לידה טבעית עם חוויה חיובית

מאת :

21 בדצמבר 2010 | 2 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

את סיפור הלידה של נועם סיפרתי לעצמי ולסובבים אותי פעמים רבות. הסיבה שהחלטתי לספר אותו לכן, היא מאחר ולאחרונה אני קוראת סיפורי לידה רבים שעלולים לעורר חשש בהריוניות, כאילו כל לידה מסתיימת בהתערבות כירורגית או של רופא זה או אחר. סיפורי הלידה האלו יכולים לעורר חשש שכל לידה משנה כיוון ולא מסתיימת כמו שחשבנו שהיא תהיה, ועוד כהנה וכהנה סיפורים, שלמרות שהם בסופו של דבר אופטימיים ומסתיימים בתינוק בריא, הם עלולים לעורר חשש.

אנחנו יודעות איזו משמעות יש לדרך (אחרת לא היינו מספרות את סיפור הלידה) עד שהבאנו אותו לעולם ולכן רציתי לספר את סיפור הלידה של נועם- להראות לכן שלפעמים תהליך הלידה מתרחש בדיוק כמו שאנחנו רוצות ומשאיר חוויה נפלאה וטעם של עוד.

 ההריון כולו היה חוויה אחת מוצלחת. זה התחיל מההחלטה להכנס להריון. אבי (אז הוא עוד היה חבר שלי, התחתנו כשהייתי בשבוע 20) ואני דיברנו על רצוננו להכנס להריון, הקפדנו קצת פחות (תודות לרונה נשר בראון והסדנא של מעגל הפריון הנשי ידעתי בדיוק מתי אני מבייצת) וחודש אח"כ לא קיבלתי מחזור. ההריון עצמו עבר חלק, ללא בחילות או הקאות. בחודש הראשון איבדתי קצת את התאבון ואת החשק למתוקים וכך התחלתי את תקופת ההריון במינוס ארבעה ק"ג. נחמד 🙂

מהרגע הראשון היה לי ברור שאני רוצה ללדת בעזרתה של דולה. אבי, רופא, לא הבין למה צריך מישהי שאינה צוות רפואי בחדר לידה. יחד עם זאת, הוא אמר שאני זו שיולדת והוא תמך בי בכל החלטה או בחירה, אבל בכל זאת זה ריפה קצת את ידי והנחתי לעניין. גם ככה היינו עסוקים בענייני חתונה/ירח דבש וכמובן הריון. הלידה עוד נראתה רחוקה. יחד עם זאת, ידעתי שחשוב לי ללדת בלידה טבעית ללא משככי כאבים.

סוף נובמבר, חודשיים לפני התאריך המיועד, אחותי ילדה בעזרתה של דולה. כששמעתי את סיפור הלידה שלה, הבנתי שככה אני רוצה ורק דולה תעזור לי, בעיקר בעניין שמירת האינטרסים שלי מול בית החולים. עופרית, הדולה שיילדה את אחותי, היוותה הפתרון המושלם עבורינו- מאחוריה שמונה שנות נסיון כמיילדת בבתי חולים וארבע שנות נסיון כדולה ותומכת לידות בית. בשבילי היא דולה ובשביל אבי היא צוות רפואי !

 יום שני בבוקר, 18.1.10, אני מתעוררת עם צירים קלים, אך מייחסת זאת לקניות שסחבתי ולאימון של שעה בחדר כושר ערב לפני כן. יחד עם זאת החלטתי שזה תירוץ מספיק טוב להשאר ולעבוד מהבית ביום חורפי. כל היום ישבתי בבית, עבדתי מול המחשב, בשעות הצהריים אבי חזר הביתה אחרי תורנות ואני שמתי לב שהצירים הופכים סדירים יותר ויותר אך עדיין במרחקים של 40 דקות האחד מהשני.

בסביבות שלוש בצהריים היה לי ציר, לא עברה רבע שעה נוספת ועוד אחד ואבי אומר לי- זה לא 40 דקות… עדיין לא התרגשתי מהעניין והמשכתי לעבוד. בשעה ארבע החלטתי שמספיק להיום. בארבע וחצי אמרתי לעצמי שאסדר תיק לבית החולים, שיהיה…

השעה חמש ופתאום אני שמה לב שהצירים הרבה יותר כואבים. אבי מעסה את גבי בכל ציר וציר, אך בין לבין אני מסתובבת בבית כאילו כלום. בחמש וחצי החלטתי שכדאי להתקשר לעופרית, שתדע מה עניינים. היא היתה בשיחה ומיד שאלה "את בלידה?" אמרתי לה שלא נראה לי והיא אמרה שתחזור אליי. כעבור כמה רגעים חזרה אלי ובקשה שאמדוד את הרווח בין הצירים.

