איך זה מרגיש להיות בדיכאון אחרי לידה?

מאת :

24 בינואר 2011 | 6 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

עכשיו זה כבר עבר, למרות שסטטיסטית יש לי סיכוי טוב להגיע לשם שוב.

אבל מעולם לא הייתי חובבת גדולה של סטטיסטיקות, ככה שבינתיים, אני נהנית מהמצב החדש-ישן ואסירת תודה עליו.

זה סיפור שכמעט בלתי אפשרי לגולל אותו, כי זה הסיפור שלי, אבל האשה שהייתה שם באותו זמן הייתה אשה אחרת. זו לא הייתי האני שהכרתי מאז ומתמיד. למען האמת, אותה אני שהכרתי מאז ומעולם כבר איננה, היא הלכה מהעולם לטובת אני חדשה, אחרת, לא בהכרח טובה יותר, כי אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל בהחלט אחרת. אני שמחה על החידוש, אני כואבת את הדרך שעברתי אבל שמחה עליה, למרות ואולי בגלל הקושי הגדול.

אף אחד לא דיבר על זה, אלה מילים שמסתובבות באוויר העולם, אבל אף אחד לא אמר באופן מפורש מה זה.

"דיכאון אחרי לידה", זה נשמע כמו איזו כותרת רפואית לאיזה מצב ש"אין סיכוי שיקרה לי". הרגשתי אותו חזק, את הבייבי בלוז. אחרי הכל, הלידה הייתה טראומתית כל כך, שהיה לי ברור שזה לא יעבור חלק. אבל חשבתי שבזה זה נגמר פחות או יותר, שבזה סיכמנו את העניין, קיבלתי את השיעור שלי, מספיק. לא שמתי לב לכל המרכיבים מסביב שהלכו אט אט ונבנו בתוכי, עד שכבר היה מאוחר מדי.

במבט לאחור, זה קל לראות איך הדברים התגלגלו. ברגע האמת, לא היה לי מושג שהמדרון תלול כל כך.

קיסרי חירום, בניגוד מוחלט לכל התכניות, החלמה קשה מאוד, תינוק שלא מרבה לישון בכלל, הבדידות-בידוד שהייתי בו, בן זוג שאחרי שלושה חודשי פציעה בבית חזר לעבודה והשאיר אותי לבדי, ההתפטרות מהעבודה וההחלטה לעבוד רק מהבית, הקושי הרב להשלים עם אובדן העצמאות, עם אובדן החיים הקודמים, כל זה אפיין את השנה הראשונה. אבל ההתמסרות לתינוק החמוד, כנראה העסיקה אותי מאוד, הסיחה את דעתי. כך שלא הייתי ערה בכלל למה שהולך ומתבשל בפנים. הייתי עסוקה, כמו שאני תמיד יודעת להיות.

ואז הוא נכנס למשפחתון. מהר מאוד היה לו כל כך נפלא שהוא "שכח" אותי. ואני ? נשארתי בבית לבדי, אף אחד לא ממש צריך אותי, אין לי עבודה כי המצב בשוק על הפנים, כולם חיים את שגרת חייהם ולי, לי אין כלום. ריק. ואולי זה בכלל לא זה, אולי זה היה קורה גם אם הייתי עסוקה מאוד, אולי זה היה בלתי נמנע, אולי זה עוד משהו שלא הייתה לי שליטה עליו. אבל זה קרה.

זה לא נחת פתאום, זה הלך ועטף אותי לאט לאט, כמו שיח מטפס שהולך ומתלפף סביב עמוד. הרגשתי שמשהו לא כשורה, אבל חשבתי שזה עוד אחד מאותם משברי חיים, כמו רבים אחרים שכבר עברתי בחיי וחשבתי שאני אוכל לצאת מזה. אני אסתדר. אבל איכשהו, זה לא קרה. זה רק הלך ונעשה גרוע יותר ויותר.

אני, בניגוד למקרים רבים אחרים, לא הפסקתי לתפקד. לי קרה משהו הפוך. תפקדתי, הייתי על טורבו. עשיתי הכל, קמתי, לקחתי את הילד לגן, ניקיתי, סידרתי, עשיתי כביסות, בישלתי, בדקתי מייל, הכל…אבל הייתי על אוטומט. הרגש קפא. לא היה כלום בפנים. ואקום. היום אני יודעת לומר שזה היה תהליך ארוך, אבל אז זה היה נראה כאילו ברגע אחד נפלתי לתוך תהום עמוקה שאין ממנה יציאה.

