אני מתפקדת לא רע אך בפנים הכל מתחיל לקרוס, חלק א' – מיומנה של אם חד הורית

מאת :

25 בינואר 2011 | 5 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

הגענו הביתה. אמא, פופיק הקטנה (סבתא לא אהבה את הכינוי הזה בהתחלה) וסבתא. אני עורכת לגוזלי סיור בבית כפי שממליצה "הלוחשת" ומספרת לה עלינו ודמעה אחר דמעה זולגת עליה בלי משים. ולא כי סיפרתי משהו עצוב, אלא כי… לא יודעת למה אני בוכה.

מחרתיים תגיע אחות קופת חולים, כפי שניתן לכל יולדת בלידה ראשונה, אני מחכה לה למושיעה שלי… נדמה לי שהיא תבוא ובמטה קסם כל החששות, פחדים וחוסר אונים יברחו להם.

השתחררנו עם צהבת גבולית והוראה לראות רופא למחרת ובמשקל 2700. הלילה הראשון עבר בשלום, צוציק שלי ישנה המון ואני לא מבינה אם צריך להעיר אותה לאכול או לא. אני עייפה מאוד ועם זאת לא מצליחה לישון, שואבת חלב שלא יוצא (בהתחלה כואב אחר כך מתרגלים), מנסה להניק, לא הולך, זה כואב מאוד וצוציק נרדמת ולא יונקת כלל.

הולכים לרופא, הוא מקסים, אני בוכה. הוא בודק אותה, אני בוכה, מנסה לאסוף את עצמי ולא יודעת מה עובר עלי. אמא שלי עוזרת כמיטב יכולתה. עצם הנוכחות שלה נוסך בי איזה ביטחון בתוך כל הכאוס שאופף אותי.

הרופא אומר "צריך לנסוע לבדיקה בבית החולים נראה שהיא צהובה מאוד".

נוסעים לבית החולים. עושים בדיקה. למרות שהיא באמת נראית מאוד צהובה ואף הרופאים מתפלאים לתוצאת הבדיקה. הכל בסדר, אין עליה, ולכן אנחנו חוזרות הביתה. כבר שמונה בערב, אני בוכה.

מגיעות הביתה ואני עורכת את האמבטיה הראשונה לגוזלי. למרבה ההפתעה היא לא בוכה כלל וזה עובר בשלווה ובשלום. אני בוכה.

הבית שלנו קטן ואני מבקשת שלא יבואו לביקור. אני לא יכולה כרגע לקבל אורחים.

מגיעים רק חברות קרובות ומשפחה קרובה. הטלפון מונח כמו אבן על השולחן, אני לא מתקרבת אליו, לא יכולה לדבר עם אף אחד. הגוש בגרון מתחיל לגדול וחונק ואיני מסוגלת לדבר כלל.

אמא עונה לטלפונים ואומרת שאני עסוקה. יש כאלו שחושבים שאני קשה להשגה ומתלוננים על כך, כשאני כבר מצליחה לדבר, וגם שיחות אלו לא עוברות את הדקה, כי זה הזמן הארוך ביותר שאני יכולה להחזיק את עצמי בלי לבכות.

הנה האחות הגיעה היום, היא שואלת שאלות. אני בוכה. היא רואה שאני מסתדרת דווקא די טוב. אני אומרת שאני לא מרגישה קושי בכל פעילויות הטיפול בצוציק, אבל אני לא מצליחה להניק. משהו לא עובד שם.

אני מקבלת טלפון של יועצת הנקה.

היא מגיעה למחרת, מקסימה עם חיוך, היא באמת נותנת המון טיפים, אך זה לא הולך.

פופיק שלי לא כל כך אוכלת, ישנה המון ומחר הולכים לטיפת חלב לפתוח תיק ולהישקל.

אנחנו שבוע בבית, צועדות לכיוון טיפת חלב. היציאה החוצה עושה לי טוב אבל הדמעות ממשיכות לזלוג להן.

לא עלינו במשקל.

למעשה, צוציק לא עלתה במשקל ואני ירדתי.

היא לא אוכלת. גם אני בלי משים לא אוכלת.

הרופא מורה לי לתת תמ"ל. אני מכינה לה בקבוקים והיא אוכלת יפה ואחרי שלושה ימים יש עליה ראשונה במשקל (כמעט שבועיים אחרי הלידה עליה ראשונה במשקל).