פתאום, קלטתי שכל שלוש דקות יש לי ציר. כשדיברנו שוב, כעבור כמה רגעים, היא עוד לא הספיקה לשמוע ממני את תזמון הצירים- היא התקשרה כשהייתי באמצע ציר וכשעניתי לה ב"רגע" אמרה לי- "אני באה!".

זו היתה שעה ארוכה… עד שהיא הגיעה בפקקים של שש אחה"צ מגדרה לתל אביב! בשבע ומשהו היא נכנסה ונשמתי לרווחה. היא מיד אמרה שנבדוק כמה פתיחה יש לי (8 שנים כמיילדת :)) ונדהמתי כשהיא אמרה- "יש לך פתיחה של 6, בואו נוסעים, אבי- תיקח מגבות". למרות שאנחנו גרים מרחק הליכה מאיכילוב, נסענו לתל השומר כי איכילוב לא מקבל דולות בזרועות פתוחות והיא חשבה שאולי נצטרך ללדת בדרך.

פקקים בדרך לתל השומר, אבי נוהג ועופרית מעסה את גבי התחתון כל הדרך. הגענו בשמונה. יצאתי מהאוטו ודידיתי לתוך מיון היולדות, בדיוק תקף אותי ציר ופשוט התיישבתי בתנוחת עובר על הרצפה עד שהוא יעבור. אבי דאג לרישום ובינתיים עופרית גילתה שהיא מכירה את האחות האחראית באותה משמרת. היא מיד עדכנה אותה מה עניינים איתי ולא עבר רגע והיינו בחדר לידה. מיד הצמידו אותי למוניטור, בין ציר לציר עדכנתי אותם על גובה, משקל לפני ואחרי, הערכת משקל של העובר ועוד כהנה וכהנה. גם היום אני נדהמת איזו חדות היתה בי בין הצירים.

המיילדת בדקה אותי וכבר הייתי עם פתיחה של שמונה (להזכירכן, לפני פחות משעה עוד הייתי בשש). אני זוכרת שממש בהתחלה נכנסה רופאה לחדר ונלחצתי נורא- תמיד שמעתי שיש רופא בחדר לידה רק אם משהו לא בסדר. בדיעבד הבנתי שהיא צריכה לדעת מי אצלה במחלקה ומאחר ומיד נכנסתי לחדר לידה היא בדקה אותי כשהייתי כבר בתוכו.

בהתחלה, עמדתי ונשענתי בגופי על המיטה, אך מאחר והצירים כאבו לי בעיקר באגן ובגב התחתון הרגשתי שאין לי כוחות להחזיק את הגוף. עברנו לשכיבה על הצד, כאשר עופרית תומכת ברגל אחת, אך מהר מאוד הרגשתי שלא נוח לי כך. נעמדתי על הברכיים, על המיטה, ידי מונפות למעלה ונשענות על הקיר (יכול להיות? כבר לא זוכרת..) ואני עוברת מציר לציר.

לפתע, שמעתי "פק" והבנתי שמי השפיר פקעו להם. בדרך צורחת עם כל (וקול) הלב. כן, זה כואב! אבל הצרחות והקולות עוזרים. ללא ספק, משהו באינטואיציות הפנימיות מתחבר לכל מה ששמעתי לפני כן ואני צורחת בלי בושה. הצרחות גרמו לי לחשוב על חיה פצועה שצורחת. מסתבר שהן גם גרמו לכל מיני אחיות להכנס לחדר ולוודא שהכל בסדר אצלינו. אבי, בדיעבד, סיפר שלא האמין שיש בי את היכולות לצרוח ככה. וכל הזמן הזה עופרית מעסה, מכוונת אותי, איך לנשום, איך ללחוץ, מתי ללחוץ ומתי להפסיק.

בשלב מסויים היא אמרה לי לרדת מהמיטה והתיישבתי על שרפרף הולנדי. זה מן שרפרף נמוך, בצורת פרסה, שהיולדת יושבת עליו בפיסוק קל, הרגליים על הרצפה, המיילדת מולך יושבת על הרצפה מחכה לקבל את העובר. אבי ישב על כורסא מאחורי והחזיק אותי ואני על השרפרף. מירב, המיילדת יושבת מולי ועופרית מכוונת ומדריכה אותי בכל רגע. אני מרגישה שזה שורף. הצילו! ומירב אומרת לי- "רואים את הראש, את רוצה להרגיש?" ואני- "לא! רוצה רק שיצא!" ועופרית מחזקת אותי- "כן, זה כמו טבעת אש אבל הוא כבר בחוץ". ואבי מחבק ומנשק אותי.

והנה, הראש יצא, ואני מרגישה אותו מחליק ממני והנה הוא מתחתי, אני מביטה למטה, מגובה השרפרף (הלא גבוה) ורואה אותו- חם, רך, שלם, הילד שלי. אבי דומע כולו.

