודה לך על פוסט מרגש…

    • אמא של שירה הגיב:

      אני שמחה לקרוא שהתחברת אל המקום האישי שלי-מה שמחזק אותי ואומר לי בעצם שיש עוד נשים כמוני, שאני לא לבד.
      יובל נשמעת לי ילדה פיקחית מאוד 🙂
      תודה לך!

  4. תמר קלר הגיב:

    אמא של שירה,

    השם של בתך – שירה,
    וואו , הילדים מביאים את השמות איתם- ושירה שלך מביאה איתה את השמחה, את האהבה, את היכולת להסתכל על רגעי האושר – היא שרה לך ואת כותבת את השירה שלה..איזו שירה יפה, איזו שירה אותנטית, איזו שירה מאלפת,
    כל הכבוד -להסתכל על חצי הכוס המלאה- זה המתכון – ועכשיו כל שנותר הוא לעצום עיניים לנשום עמוק ולהמריא…
    בהצלחה, תמר

  5. שושי הגיב:

    לאמא של שירה
    רציתי לפרט ולכתוב כמה וממה נהניתי בפוסט שלך אך הדמעות העלו מסך על עיניי ואינני יכולה כרגע, אבל כתבת מתוך נפשי
    עוד אשוב לכאן

    תודה
    שושי

    • אמא של שירה הגיב:

      שושי יקרה,
      מרגש אותי לדעת שנהנית ושהתרגשת כל כך ובעיקר שתרצי לשוב ולקרוא.
      מקווה שתמשיכי להנות.
      כיף לראות תגובות הזדהות ולדעת שאנחנו לא לבד….
      תודה רבה לך!!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אף אחת לא הכינה אותי לשני הלילות האומללים במחלקת יולדות

מאת : לימור לוי אוסמי

10 באוקטובר 20103 תגובות

מתוך הריון, מחלקת יולדות

חברותיי היולדות – אל תהיו כנועות. אל תפחדו. אל תעשו מה שאומרים לכן רק כי אמרו לכן. זה נכון (לדעתי) לכל שלב בחיים, לכל ראיון עבודה, לכל שיחה עם הבוסית, לכל התנהלות מול גורמי סמכות, וזה בודאי נכון לחדר הלידה ולימי האשפוז שלאחריה. אז מה אם האחות אמרה? אז מה אם ביקשו? אז מה אם "כולן" עושות את זה? אם זה מטומטם, חסר הגיון, נוגד את העקרונות שלכן, עושה לכן רע – הגידו "לא".

החרדה שלי

מאת : אוסי הורביץ

16 בפברואר 20113 תגובות

מתוך לכל אמא, פחדים וחרדות אחרי לידה

מיום שנולדה איני מפסיקה לחשוב על היכולת שלי להגן עליה מפני פגיעה מינית. נכון שעכשיו (בת שנה ועשרה חודשים) היא לידי ואין מצב שאני לא בסביבה שלה, אבל מה יהיה עוד מעט??
החרדה גוברת בכל יום שמתפרסם אירוע חמור אחר המדבר על פגיעה מינית בילדים רכים. ולצערי הרב זה קורה כמעט כל יום!!

שם הציור: "פגישה ראשונה"

מאת : ענת רגב

1 במאי 20116 תגובות

מתוך יצירה נשית

הציור צויר כשבועיים לאחר לידת בני הבכור "דור", כמתנה עבור רופא מדהים מבית חולים כרמל, שליווה אותי בלידה.
כשאני מתבוננת בציור, אני נזכרת כמה אינטימי וחזק היה הרגע שהאחות הביאה אליי את דור בפעם הראשונה, אמצע הלילה, שעות ספורות לאחר הלידה הקשה, כולי כאובה, עייפה ומטושטשת.