לידה טבעית עם חוויה חיובית

מאת : אורלי רובינוב

21 בדצמבר 2010 | 2 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

את סיפור הלידה של נועם סיפרתי לעצמי ולסובבים אותי פעמים רבות. הסיבה שהחלטתי לספר אותו לכן, היא מאחר ולאחרונה אני קוראת סיפורי לידה רבים שעלולים לעורר חשש בהריוניות, כאילו כל לידה מסתיימת בהתערבות כירורגית או של רופא זה או אחר. סיפורי הלידה האלו יכולים לעורר חשש שכל לידה משנה כיוון ולא מסתיימת כמו שחשבנו שהיא תהיה, ועוד כהנה וכהנה סיפורים, שלמרות שהם בסופו של דבר אופטימיים ומסתיימים בתינוק בריא, הם עלולים לעורר חשש.

אנחנו יודעות איזו משמעות יש לדרך (אחרת לא היינו מספרות את סיפור הלידה) עד שהבאנו אותו לעולם ולכן רציתי לספר את סיפור הלידה של נועם- להראות לכן שלפעמים תהליך הלידה מתרחש בדיוק כמו שאנחנו רוצות ומשאיר חוויה נפלאה וטעם של עוד.

 ההריון כולו היה חוויה אחת מוצלחת. זה התחיל מההחלטה להכנס להריון. אבי (אז הוא עוד היה חבר שלי, התחתנו כשהייתי בשבוע 20) ואני דיברנו על רצוננו להכנס להריון, הקפדנו קצת פחות (תודות לרונה נשר בראון והסדנא של מעגל הפריון הנשי ידעתי בדיוק מתי אני מבייצת) וחודש אח"כ לא קיבלתי מחזור. ההריון עצמו עבר חלק, ללא בחילות או הקאות. בחודש הראשון איבדתי קצת את התאבון ואת החשק למתוקים וכך התחלתי את תקופת ההריון במינוס ארבעה ק"ג. נחמד 🙂

מהרגע הראשון היה לי ברור שאני רוצה ללדת בעזרתה של דולה. אבי, רופא, לא הבין למה צריך מישהי שאינה צוות רפואי בחדר לידה. יחד עם זאת, הוא אמר שאני זו שיולדת והוא תמך בי בכל החלטה או בחירה, אבל בכל זאת זה ריפה קצת את ידי והנחתי לעניין. גם ככה היינו עסוקים בענייני חתונה/ירח דבש וכמובן הריון. הלידה עוד נראתה רחוקה. יחד עם זאת, ידעתי שחשוב לי ללדת בלידה טבעית ללא משככי כאבים.

סוף נובמבר, חודשיים לפני התאריך המיועד, אחותי ילדה בעזרתה של דולה. כששמעתי את סיפור הלידה שלה, הבנתי שככה אני רוצה ורק דולה תעזור לי, בעיקר בעניין שמירת האינטרסים שלי מול בית החולים. עופרית, הדולה שיילדה את אחותי, היוותה הפתרון המושלם עבורינו- מאחוריה שמונה שנות נסיון כמיילדת בבתי חולים וארבע שנות נסיון כדולה ותומכת לידות בית. בשבילי היא דולה ובשביל אבי היא צוות רפואי !

 יום שני בבוקר, 18.1.10, אני מתעוררת עם צירים קלים, אך מייחסת זאת לקניות שסחבתי ולאימון של שעה בחדר כושר ערב לפני כן. יחד עם זאת החלטתי שזה תירוץ מספיק טוב להשאר ולעבוד מהבית ביום חורפי. כל היום ישבתי בבית, עבדתי מול המחשב, בשעות הצהריים אבי חזר הביתה אחרי תורנות ואני שמתי לב שהצירים הופכים סדירים יותר ויותר אך עדיין במרחקים של 40 דקות האחד מהשני.

בסביבות שלוש בצהריים היה לי ציר, לא עברה רבע שעה נוספת ועוד אחד ואבי אומר לי- זה לא 40 דקות… עדיין לא התרגשתי מהעניין והמשכתי לעבוד. בשעה ארבע החלטתי שמספיק להיום. בארבע וחצי אמרתי לעצמי שאסדר תיק לבית החולים, שיהיה…

השעה חמש ופתאום אני שמה לב שהצירים הרבה יותר כואבים. אבי מעסה את גבי בכל ציר וציר, אך בין לבין אני מסתובבת בבית כאילו כלום. בחמש וחצי החלטתי שכדאי להתקשר לעופרית, שתדע מה עניינים. היא היתה בשיחה ומיד שאלה "את בלידה?" אמרתי לה שלא נראה לי והיא אמרה שתחזור אליי. כעבור כמה רגעים חזרה אלי ובקשה שאמדוד את הרווח בין הצירים.

פתאום, קלטתי שכל שלוש דקות יש לי ציר. כשדיברנו שוב, כעבור כמה רגעים, היא עוד לא הספיקה לשמוע ממני את תזמון הצירים- היא התקשרה כשהייתי באמצע ציר וכשעניתי לה ב"רגע" אמרה לי- "אני באה!".

