כמה לשחרר? הצד שלו והצד שלה

מאת : אילת ועציון בר-נוי

20 בדצמבר 2010 | 9 תגובות

מתוך זוגיות אחרי לידה

הצד שלו:

לנשים יש קטע כזה של היסטריה. לא בדיוק היסטריה. קצת לחץ. אולי לחץ יתר. זה כמובן לא נכון לכולן, וזאת הכללה גסה, אבל תחת כללי ההכללה הקלאסיים, זה נכון.

לדוגמה, הגן של הילד נמצא במרחק 150 מטרים (באמת) מהבית. אלמלא את, לא הייתי טורח לחגור את הילד אם הוא איתי במכונית כשאני בדרך לעבודה. יוצאים, נכנסים לאוטו, נוסעים את המאה וחמישים מטרים ומורידים את הילד בגן. מה כבר יקרה? רחוב שקט, איזה קמיקזה יקפוץ עלי פתאום? ובמהירות נסיעה של כלום וחצי. כמובן, אלמלא את. בפועל, אני משקיע את חמש הדקות שנדרשות כדי לרתום אותו לכיסא (כולל השכנוע והמשא ומתן), ומשקיע את הדקה שנדרשת כדי לשחרר אותו. וחושב לעצמי – כבר יכולתי לקחת אותו ברגל, לחזור ברגל לאוטו ולנסוע לעבודה…

פציעות גם. בפעם הראשונה שהילד נפל עם המצח ברצפה (וזה קורה לא מעט) אמרתי לו שהוא הכאיב לרצפה ושיבקש ממנה סליחה. עבר לו הבכי תוך שתי שניות. אצלה זה: "אויש, חמודי, אתה בסדר ? בוא, תן לי נשיקה וחיבוק" וכו'. תפיסה שונה.

יש עוד מליון דוגמאות. למשל, כשנורא הודאגת מזה שהילד בקבוצת הקטנים בחגיגות חנוכה הקרבות ובאות. אני ? מה זה באמת משנה ?

וברור שאני אוהב את הילד, וברור שאני אעשה את המקסימום כדי שלא ישבור את הראש, אבל צריך לתת לו את המרחב שלו. אם הוא רוצה ללכת על קצה משהו (ספה, קורה, מה שזה לא יהיה), אני לא מונע ממנו, אלא מחזיק ידיים בקרבתו, כדי שאם ימעד אני אתפוס אותו. כמו שאומרים – לט הים גו. וגם בטיחות זה חשוב. חשוב מאוד, אבל כשאנחנו היינו ילדים, לא היו כיסאות בטיחות, והנה, שרדנו כמו שצריך. אני זוכר שאחותי הקטנה, בת רביעית, הייתה בסטיישן במאחורה, החלק של הדלת החמישית, בלי חגורה ובלי כלום, על בסיס קבוע, ומה קרה לה ? לומדת פסיכולוגיה היום. אז פרופורציות זה חשוב, כנראה.

ואם הוא יבקש לטעום קצת קפה או קצת יין, וניתן לו פעם אחת, מה יקרה ? יגרם לו נזק בלתי-הפיך ? בגיל 18, לקראת גיוס (אם יתגייס), האם לגימת היין שהוא לקח בגיל שנתיים וחצי היא מה שתוריד לו פרופיל מ- 97 ל- 72 עם ליקויים בלב ובכליות? נו באמת…

————-

הצד שלה:

לגברים יש קטע כזה של לקרוא לנשים היסטריות. אולי לא בדיוק היסטריות, אבל לחוצות.

אתם, כידוע, האבות הכי רגועים בשכונה, אלה שילדיהם מתפלשים בבוץ, מקפצים על הנדנדות ועושים תמרונים של קמיקזה בין המגלשות. אנחנו ? היסטריות. מספיק שהילד נדקר מאיזה מזרק תועה וכבר אנחנו רצות איתו למד”א.

אני דווקא לא חושבת שאני היסטרית בכלל. אמא רגועה אני. גם החברות שלי חושבות ככה.
פשוט, אתה חי בעתיד.
אני חיה עכשיו
.
אתה יודע שלא יקרה כלום ב-150 המטרים האלה.
אני  מעדיפה להקדיש עכשיו את 5 הדקות האלה.
אתה רואה את הילד הצוחק של עוד 20 שניות, כשתעבור המכה.
אני רואה את הילד הבוכה והנעלב עכשיו.
אתה מניח שבנאום קבלת הדוקטורט שלו זה לא ישנה שהוא היה בקבוצת הקטנים במסיבה בגן.
אני.. טוב, בזה אתה צודק. אבל למה שמו אותו בקטנים?!