הגוש מתמקם לו בגרון וממאן ללכת, בנוסף אני חשה שהוא גדל וגדל מיום ליום ואני מתקשה יותר ויותר לדבר בלי לבכות.

לחברות שבאות לעזור אני בוכה שאני כל הזמן בוכה 🙂

הן אומרות לי שזה בסדר ונורמאלי לחלוטין.

אני מתלוננת שהקטנטונת לא פוקחת עיניים, האם זה נורמאלי? כולם אומרים לי שאני סתם מחפשת.

אימא שלי מכינה לי אוכל ומתחננת שאוכל. אני לא רעבה אני אומרת ובוכה.

איך אפשר לאכול כשגוש ענק חוסם את הגרון ? מזל שלנשום אני מצליחה.

כמעט בכל יום אני מוצאת מטלה שמצריכה אותי לצאת החוצה. אימא שלי נשארת עם הקטנה ואני יוצאת למשימה ובעיקר משתחררת קצת מהחיים החדשים שיצרתי.

אני ממשיכה לשאוב כלום. לפעמים יש 5CC או 10CC שזה ממש חגיגה.

אני עייפה מאוד. למרות שמצליחה לישון מעט הראש עובד שעות נוספות ואני חשה עייפות גדולה.

אני אומרת שכל הזמן הראש שלה פונה לכיוון אחד כשהיא על הגב זה מאוד מוזר.

שוב אומרים לי "את סתם מחפשת, תפסיקי, היא בסדר גמור".

אנחנו בטיפת חלב. אני בוכה והאחות שואלת "למה את בוכה ?" אני אומרת "לא יודעת" והיא אומרת לי "קודם בכית כי היא לא עלתה במשקל ועכשיו את בוכה כי היא עולה במשקל?" (נו שיהיה מה שהיא אומרת…).

אני מתלוננת שלא יוצא לי כמעט חלב וכואב לי מאוד השד והשאיבה, אז האחות אומרת לי "מה שיצא זה כמו זהב, תתני לה".

אני מבינה שאם אני לא מצליחה להניק משהו פגום בי ואיזו אימא אני?

ממשיכה לשאוב ולכאוב.

שוב אנחנו בביקורת אצל הרופא והוא שואל אותי: "תגידי זה נדמה לי או שהיא עם עיניים עצומות כל הזמן?" הוא בודק ואומר שנראה שהכל בסדר, נחכה עוד כמה ימים.

כעבור שבוע הגברת הקטנה פוקחת עיניים ומפיגה חשש אחד שיש לאמא שלה. גיסתי שתחייה אומרת לי "איזה מהממת היא, איזה אושר זה". ואני מסתכלת עליה ואומרת: "אני עדיין לא מרגישה את זה".

אחרי חודש אני מבקשת מאימא שלי שתיסע הביתה כי אני רוצה לראות שאני יכולה להסתדר לבד, רוצה לבחון את היכולות שלי ומפחדת מאוד מהרגע שהיא תלך מכאן.

בחוסר רצון, אימא נכנעת לבקשתי וחוזרת לביתה.

אני מתחילה לצאת החוצה ולפגוש חברות בבתי קפה, חופשת לידה כמו שצריך. הכל טוב ויפה בחוץ אבל בבית פנימה, בנשמה זה הולך ומחמיר.

כשאני בבית אני לא מסוגלת לענות לטלפונים ושוב מסננת המון שיחות.

כל הפעילות סביב האוצר הקטן מתנהלת כמו שצריך, לא חסר לה דבר אני עושה הכל ועוד. אך לנפש חיים משלה. אין שמחה, אין אהבה ובעיקר אני מרגישה שאני לא אימא מספיק טובה וזה מוריד אותי למטה למטה והנה שוב אני בוכה.

איזו אמא אני אם אני לא מצליחה להניק?

אך למרות כל אלו, אני מחליטה להפסיק לשאוב ולנסות להניק כי אני פשוט מותשת ולא רואה כל התקדמות.

מרגישה שלחץ ירד ממני. הבעיה היא עכשיו כלפי חוץ, כולם שואלים אם אני מניקה, מין שאלה כזו ששואלים כל אישה אחרי לידה. ממתי זה הפך לנחלת הכלל?

ומה אני צריכה לענות?

מצטערת אני אימא לא טובה ולכן אני לא מניקה.

אבל בהחלט אני בוכה!! כי תחושת הכישלון גלויה לכל.