הבכי לא הפסיק, על כל דבר קטן. הרגשתי לבד, למרות היותי מוקפת באנשים אהובים ואוהבים. הרגשות החדשים האלה, שהיו לי פתאום, לא היו מוכרים בכלל – חוסר ערך עצמי, אני לא שווה כלום, אני לא מסוגלת לכלום, שום דבר לא יסתדר, הכל לא נכון, העולם שחור, מפחיד, מסוכן.

ברגעים הקשים ביותר, לא היה לי אוויר לנשום, הכל סגר עלי. אני לא יכולה לשכוח התקף אחד כזה, אחד מיני רבים, הורדתי את הקטן בגן ונסעתי הביתה. מישהו צפר, או משהו כזה ואני נתקפתי פאניקה, מן תחושה שהכל נופל עלי עכשיו. לא יכולתי לנשום, בכיתי כמו ילדה. באף רגע, לא הרגשתי שבא לי למות. ההיפך, הרגשתי שבא לי רק שזה יעזוב אותי כבר. יעזוב אותי במנוחה.

אבל קשה מכל היתה ההתמודדות עם הגוזל הקטן שלי, זה שידעתי בראשי כמה הוא נפלא, זה שידעתי בראשי שאני אמורה לאהוב כל כך וליהנות ממנו כל כך. אבל זה היה בראש. בלב, כלום, ריק.

את מתבוננת מבחוץ, רואה שהדבר יפה, ולא יכולה להרגיש את זה. אין רגש. הכל שחור. וזה גרם לי כאב חזק כל כך, שכאבי הניתוח הקיסרי נראו כמו ליטוף לידו.

זה הילד שלי, הוא הכי יפה, הכי חכם, הכי מקסים, ואני לא מרגישה אליו כלום. ויותר מזה, אין לי סבלנות ואין לי כוח. וכל מה שבא לי זה לישון. היו ימים שלמים שהשיר היחיד שחזר והתנגן בראשי היה "מה שמתחשק לי זה לישון, רק לישון לישון לישון…." הגוף עייף, הנפש עייפה.

הנפש עייפה והראש יודע שמשהו לא בסדר. "הגוף ער, הנשמה במקום אחר", אמרה זמרת במשפט שנגע בי כבר לפני שנים רבות, אבל היה רלוונטי מתמיד עכשיו. הגוף שלי ידע מה קורה בדיוק, אני הייתי שם איפשהו בפנים, אבל ה"דבר" הזה, הדיכאון, עטף אותי, אחז בי בזרועותיו הארוכות והחזקות, ומעך אותי מבפנים. ולא יכולתי לצאת. רציתי מאוד ולא יכולתי.

להמשך- איך הצלחתי להתמודד עם הדיכאון?

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

וזוהי רק ההתחלה- תחילת המשבר אחרי הלידה / תמר קלר, מלווה בהריון ואחרי לידה

מחליטה להסכים, לקבל, לקטלג ולכתר את עצמי:  אני בדיכאון אחרי לידה / אמא

אמא מקולקלת/ יעלי

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

6 תגובות ל- “איך זה מרגיש להיות בדיכאון אחרי לידה?”

  1. אני הגיב:

    גם אני עברתי ניתוח קיסרי חירום,,
    וגם אני עד שהילדה היתה בת 8 חודשים.. הבנתי שהיא הכי יפה חכמה מוצלחת והכל.. אבל לא הרגשתי אהבה!
    גם אני בכיתי המון ועל סתם שטויות בחודשים הראשונים
    וגם היום אני זוכרת את החודשים הראשונים עם עננה אפורה מעליי.. אבל אני לא מגדידה את זה כדיכאון אחרי לידה.. למרות שאין לי בכלל בעיה היה להגדיר את זה כך אם כך הייתי חושבת שעבר עליי.
    אני יודעת שחוויתי בייבי בלוז… והיה לי מאוד מאוד מאוד קשה לעכל ולהרגיש אהבה.. לקח לי המוןן זמן.
    וגם אני תיפקדתי כמו טורבו למרות שלא הרגשתי הרבה…
    אבל זה עבר.. היום אני אמושרת ומקווה שככה אשאר גם אחרי שתיהיה לידה שניה..
    עכשיו שאני כותבת לך את זה אני חושבת שאולי אולי אולי אני לא מגדירה את זה ככה.. כי אולי זה עושה הרבה יותר טוב להמשיך לחיות בשלום עם עצמך מבלי לחשוב או להיזכר שבעבר היה לך דיכאון אחרי לידה?
    אולי!