וברור לי שאתה אוהב את הילד לפחות כמו שאני אוהבת אותו.
אולי ההבדל הוא שברוב המשפחות שאני ראיתי, עם אבא משחקים כדורגל, מתנדנדים חזק מדי בנדנדות, רוכבים על אופניים, מעשנים את הסיגריה הראשונה כדי לגלות שבעצם זה לא מגניב כמו שחשבנו (רק בחייאת, לא בגיל שנתיים :))
ואמא.. טוב, גם עם אמא עושים דברים מגניבים, אבל אחרת. אמא יותר שומרת, מגוננת, עוטפת.. אמא היא זו שמוכנה עם הפלסטר עוד לפני שאתה נפצע, שמנגבת את הדמעות, שדואגת שתלבש סוודר כשקר (לה).

היסטרית? לא ממש. אבל כן שומרת יותר. יותר מדי ?

 

עוד כתיבה בנושא:

לדבר איתי/ שיר

כולם רוצים ממני אהבה / לימור גריף

מדברת לקיר| תקשורת זוגית אחרי לידה/ רותי שלו

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

9 תגובות ל- “כמה לשחרר? הצד שלו והצד שלה”

  1. ליטל אוהב ציון הגיב:

    מקסים וכל כך נכון….

  2. איילה הגיב:

    אצלנו זה בדיוק הפוך!

  3. גלית הגיב:

    מקסים.
    מבקשת לסייג את נןשא חגורת הבטיחות. 150 מטר עם חגורת בטיחות. זו לא הסטרייה. זה חינוך וזו אחריות.
    תאונות רבות מאוד (מידי), וקשות מאוד מתרחשות בדיוק במרחב הזה של הנסיעה הקצרה, לגן, הביתה, לחבר. לו לא ראיתי במו עיני, איך עצירה קלה מנסיעה של חמישים קמש (חתול חצה קרוב מידי) כמעט העיפה מחוץ לשמשה הקדמית פעוטה לא חגורה, לא הייתי אומרת כלום. לגבי כל היתר…. כל היתר…..

  4. אושרה לין-מזרחי הגיב:

    גלית, נכון- לא יכולתי להתאפק

  5. יוליה הגיב:

    אצלינו יש גם מזה וגם מזה לפעמים אני הלחוצה והוא המשחרר ולפעמים הפוך, בקטעים של בריאות דווקא הוא היסטרי יותר ואני המשחררת למשל כשיש לתינוק נזלת או שיעול הוא חושב שהילד לא נושם. ואני רואה שהוא נושם רק טיפה קשה לו. "טוב נוסעים למיון" ואני "מה פתאום מיון עכשיו באמצע הלילה, כולה יש לו נזלת הנה הוא כבר נרדם חזרה" אז הוא אומר: "טוב אז מחר את לוקחת אותו לרופא – על הבוקר" ואני: " בשביל שנקבל מרשם לטיפות אף מי מלח וגם עוד כמה וירוסים בדרך? כבר יש לנו בבית טיפות אף"
    מסכימה עם גלית לגבי החגורת בטיחות, אבל במקרה הנ"ל בעיינ זה ממש מטוש להתניע את האוטו בכלל בשביל 150 מטר. לכו ברגל – יותר בריא ויותר בטוח ופחות זמן

  6. ורד טילן הגיב:

    גלית, מסכימה איתך במאה אחוז בעניין החגורה. חגורה זה גבול שבעניי הוא חד משמעי. למה 150 מטר זה בסדר ו-300 לא? ואם 300 כן, אז למה 500 לא? איפה זה כבר מתחיל להיות בעייתי, ואיך מעבירים את המסר הכל כך לא ברור של מתי כן ומתי לא? מי קובע מה זה קרוב מספיק ומה מספיק רחוק כדי להחגר?
    ובעניין המכה במצח- אני שואלת את עצמי האם מה שחשוב זה רק להרגיע את הבכי כמה שיותר מהר, כדי שיהיה לנו שקט באוזניים וילד צוחק? אין ספק שהנראות של זה הרבה יותר סימפטית מבכי וצרחות, אבל מה עם זה שהפלנו עליו את האשם בכך שהרצפה קיבלה מכה? לא מספיק שכואב לו, ואולי הוא גם קצת נבוך, עכשיו הוא גם אשם?
    טוב, אולי כדאי שיהיו פה גם קצת תגובות "גבריות", בשביל האיזון.

