דיכאון אחרי לידה

איך הצלחתי להתמודד עם הדיכאון אחרי לידה ? חלק ב'

לקריאה של חלק א

גם כשהיו רגעי אור קטנטנים, האור היה כבה מיד והחושך היה חוזר בעוצמותיו השקטות והנוראיות. זה היה כאילו אדם אחר השתלט עלי, אדם עצבני, חסר סבלנות, רואה שחורות, עייף, לא מסוגל לעשות כלום, לא מוצא את עצמו – אשה אחרת. לא אני.

ובאמת לא מצאתי את עצמי, שום דבר לא היה נראה לי. העבודה שלי, קיללתי אותה ואת מה שהביא אותי אליה, התחביבים שלי – היו לי כאלה בכלל ? אפילו היוגה הנפלאה לא הגיעה אלי, האנשים מסביב עצבנו, הסבלנות נעלמה, הכל היה פשוט רע.

כשהבנתי שאני צריכה עזרה, זה כבר היה קשה מדי. הייתי כבר עמוק בפנים.

אילולא בן זוג כל כך אוהב ותומך וסבלני, לא הייתי יכולה לכתוב ככה עכשיו. אני בטוחה. עברתי דרך ארוכה, חיפשתי מזור בכל מיני דרכים. עוד לפני שהבנתי עד כמה המצוקה גדולה, פניתי לטיפול בגוף.

באמת היו דברים שהיו צריכים טיפול, תמיד יש. אבל לא ידעתי שהנפש היא זו שחולה באמת. כל טיפול, הוביל אותי לזה שאחריו. פגשתי בדרכי נשים נפלאות שעשו עמי חסד. בגוף ובנפש. ולמרבה הפלא לא היו אלה החברות הקרובות שמכירות אותי כל כך טוב. היו אלה נשים זרות לחלוטין. הזרות הזו היתה טובה, היא אפשרה לי לקלף לאט לאט את הקליפות, להיחשף. והחשיפה כאבה, כאבה כל כך. בחיים לא נחשפתי ככה, הרגשתי ערומה, אבודה, כמו ילדה קטנה שלא מוצאת את דרכה.

עבדתי, עבדתי קשה כל כך, נראה לי שהכי קשה שאי פעם עבדתי. כי רציתי אותי בחזרה. רציתי רק ליהנות מדברים קטנים. בשלב מסוים כבר לא היה לי חשוב "למצוא את עצמי" או לגלות מהי דרכי החדשה, אלא פשוט לקבל בחזרה את השקט הפנימי שמאפשר לראות דברים פשוטים ויפים.

העבודה. דיברתי, דיברתי המון, בעיקר עם עצמי אבל גם עם נשות מקצוע. זה לא קל לאשה עצמאית כמוני להודות בזה שלא הצלחתי להסתדר לבד, אבל הפעם, פשוט לא הצלחתי. העבודה היתה סיזיפית, קשה, ולעתים גם מייאשת. התוצאות לא היו מיידיות, נדרשה סבלנות עצומה. ואיך אפשר לדרוש סבלנות מאדם שסבלנותו פקעה מזמן.

ובכל זאת, עשיתי. כי כבר לא הייתה לי ברירה, כי האני הישנה, זו שרצתה רק לחיות בשקט היתה כנראה חזקה יותר מכל דבר אחר. זה התהליך הכי ארוך והכי חזק שעברתי אי פעם בחיי. ולאט לאט, התוצאות החלו לבוא. הקליפות החלו לנשור, קרני האור החלו לפרוץ מבעד לחשכה הנוראית.

לאט לאט, החיים החלו להיראות הגיוניים יותר, פשוטים יותר, ברורים יותר. הדברים החלו להסתדר טוב יותר. אותה עבודה שקיללתי כל כך כבר לא הייתה נוראית. אפילו הייתה עבודה (מישהו אמר אנרגיות?), והרי היא מאפשרת לי להתפרנס בכבוד להיות זמינה לילדי שלי, ומה יותר חשוב וטוב מזה ? זה מה שרציתי.

מה שרציתי – לפתע היה לי ברור יותר מה רציתי, מה אני רוצה, מה עושה לי טוב ומה לא. אני לא יודעת לומר מה הביא למה, הדברים שעשיתי להטבה במצבי, או ההטבה במצבי לכך שעשיתי יותר דברים. אבל אני בעשייה. העשייה הכי גדולה של חיי. השילוב בין עשייה למען עצמי ועשייה למען ילדי האהוב. אותו שילוב שלא הצלחתי להגיע אליו קודם לכן, אותו שילוב שתסכל והקשה כל כך, פתאום נראה אפשרי והגיוני.

הגילויים הקטנים-גדולים שמגיעים לאט לאט עם היציאה מהדיכאון מרגשים בכל רגע. היכולת לאהוב מהלב, זו שאבדה, חוזרת ומלטפת את גופי. הרכות שנעלמה חוזרת גם היא וממלאת את גופי בתחושה של שקט עמוק. והילד שלי, אין רגע בחברתו שלא מרגש אותי ומשמח אותי. גם ברגעים הקשים, יש לי כוחות להתמודד ויש לי את הסבלנות הנדרשת.

ובן הזוג, אהוב מתמיד, ואני אסירת תודה על בחירתו בי ועל בחירתי בו. זה לא שהעולם נעשה פחות מסוכן או יותר טוב, אבל הראייה נעשה שפויה יותר והכל פרופוציונלי הרבה יותר. מצאתי את דרכי, זו שעושה לי טוב, זו שמאפשרת לנפש שלי את המרחבים שהיא דורשת. ואולי, היה צריך לעבור את כל זה כדי להגיע לנקודה הזו.

ועכשיו – אני מפוקחת. מובן וברור שאני גם חוששת. ברגע שזה מכה פעם אחת, ויודעים איך זה מרגיש, אין דבר שמפחיד יותר מהחזרה לשם. לבור. רק מי שהייתה שם יכולה להבין באמת. ואני עכשיו מבינה. אבל החיים ממשיכים, יש עליות ויש מורדות. האמהות שלי החלה בירידה ענקית, אבל בעצם, היא העלייה הגדולה ביותר של חיי. ועל כך, אין תודה גדולה יותר בלבי.

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

משוגעת/ יפעת הרץ

סולחת לעצמי על הדיכאון שאחרי הלידה/ חני סער

לידה, דיכאון ולידה מחדש- חלק ב'/ אפרת דבוש נאור, פסיכותרפיסטית גופנית

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

8 Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