זו היתה שעה ארוכה… עד שהיא הגיעה בפקקים של שש אחה"צ מגדרה לתל אביב! בשבע ומשהו היא נכנסה ונשמתי לרווחה. היא מיד אמרה שנבדוק כמה פתיחה יש לי (8 שנים כמיילדת :)) ונדהמתי כשהיא אמרה- "יש לך פתיחה של 6, בואו נוסעים, אבי- תיקח מגבות". למרות שאנחנו גרים מרחק הליכה מאיכילוב, נסענו לתל השומר כי איכילוב לא מקבל דולות בזרועות פתוחות והיא חשבה שאולי נצטרך ללדת בדרך.

פקקים בדרך לתל השומר, אבי נוהג ועופרית מעסה את גבי התחתון כל הדרך. הגענו בשמונה. יצאתי מהאוטו ודידיתי לתוך מיון היולדות, בדיוק תקף אותי ציר ופשוט התיישבתי בתנוחת עובר על הרצפה עד שהוא יעבור. אבי דאג לרישום ובינתיים עופרית גילתה שהיא מכירה את האחות האחראית באותה משמרת. היא מיד עדכנה אותה מה עניינים איתי ולא עבר רגע והיינו בחדר לידה. מיד הצמידו אותי למוניטור, בין ציר לציר עדכנתי אותם על גובה, משקל לפני ואחרי, הערכת משקל של העובר ועוד כהנה וכהנה. גם היום אני נדהמת איזו חדות היתה בי בין הצירים.

המיילדת בדקה אותי וכבר הייתי עם פתיחה של שמונה (להזכירכן, לפני פחות משעה עוד הייתי בשש). אני זוכרת שממש בהתחלה נכנסה רופאה לחדר ונלחצתי נורא- תמיד שמעתי שיש רופא בחדר לידה רק אם משהו לא בסדר. בדיעבד הבנתי שהיא צריכה לדעת מי אצלה במחלקה ומאחר ומיד נכנסתי לחדר לידה היא בדקה אותי כשהייתי כבר בתוכו.

בהתחלה, עמדתי ונשענתי בגופי על המיטה, אך מאחר והצירים כאבו לי בעיקר באגן ובגב התחתון הרגשתי שאין לי כוחות להחזיק את הגוף. עברנו לשכיבה על הצד, כאשר עופרית תומכת ברגל אחת, אך מהר מאוד הרגשתי שלא נוח לי כך. נעמדתי על הברכיים, על המיטה, ידי מונפות למעלה ונשענות על הקיר (יכול להיות? כבר לא זוכרת..) ואני עוברת מציר לציר.

לפתע, שמעתי "פק" והבנתי שמי השפיר פקעו להם. בדרך צורחת עם כל (וקול) הלב. כן, זה כואב! אבל הצרחות והקולות עוזרים. ללא ספק, משהו באינטואיציות הפנימיות מתחבר לכל מה ששמעתי לפני כן ואני צורחת בלי בושה. הצרחות גרמו לי לחשוב על חיה פצועה שצורחת. מסתבר שהן גם גרמו לכל מיני אחיות להכנס לחדר ולוודא שהכל בסדר אצלינו. אבי, בדיעבד, סיפר שלא האמין שיש בי את היכולות לצרוח ככה. וכל הזמן הזה עופרית מעסה, מכוונת אותי, איך לנשום, איך ללחוץ, מתי ללחוץ ומתי להפסיק.

בשלב מסויים היא אמרה לי לרדת מהמיטה והתיישבתי על שרפרף הולנדי. זה מן שרפרף נמוך, בצורת פרסה, שהיולדת יושבת עליו בפיסוק קל, הרגליים על הרצפה, המיילדת מולך יושבת על הרצפה מחכה לקבל את העובר. אבי ישב על כורסא מאחורי והחזיק אותי ואני על השרפרף. מירב, המיילדת יושבת מולי ועופרית מכוונת ומדריכה אותי בכל רגע. אני מרגישה שזה שורף. הצילו! ומירב אומרת לי- "רואים את הראש, את רוצה להרגיש?" ואני- "לא! רוצה רק שיצא!" ועופרית מחזקת אותי- "כן, זה כמו טבעת אש אבל הוא כבר בחוץ". ואבי מחבק ומנשק אותי.

והנה, הראש יצא, ואני מרגישה אותו מחליק ממני והנה הוא מתחתי, אני מביטה למטה, מגובה השרפרף (הלא גבוה) ורואה אותו- חם, רך, שלם, הילד שלי. אבי דומע כולו.

השעה 21:34- בקושי שעה וחצי שהיינו בחדר לידה. אני מיד קמה, מתיישבת על המיטה, מורידה את הגוזיה שהיתה עלי כל הלידה ומיד מניחים אותו עלי. בתחילה אני עוד שומעת חרחורים קטנים ממנו ועופרית מרגיעה אותי שאלו נוזלים שעוד רגע חלקם יצאו וחלקם ייספגו. בינתיים גם השלייה יצאה בשלמותה וגיליתי שרק לאחר שהשלייה יוצאת מכריזים מזל טוב.