  7. מקסים. אצלנו זה הפוך גם. בן זוגי היסטרי ולצערי זה נובע מחוסר הנסיון שלו ולעיתים חוסר המעורבות שלו. אני חושבת שלי יש אינטואיציה טובה יותר, נו, של אמא.
    לגבי חגורת הבטיחות, מסכימה עם גלית באלפי אחוזים. אצלנו בישוב מביאים את הילדים לגן ברכב, כאשר ילד בן 10 חודשים על ההגה עם ההורה, ואחיו בן הארבע לצד הנהג לא חגור.

  8. אילת הגיב:

    למען הסר ספק (ולפני שמישהו קורא כאן לשירותי הרווחה) – אנחנו חוגרים את הילדים באוטו בכל נסיעה. מבחינתי זה קו אדום ברור וחד משמעי.
    לרוב אנחנו גם הולכים ברגל, אבל לפעמים ממשיכים הלאה אחרי ההורדה בגן ואז נוח יותר לנסוע עד הגן ופשוט להמשיך במקום ללכת ולחזור ברגל.

    שמחים שנהניתן, ויאללה – מה עם הגברים באמת? נורא מסקרן לשמוע מה דעתם..

  9. רונית הגיב:

    אתם כאלו מעולים!!!
    אני חושבת שאצלנו אני הרגועה והוא הלחוץ.
    חוצמזה- נדנדות??? כדורגל??? אצלכם המקסימום שיקרה לו זה נקע באצבע מהשלט של הטלוויזיה…
    אוהבים אתכם מאוד

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לא בא לי לחכות עד שזה יעבור

מאת : עינת דורפן

30 באפריל 201214 תגובות

מתוך אחרי לידה, לכל אמא, קושי אחרי לידה, קושי באמהות

בכל פעם שאני פותחת את ליבי ואת מכאוביי בפני אישה אחרת, ואם היא עברה את גיל 40 אז זה עוד יותר ברור, אני מקבלת איזה מסר מרגיע שיש חיים אחרי התקופה הקשה של גידול הילדים משלב ההריון ועד גיל 3 +.

כולן מבינות ומזדהות עם הקשיים וזוכרות איך זה מרגיש לבד ואיך זה להחזיק בשביל כל הבית, אבל שאין מי שיחזיק בשבילן.

מצד אחד, זה מרגיע אותי לשמוע שגם הגברים בסוף מתבגרים ומבינים ולוקחים אחריות ונותנים תמיכה והערכה (כל מה שחסר לי כרגע).

אבל מצד שני,זה מקומם אותי ומעלה בי רצון עז למרוד בהכל ובכולם.

האבל על אמא התפרץ אחרי הלידה

מאת : אמא ויהי מה

13 באפריל 20117 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות ובנות, לכל אמא, תחושות מגוונות אחרי לידה

אני בהחלמה אחרי ניתוח קיסרי, הכל כואב ובעלי ש"איים" שלא נוגע בילדה ולא מטפל, עזר לי מההתחלה, מבית החולים, ומאז הוא שותף פעיל בכל הטיפול בה.

ואז ניסיתי להניק ולא הצלחתי. נעזרתי באחות ועוד אחות ויועצת הנקה שממש ניסתה לעזור וניסינו הכל כולל פטמת סיליקון והילדה לא ינקה. טוב, אני עקשנית, לא מוותרת.

האמהות של פעם הן לא האמהות של היום

מאת : אמא אנונימית

29 במרץ 20117 תגובות

מתוך אמהות בחינוך ביתי, לכל אמא

חברות יקרות, ככל שהתקדמנו בשנים אנחנו יותר ויותר משקרות את עצמינו בכל מיני סיפורים על רצון למצות את עצמינו, לפתח קריירה, להתפתח ולהרגיש שיש בנו מעבר לאמהות, אבל!!!!!!! מה רע בלהיות למס' שנים אמהות וזהו??????? למה לשנות את הטבע? למה לבזבז אנריגה חיונית וזמן על דברים כל כך תפלים במקום להשקיע הכל בהעמדת ילדים מאושרים, עם בטחון עצמי וגב חזק שנתמך על היותנו שם עבורם?