  2. רינת הגיב:

    וואו…כתבת ת'סיפור שלי…

  3. אוסי הגיב:

    קראתי את סיפורך בשקיקה, עברתי גם דיכאון אחרי לידה אם כי למזלי היתה בי איזו הבנה שמשהו לא בסדר ולא משכתי את הרגעם האלו זמן רב.
    עם זאת, אני חושבת שחשוב מאוד שנפתח ונדבר על זה ולא נתעלם מהעובדות. בייבי בלוז הוא שבועים שלושה מה שמעבר צריך אבחון ועזרה.
    אנחנו הנשים חווות זאת ולכן עלינו לדבר על זה ובכך לעזור לנשים אחרות שנמצאות בתוך הכאוס הזה.
    מזדהה מאוד עם התחושה שלך שהיום את את אבל אחרת.

    אני מחבקת אותך על הכוח לשאת את החוויה הזו ומוקירה אותך על השיתוף החשוב הזה.

    אוסי

  4. שושי הגיב:

    הייתי שם- ניתוח קיסרי חירום, בעל שחזר אחרי שבועיים לשיגרת עבודה, תינוקת מדהימה ו-4 קירות שסגרו עלי.
    כל מה רציתי היה שהיא תישן כדי שגם אני אוכל לישון.
    כמו כולכן גם אני פעלתי על אוטומט אבל!!!!! ופה ההבדל אולי , לא הפסקתי לספר ולבכות לכל מי שרק הקשיב , ולמזלי היו לי תמיד מאזינים (לצעי אימי כבר לא הייתה בחיים)
    לאחר חודש וחצי בלבד פניתי לרופא הנשים שלי וסיפרתי לו מה עובר עלי ותוך ימים כבר הייתי אחרי איבחון פסיכולוגי ומרשם לכדור שיעלה מעט את רמת הסרטונין בראש
    אמנם ויתרתי על ההנקה אבל קיבלתי את חיי בחזרה תוך שבועיים
    היום 4 שנים אחרי אני חובקת גם תינוק חדש מדהים ונהנית מכל רגע, גם מהרגעים המתישים
    אל יאוש ואל תתבישו

  5. תמר קלר הגיב:

    אמא ש…יקרה,

    קראתי את סיפורך בהתרגשות רבה, בהזדהות מוחלטת למה שהיה אז ..שהיה..
    בחיים אנו תמיד עוברים שינויים we allways do
    ואת גם עברת שינוי, עברת תקופה קשה וזה לגיטימי זה בסדר, וזה נכון שהיום את אשה אחרת ..אם תקחי כמה רגעים תוכלי לראות את חצי הכוס המלאה-
    אשה אחרת-עם רגישות גבוהה לעצמה ולסביבה-מעולה
    אשה אחרת – עם ידיעה שאפשר ליפול וגם לקום-מחזק
    אשה אחרת – עם הבנה ששום דבר אינו מובן מאליו
    אשה אחרת – שנגעה בקצוות של החיים – נגעה בחיים- נפלא פשוט נפלא..
    אשה אחרת- שהיום יודעת מה טפל ומה עיקר
    אשה אחרת עם הבנה כל כך ברוכה על החיים,
    אשה אחרת שעברה ובטוח עוברת שינוי, שינוי של צמיחה של פריחה..
    תני לעצמך את המקום להרגיש, לעבד את הדברים ולאחרים להיות איתך וסביבך,

    אני מזמינה אותך למופע שלי בנושא
    שיתקיים היום בכרמיאל במרכז אור -רחוב מצפה נוף 94
    תוכלי ליצור עימי קשר- 050-8783200
    שולחת ברכות,

  6. אמא שאחרי הגיב:

    מזדהה עם מה שרשמת , חוויתי את הדיכאון הנוראי הזה ,
    לאחר שהחלמתי ,רגשות האשם על תפקודי כלפי הגוזל החלו לצוף
    כל מה שהרגשתי או לא הרגשתי כלפיו כל מה שחשבתי עליו
    הכל עולה ומציף ורגשות האשם חוגגות

    היום הוא ילד חייכן ואהוב מגיעה לו כל האהבה שבעולם ואני נותנת כפליים
    כדי לפצות על השנה הקשה לפצות אותו על שלא היה שם רגש , על חוסר חיבור מצידי כי היה לי קשה להכיל את השינוי הענק שנפל עלי בן לילה ( לידה מוקדמת שבוע 36)
    מגיע לו להיות מפונק אחרי מה שעבר איתי ואני אוכלת את עצמי על כל חיוך שלו על כך שבזמן שהיה הכי קריטי בשבילו לא תיפקדתי מזלי שאבא שלו לקחת פיקוד.

