כל ההריון הייתה לי מעין מחשבה רומנטית על החיים שאחרי הלידה. קראתי הרבה והבנתי שזו עבודה קשה, אבל כמה זה כבר יכול להיות קשה להיות אמא לתינוק?? להחליף חיתול, להאכיל, לקלח ולישון – קטן עלי.
ככל שההריון התקדם, כל מי שראתה אותי עם בטן הריונית הרגישה צורך עז לשתף אותי או בהריון הנוראי שהיא עברה, או בלידה הלא נורמאלית שהיא חוותה והתפרים, והקרעים והלחיצות. תגידו, אתן נורמאליות? מה זה השטויות האלה?! אנחנו כנשים צריכות לעודד אחת את השנייה, לא לגרום למי שחווה את החווייה המדהימה הזו לפחד ממנה ובעיקר מסופה.
החלטתי שלא להקשיב לסיפורי האימה, להתעלם מכל הסיפורים, לחשוב חיובי ולהגיד- הכל יהיה בסדר. במקרה הרע ביותר – אעבור ניתוח… אפשר לחשוב.
אמא לתינוק: המציאות והדמיון נפגשו והתפוצצו כבר בלילה הראשון בבית
לא אלאה אתכן בפרטי הלידה, כי לא לשם זה אני כותבת את השורות האלה. אבל אומר שהייתה זו לידה קשה. מאוד. בסופו של דבר, הלידה הסתיימה בניתוח קיסרי. בני נולד בשעה טובה בריא ושלם, אבל נאלץ להיות בפגייה מטעמים בריאותיים. רק יממה אחרי יכולתי לראות אותו (לפני זה לא הצלחתי לקום מהמיטה).
אקצר ואספר כי לאחר 6 ימים בבית החולים שוחררנו. איזה אושר גדול! כל כך חיכינו לרגע הזה. זה הרגע שחלמתי עליו לפני 9 וקצת חודשים. סוף סוף יש לי תינוקי קטן ומתוק משלי. סוף סוף אני אמא. אבל, המציאות והדמיון נפגשו והתפוצצו בפני כבר בלילה הראשון בבית.
הילד התחיל לסבול מגזים. לילה ראשון בלי שינה. שני בלי שינה. שלישי – התמוטטות. מה עושים? סבתא באה לעזור, חצי עוזר כמה שיכול, כי הוא כבר חזר לעבוד. חברות עוזרות. אין לי זמן לאכול, לישון ללכת לשירותים או להתקלח. מה עם התינוק השלו והמתוק שחלמתי עליו? למה אני לא יכולה לקבל כמה דקות של שקט?? ושוב התמוטטות.
היה לי קשה להתמודד עם זה שזו לא הפנטזיה שלה פיללתי אחרי הלידה. זה סיוט
חברה טובה שלי באה אלי ביום הרביעי לבד בבית ואמרה לי שהיא לקחה חופש מהעבודה להיות איתי. היא הבינה שאני זועקת לעזרה, אף על פי שלא אמרתי כלום. היא נתנה לי לישון, הכינה לי אוכל, שחקה עם הקטן, טיפלה בו. פשוט מלאך. היא הייתה שם יומיים שלמים. אבל כשהיא הלכה, המשיך הלופ הנוראי של חוסר היכולת להתמודד עם ההחלמה מהניתוח, תינוקי קטן ומתוק שסובל, והכי קשה – להתמודד עם זה שזו לא הפנטזיה שלה פיללתי. זה סיוט.
כשבני היה בן 5 שבועות היה לו וירוס קשה בדרכי הנשימה ואשפזנו אותו בבית החולים. כשיצאנו מבית החולים לאחר שבוע, אז התחלתי להשלים עם זה שלחלומות שהיו לי לפני הלידה אין מקום בחיי. יש מציאות שאיתה אני צריכה להתמודד. מציאות לא קלה.
בגיל ארבעה חודשים- תפנית. הילד הפסיק לסבול והפך לחייכן
בגיל ארבעה חודשים – תפנית. הילד הפסיק לסבול, הפך לחייכן. סוף סוף הצלחתי לצאת איתו מהבית. סוף סוך נהניתי מהאמהות. סוף סוף התחלתי להגשים את החלום הרחוק ההוא להיות אמא לתינוק מתוק וחייכן. היום הוא אוטוטו בין שנה, ואני הולכת איתו לסופר, הוא יושב בעגלת קניות ואוכל לחמניה תוך כדי הזלת רוק מאסיבית. איזה מלאך.
ואיך אני מרגישה היום??? זו שאלה טובה. בתקופה שאחרי הלידה הרגשתי שאני לא יכולה להתמודד עם הילד וההחלמה לבד. הייתי נשברת מכל דבר. אפילו מזה שבן זוגי הצליח להרדים אותו- ואני לא. אם הוא לא היה רוצה לאכול, אם לא הייתי מצליחה להרגיע אותו כשהוא בהתקף גזים – הרגשתי שאני לא מספיק טובה, ושאין לי את הכלים להתמודד עם זה- פיזית ונפשית.
היום אני יודעת להעריך את עצמי יותר. אני חושבת שהאינסטינקטים שלי היו נכונים. חבל שאז לא הייתי קשובה אליהם קצת יותר. ניסיתי לעשות הכל לפי הספר, אבל גיליתי (וזה לקח הרבה זמן) שאי אפשר לפעול כפי שכתוב בספרים. קודם כל צריך ללמוד את המצב, ואז לפעול על פי ההרגשה האישית שלי. כנראה שאין תשובה נכונה.
הדבר שהכי עצבן אותי היה לשמוע אחרי הלידה. תנו לי להסתדר לבד, אני אמצא את הדרך
הדבר שהכי עצבן אותי היה לשמוע עצות. נכון שהייתי אמא רק שעתיים וחצי… אבל זה עצבן אותי שכולם נתנו לי עצות – את חלקן כבר ניסיתי, חלקן חשבתי שאולי אנסה ובעיקר חשבתי לעצמי – רדו לי מהעורף. תנו לי לבד. אני אמצא את הדרך. היחידות שהקשבתי להן היו אמא שלי ושתיים מחברותי הטובות – כי אותן שאלתי. מהן ביקשתי עצות. כל השאר, פשוט עצבנו אותי.
היום אני רואה את התקופה ההיא כקשה, אבל אני חושבת שהייתי אמא טובה, קשובה, ומאוד מכילה. וגם בן זוגי היה אבא כזה. נכון שזה בא על חשבון הזמן האישי שלנו וזה בעיקר היה הקושי – להתמודד עם זה שאין לך רגע אחד פנוי בחיים. אבל כל הזמן דאגנו להזכיר אחד לשנייה שזה עניין זמני, והתינוק החמודי שלנו יגדל ולא ירגיש ככה לנצח. וטוב שכך.
כתבה: אמא בעילום שם.
בטח יעניין אותך לקרוא גם:
פער בין ציפיות למציאות אחרי לידה: "אני לא האמא שחשבתי שאהיה. הלוואי והייתי אחרת"