** אוסי היא אמא חד הורית לאופיר המקסימה. אוהבת את האמהות שלה ומחייכת בה המון.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

5 תגובות ל- “אני מתפקדת לא רע אך בפנים הכל מתחיל לקרוס, חלק א' – מיומנה של אם חד הורית”

  1. תמר קלר הגיב:

    אוסי יקרה,
    ועכשיו אחרי הכל את יודעת שזה חולף..לא נשאר לתמיד..
    כל כך טוב לראות אותך מחייכת , ובעצם נולדת מחדש…

  2. נשמע כמו הרבה בכי שהיה צריך את המקום שלו.
    חיבוק גדול.

  3. ענת שפרוני הגיב:

    את כותבת ואני בוכה….. אני בוכה משמחה מהמחשבה שהיום את כה מאושרת ושהיית כ"כ פרקטית ומעשית ומעריצה אותך שטיפלת בזה מיידית ולא התמהמת !

  4. אור מדר הגיב:

    מרגיש לי שאופיר שלך השתדלה להיות התינוקת הכי טובה ומבינה שהיא רק יכולה, כדי לתת לך את הזמן להסתגל למצב החדש, להכיר אותה וללמוד לאהוב אותה. לא תמיד מתאהבים בתינוק ממבט ראשון. לפעמים לוקח זמן להתאהב, כמו כל מערכת יחסים, גם זו הולכת ונבנית… וזה בסדר.
    אוסי יקרה ורגישה שאת, צריך הרבה כנות ואומץ לשתף בתחושות שלא מעט נשים מרגישות אבל לא מעזות לדבר.
    תודה לך שאת מדברת! הכתיבה שלך נפלאה

    המשיכי לחייך

  5. נורית טל-טנא הגיב:

    אוסי את אישה אמיצה. רק עכשיו יצא לי לקרוא את הטקסט הזה שלך.
    מקוה ומאמינה שאת במקום אחר, רגוע ונעים יותר…

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

בזכות הכתיבה

מאת :

29 בינואר 20127 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

בזכות הכתיבה המחשבות לא "סתם מתרוצצות בראשי". אני מוצאת את עצמי לפעמים במקלחת או בזמן נהיגה (בערך הזמנים היחידים הפנויים למחשבות) מסדרת את המחשבות. מכינה אותן לכתיבה. בוחרת מילים, מחליפה אותן בטובות יותר, מדויקות יותר. משננת שוב ושוב כדי שאזכור מה רציתי לכתוב.

בזכות הכתיבה קל לי יותר להבין את המחשבות שלי. אני לא רק חושבת אותן. אני ממש מעבדת אותן. מנסה להבין אותן.

עוד יום הסתיים לו

מאת :

10 ביוני 20120 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?

עוד יום הסתיים לו.

ניסיון אחרון לפני הקריסה מול המסך, לארגן קצת, לפחות למראית עין, את המבצר שלנו. הקטנה כבר ישנה ואני תוהה ביני לבין עצמי איזה לילה מחכה לי… האם יהיה לה לקטנה הזו השקט הראוי שיאפשר שקיעה שקטה ועמוקה לשינה? או שתזדקק לי יציבה ואיתנה ומלאת סבלנות (כמו שלא תמיד אני מסוגלת להיות), כדי לקרוס לכמה רגעים לשינה קלה בתוך זרועותיי ושוב להתעורר.

הבת שלי עומדת

מאת :

19 במרץ 20122 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?

הבת שלי עומדת היום בפעם הראשונה, מחזיקה בשולחן הסלון והנה מעמידה ברך, תומכת לוחצת כף רגל קטנה ונעמדת עם ברכיים מעט רועדות, מתופפת בעליצות על השולחן. "בראבו" אני אומרת לה ומוחאת כפיים. מה אני מרגישה? צביטה בלב. מה אני חושבת? אוי אני צריכה לעשות עוד ילד כי הנה אגתה מתחילה אוטוטו ללכת ולהתרחק ממני, וזה אומר ספרציה, פרידה והנה אני לבד. ובאותה נשימה מגיעה גם תחושה נינוחה של הנה היא גדלה וכבר צריכה אותי פחות ואני יכולה אט אט להתפנות לחיים יותר מלאים עם בן זוגי והעולם החיצון. וואו. איך פעולה תנועתית קטנה כזו של הבת שלי הפעילה אצלי עולם שלם של דימויים, רגשות, פחדים, דמיונות.