אבי חתך ברוב התרגשות את חבל הטבור ואני מחזיקה אותו, את היצור הקטן הזה, 3.154 ק"ג שעד לפני רגע עוד היה בתוכי. לא עברו 20 דקות והוא הזדחל לו לעבר השד ובעזרתה של עופרית, שהנחתה אותי, החל לינוק. 40 דקות ככה שכבנו חבוקים. הכאבים כלא היו. הצרחות נשארו מאחור ורק השלווה הזו שלנו. משפחה חדשה.

היום נועם כבר בן עשרה חודשים (עדיין יונק) אבל גם היום, כמו רגע אחרי הלידה, אני זוכרת לתאר את הצרחות והכאבים אבל אני לא זוכרת כלום מהם, כנראה שזה מנגנון הגוף על מנת שלא נחשוש מלידה נוספת. אני רק זוכרת את הקסם הזה, של לשבת על שרפרף ולראות אותו, ומיד אח"כ להרגיש אותו.

קסם הבריאה.

מאחלת לכל הריונית ללדת כמו שהיא מאחלת לעצמה !

אורלי

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

2 תגובות ל- “לידה טבעית עם חוויה חיובית”

  1. רעות רסלר הגיב:

    מרגש!! איזה כייף להיזכר ברגעי הלידה, ברגע השחרור הזה שהיצור המופלא יוצא ממך.
    את מוזמנת לקרוא גם את הסיפור שלי ולהתרגש. הבת שלי חגגה עכשיו שנה.
    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1673910

  2. ריגשת אותי, נשמע קסום, התחלה מצויינת…

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

סולחת לעצמי על הדיכאון שאחרי הלידה

מאת : חני סער

14 באוגוסט 201110 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

לפני 3 שנים בדיוק ילדתי את בתי. במשך 4 החודשים שלאחר מכן חוויתי דיכאון לאחר לידה. התחושה הייתה שהקירות סוגרים עליי, שאין מוצא. זוהי תחושה כה בודדה ומנוכרת של מישהי שצריכה להחזיק את כולם ועדיין חשה אשמה, על כל דבר שבעולם.

כיום, אני מרגישה שאני יכולה לסלוח לעצמי על התחושות ההן, שבזמנו עלו בעקבותיהן כל כך הרבה רגשות אשמה. ככל שאני שומעת על יותר נשים שעוברות תחושות דומות, כך אני מבינה שהמצב שנקלעתי אליו לא היה באשמתי.

רק עוד משימה אחת קטנה ודי

מאת : אמא

11 בנובמבר 20107 תגובות

מתוך אמהות בחינוך ביתי, לכל אמא

רק עוד משימה אחת קטנה ודי, ואז תשבי לארוחת הבוקר המיוחלת. את עושה עוד כמה דברים קטנים – תולה בגדים בארון, חלק צריך לקפל מחדש, אוספת עלים שנשרו מאיזה עציץ, מסדרת את המצעים שהתבלגנו במיטה, מחליטה ששוב הגיע הזמן לנקות את השירותים, מסדרת ערימת ניירות (כן, עוד אחת) ושוב נתקלת בערימת דואר שלא נפתחה, נשימה עמוקה. כבר מאוחר, על התה וארוחת הבוקר את מוותרת, עוד מעט גם ככה זה זמן לארוחת צהריים.
מה שמזכיר לך…מה תכיני היום? ואולי צריך ללכת למכולת? אולי אפילו לסופר? הגעת להחלטה, שניצל ופסטה – רק שהיא אוכלת רק פסטה והוא אוכל רק אורז. נמאס לך, היום את תכיני רק תוספת אחת – ושניהם יאכלו את אותו הדבר, את לא שפחה של אף אחד, הם צריכים לכבד אותך ולאכול את מה שאת מכינה. אז את מתארגנת להכנת שניצלים ופסטה…ואורז….רק ליתר בטחון, למידה ולא יהיה לך כוח למלחמה היום…

רע לי, פשוט רע לי

מאת : אמא

23 במאי 20143 תגובות

מתוך אחרי לידה, לכל אמא, קושי אחרי לידה, קושי באמהות

  רע לי, פשוט רע לי. מרגישה כמו לביאה בתוך כלוב קטן, הולכת הלוך ושוב, אין מקום להסתובב, אין מקום לשאוג את השאגה העצורה בתוכי. בא לפרוץ החוצה, להשתחרר מהכבלים והסורגים, לצאת למרחבים ולא לחזור. וכמו לביאה, באינסטינקט הכי בסיסי והכי חייתי, לקחת בשיניי את הגורות יחד איתי. לרוץ איתן ולא לחשוב. פשוט לרוץ, להשתחרר, […]