השעה 21:34- בקושי שעה וחצי שהיינו בחדר לידה. אני מיד קמה, מתיישבת על המיטה, מורידה את הגוזיה שהיתה עלי כל הלידה ומיד מניחים אותו עלי. בתחילה אני עוד שומעת חרחורים קטנים ממנו ועופרית מרגיעה אותי שאלו נוזלים שעוד רגע חלקם יצאו וחלקם ייספגו. בינתיים גם השלייה יצאה בשלמותה וגיליתי שרק לאחר שהשלייה יוצאת מכריזים מזל טוב.

אבי חתך ברוב התרגשות את חבל הטבור ואני מחזיקה אותו, את היצור הקטן הזה, 3.154 ק"ג שעד לפני רגע עוד היה בתוכי. לא עברו 20 דקות והוא הזדחל לו לעבר השד ובעזרתה של עופרית, שהנחתה אותי, החל לינוק. 40 דקות ככה שכבנו חבוקים. הכאבים כלא היו. הצרחות נשארו מאחור ורק השלווה הזו שלנו. משפחה חדשה.

היום נועם כבר בן עשרה חודשים (עדיין יונק) אבל גם היום, כמו רגע אחרי הלידה, אני זוכרת לתאר את הצרחות והכאבים אבל אני לא זוכרת כלום מהם, כנראה שזה מנגנון הגוף על מנת שלא נחשוש מלידה נוספת. אני רק זוכרת את הקסם הזה, של לשבת על שרפרף ולראות אותו, ומיד אח"כ להרגיש אותו.

קסם הבריאה.

מאחלת לכל הריונית ללדת כמו שהיא מאחלת לעצמה !

אורלי

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

2 תגובות ל- “לידה טבעית עם חוויה חיובית”

  1. רעות רסלר הגיב:

    מרגש!! איזה כייף להיזכר ברגעי הלידה, ברגע השחרור הזה שהיצור המופלא יוצא ממך.
    את מוזמנת לקרוא גם את הסיפור שלי ולהתרגש. הבת שלי חגגה עכשיו שנה.
    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1673910

  2. ריגשת אותי, נשמע קסום, התחלה מצויינת…

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

שלו שלי, אתה עושה אותי אמא

מאת : אמא רקפת לרר

22 בספטמבר 20102 תגובות

מתוך אחרי לידה, רק אהבה

שלו שלי, אתה עושה אותי אמא. כל כך הרבה מובנים יש למילה הזו. לפעמים מדהים אותי שאתה קטן כל כך אבל עוצמתי כל כך בחיי. אתה מציב לי מעין מראה של עצמי. כל התכונות שלי מועצמות בנוכחותך – הטובות והרעות.

אתה מגייס את כל נימי הנימים שלי בשבילך במחי של קול קטן שאתה מפיק או בכי אחד קורע לב. אתה היחיד בעולם שההזדהות עמו היא גם פיזית וגם ריגשית. הגוף שלי חי ונושם אותך ויחד איתו הלב. כשאתה נבהל, אני מרגישה את הלב נחמץ. כשאתה בוכה, עצוב לי. כשכואב לך, הגוף כואב לי.

בדיעבד, היה שווה כל רגע, להכיר אותך ולזכות בכבוד להיות אמא שלך

מאת : נטלי

21 באפריל 20130 תגובות

מתוך יומן הריון

כמו כל פרפקציוניסטית הדוקה גלשתי במסלולי הבטוח לעבר שירטוט עולמי. כאשר הווסת שלי איחרה, כך פתאום, גמגמתי בבילבול והפתעה, השתנתי על מקל דקיק והמתנתי לתוצאה. כאשר התוצאה הדהימה אותי, השתנתי על עוד מספר מקלות, אך שני הפסים העיקשים נשארו עקביים.

לא היה בי ספק לאחר ההיסטריה הראשונית שאתה ואני נשארים ביחד, אתה מבפנים לתקופה הקרובה ואני מבחוץ, מנווטת עבור שנינו.

להיות עוד קצת עם הרגע

מאת : לימור לוי אוסמי

17 באפריל 20140 תגובות

מתוך לכל אמא

היום הייתי עם נוגה בחי בר. נכנסנו לממד זמן אחר. הכל היה שקט, היינו לבד רק היא ואני. שתינו והטבע. ראינו את הנשרים חגים מעלינו, את יערות הכרמל מסביבנו והתקדמנו אט אט בקצב של ילדה בת שנה ושמונה חודשים.

לנצור את זה. לתעד. מבינה קצת יותר את הצלמים, שמבקשים להיות עוד קצת עם הרגע, עם חוויה פנימית שהם מרגישים ורוצים לשמר, להעמיק, לתעד, לחוות אותה בממד נוסף.