יום ראשון, את נכנסת הביתה, השעה 08:30 בבוקר וכבר עבר עלייך יום ומלואו.

השארת את הילד/ים בגן, הבן זוג כבר בעבודה, כבר הספקת להילחם בפקקים רק בשביל להצליח להגיע מהגן אל הבית ולמצוא חנייה – אפילו קרובה.

את מסתכלת על הבית, פוגרום זו המילה הכי טובה לתאר את מה שנראה שעבר על סלון המגורים.

את נשבעת לעצמך (שוב, וללא הועיל) כי את מפסיקה להקדיש את ימי שישי שלך לניקיונות, אם גם ככה בסוף השבוע הבית נהיה הפוך יותר ומבולגן יותר מהרגיל… זהו, ימי ראשון הם גם ככה מבאסים, שהם יהפכו להיות ימי הניקיונות, נמאס ! ימי שישי – בתי קפה.

את מזיזה את השולחן בסלון ממקומו החדש ליד החלון (איך הוא הגיע לשם???) למקומו המקורי, גוררת אותו על הרצפה, השכנים מלמטה כבר מזמן לא אוהבים אותך…, אוספת כוס יתומה שנשארה עליו מאמש לכיור במטבח. כלים. לא הרבה, אבל יש. את מתחילה לשטוף את הכוסות, שואלת את עצמך מה קרה להחלטה לעשות את הכלים בערב ולא להשאיר שום דבר למחרת. כשאת מגיעה לסכו"ם, הראש שלך כבר בכביסה…איזה מכונה לעשות? איזה סל כביסה עולה על גדותיו? מגבות ומצעים? בגדים של הגדולים? או של הקטנים?

המים בברז חמימים ונעימים, הימים התקררו וכבר לא צריך להדליק מזגן בשעה 08:00 בבוקר. את כבר חושבת על כך שכאשר תעשי את הסיבוב הרגיל בחדרים בכדי לאסוף ולמגר את פגעי הסופ"ש, יהיה הרבה יותר נעים עם החלונות פתוחים.

יוצאת שוב אל הסלון עליו טרחת ביום שישי בבוקר ומתחילה לאסוף: את הצעצוע שהתגלגל מתחת לספה, מחזריה למקום את "הטירה" של החתולה שהילדה גררה, את הטרמפולינה מזיזה חזרה לפינה, את כל הדברים המוזרים שמצאו דרכם לשולחן בסלון את מפזרת למקומם המיועד- זו אחת המשימות שאת הכי פחות אוהבת, להתעסק עם הפיצ'פקס האלו…

מתחיל הסבב בחדרים, מרימה בגדים מהרצפה, ניירות, מסדרת דברים במקומם, אוספת, מניחה, מסדרת ובודקת. השעה 10:30 סחרחורת קלה מזכירה לך שעוד לא אכלת ארוחת בוקר.

כוס תה – כי כבר קריר, ושתי צנימים מלחם קל עם קצת ריבה.

רק עוד משימה אחת קטנה ודי, ואז תשבי לארוחת הבוקר המיוחלת. את עושה עוד כמה דברים קטנים – תולה בגדים בארון, חלק צריך לקפל מחדש, אוספת עלים שנשרו מאיזה עציץ, מסדרת את המצעים שהתבלגנו במיטה, מחליטה ששוב הגיע הזמן לנקות את השירותים, מסדרת ערימת ניירות (כן, עוד אחת) ושוב נתקלת בערימת דואר שלא נפתחה, נשימה עמוקה. כבר מאוחר, על התה וארוחת הבוקר  את מוותרת, עוד מעט גם ככה זה זמן לארוחת צהריים.

מה שמזכיר לך…מה תכיני היום? ואולי צריך ללכת למכולת? אולי אפילו לסופר? הגעת להחלטה, שניצל ופסטה – רק שהיא אוכלת רק פסטה והוא אוכל רק אורז. נמאס לך, היום את תכיני רק תוספת אחת – ושניהם יאכלו את אותו הדבר, את לא שפחה של אף אחד, הם צריכים לכבד אותך ולאכול את מה שאת מכינה. אז את מתארגנת להכנת שניצלים ופסטה…ואורז….רק ליתר בטחון, למידה ולא יהיה לך כוח למלחמה היום…

הגיעה שעת האיסופים, את ניגשת לרכב, מחמיצה פנים למחשבה שבטח מקום החנייה הנהדר הזה לא יהיה פנוי כשאת חוזרת, נכנסת לרכב ויוצאת אל המסלול הקבוע, המתוכנן, המתוזמן. קצת מזעיפה פנים לנוכח הרעש ברכב, הם שוב מדברים בבת אחת, אבל בפנים את מחייכת, אומנם היה בוקר שקט, אבל התגעגעת קצת לרעש. תיכף זה יעבור לך….

הגעתם הביתה ומתחילה עוד סוג של שגרה, היום שוב לא היה לך כוח להתווכח, הוא אכל אורז והיא אכלה פסטה. את מסתכלת על השעון ומחכה, ככל שהרגע מתקרב הוא נראה יותר רחוק ואת מתמלאת בציפייה – והנה הוא הגיע, הבן זוג הגיע הביתה, הישועה, עוד רגע ותהיה לך קצת מנוחה. הם רצים אליו בשמחה, את מחכה, תורך יגיע. הנה כבר מתחיל סבב השינה שבאחריותו – מקלחת ולמיטה, רק סיפור אחד ודי. את מכינה ברקע את בגדי השינה ונותנת להם את המרווח שלהם. הוא איתם בחדר ואת נכנסת לחדר המגורים, את יכולה להישבע שרק הבוקר סידרת כאן…

שוב אוספת צעצועים ומיני דברים מעניינים מהרצפה, שוב מזיזה את השולחן בחזרה (יש לו חיים משל עצמו? הוא מנסה לברוח??? איך הוא כל הזמן מגיע לכאן????) מעבירה ניגוב, מארגנת להם את התיקים למחר, תיכף את והוא תשבו לארוחת הערב שלכם. הם כבר יהיו במיטה. את כבר עייפה.

סופסוף אתם יושבים קצת ביחד, ארוחת ערב נעימה, סדרה מעניינת בטלוויזיה, שרואים בהפסקות כי הם פחות עייפים ממה שקיווית… את עושה מקלחת ולמיטה. לא היום מותק…את ממש גמורה. את נזכרת מה קרה להחלטה של לעשות את הכלים בערב ולא להשאיר אותם למחרת, ונרדמת.

מחר יום חדש.

אמהות נוספות כותבות על עבודת האמהות:

מיומנה של עקרת בית / אלסנדרה בן ישי

למה לא מספיק להיות "רק" אמא? / שירה דרוקר

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.