    היום שנה ו – 5 אחרי לא מעניין אותי שהוא מפונק יתר על המידה , לא איכפת לי שהוא לא נרדם לבד אלא על הידיים שלי שהוא בכיין יותר מכולם שיבכה תודה לאלוהים שהוא בריא , לא יודעת איך התאוששתי ביום בהיר אחד פשוט תפסתי את עצמי לפני שיהיה מאוחר התינוק נהפך לפעוט לא שם לב בכלל לכל לסערה שהתכוללה בתוך אימו ואולי שם לב אבל לא מראה סימנים הוא כהרגלו מחייך שר ורוקד
    ואני מסתכלת עליו ולא מאמינה שממני יצא ילד כזה שמח ומאושר בהתחלה הייתי בטוחה שזה לא בזכותי אלא בזכות אמא שלי שעזרה לי כי איך הוא כזה חייכן ומאושר ?
    אבל היום שאני מפוכחת אני מבינה איך ! כי אני מפצה על השנה הקשה שעברנו

    תודה על המקום הזה שאפשר קצת לשתף מה שאני מחזיקה כבר 5 חודשים מאז ההתאוששות.

    אמא מבריאה.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הומיאופתיה קלאסית: איך היא יכולה לעזור לך אחרי הלידה?

מאת : קרן שרגנהיים- שלם

24 באוקטובר 20102 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות, עזרה ודאגה לעצמנו

אחרי הלידה, היות וזו תקופה מלאת תהפוכות, אין טובה ממנה לקבל תמיכה הומיאופתית, ולהחזיר את האיזון לחיים. להומיאופתיה הקלאסית יש מענה למצבים רבים ושונים שמאפיינים את התקופה המיוחדת הזו.
הרבה נשים נעזרות בהומיאופתיה למצבי כעס שהן חוות לאחר הלידה, בין אם הם מכוונים לקרובים אליהן או כלפי עצמן, כאשר יש עצב ונטייה לפרוץ בבכי בכל הזדמנות, כאשר יש רצון עז להתרחק מכל הקרובים להן, כולל התינוק החדש, כאשר יש תחושה של חיים בכלא ושהתינוק החדש הוא הסוהר המתוק, כאשר נראה שאין רגש כלל, או כל רצון לחוות או לעשות דברים.

על חקירת השב"כ בחדרה של הפסיכולוגית ההתפתחותית

מאת : לימור לוי אוסמי

18 בינואר 20119 תגובות

מתוך לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה

מרגישה את עצמי נמלטת לשירותים, הכל כל כך מכוער שם מאחורה. מוזנח ולא אסתטי. יושבת על האסלה וחושבת לעצמי: "לימור, נכון שקבעת, אבל זה לא אומר שאת חייבת לבוא. היא לא ממש השאירה לך ברירה כשהיא קבעה את הפגישות. כל הגוף שלך דרוך ומרגיש לא בנוח, את לא יכולה להיעזר בה. יש משהו שמרגיש לך ממש לא טוב פה, את לא שמה לב ? את לא חייבת להיות מנומסת אליה, את יכולה למצוא מישהי שתהיה לך איתה יותר כימיה.

חופשי זה לגמרי לבד

מאת : ליטל אוהב ציון

29 באוגוסט 20118 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא

אז הנה הוא הגיע, אחד התאריכים היותר האהובים עליי בשנה, האחד בספטמבר !

במחשבה שנייה, הניסוח לא מדויק.

זה לא שהוא הגיע, אלא שאני הצלחתי להגיע אליו….

אמנם הגעתי באפיסת כוחות, זוחלת על גחוני, סופרת את הדקות, מרוטת שיער ראשי ומלאת שערות רגליי, כי למי בכלל יש זמן לשעווה…אבל הצלחתי !