נשים מדברות אמהוּת

הגענו הביתה. אמא, פופיק הקטנה (סבתא לא אהבה את הכינוי הזה בהתחלה) וסבתא. אני עורכת לגוזלי סיור בבית כפי שממליצה "הלוחשת" ומספרת לה עלינו ודמעה אחר דמעה זולגת עליה בלי משים. ולא כי סיפרתי משהו עצוב, אלא כי… לא יודעת למה אני בוכה.

מחרתיים תגיע אחות קופת חולים, כפי שניתן לכל יולדת בלידה ראשונה, אני מחכה לה למושיעה שלי… נדמה לי שהיא תבוא ובמטה קסם כל החששות, פחדים וחוסר אונים יברחו להם.

השתחררנו עם צהבת גבולית והוראה לראות רופא למחרת ובמשקל 2700. הלילה הראשון עבר בשלום, צוציק שלי ישנה המון ואני לא מבינה אם צריך להעיר אותה לאכול או לא. אני עייפה מאוד ועם זאת לא מצליחה לישון, שואבת חלב שלא יוצא (בהתחלה כואב אחר כך מתרגלים), מנסה להניק, לא הולך, זה כואב מאוד וצוציק נרדמת ולא יונקת כלל.

הולכים לרופא, הוא מקסים, אני בוכה. הוא בודק אותה, אני בוכה, מנסה לאסוף את עצמי ולא יודעת מה עובר עלי. אמא שלי עוזרת כמיטב יכולתה. עצם הנוכחות שלה נוסך בי איזה ביטחון בתוך כל הכאוס שאופף אותי.

הרופא אומר "צריך לנסוע לבדיקה בבית החולים נראה שהיא צהובה מאוד".

נוסעים לבית החולים. עושים בדיקה. למרות שהיא באמת נראית מאוד צהובה ואף הרופאים מתפלאים לתוצאת הבדיקה. הכל בסדר, אין עליה, ולכן אנחנו חוזרות הביתה. כבר שמונה בערב, אני בוכה.

מגיעות הביתה ואני עורכת את האמבטיה הראשונה לגוזלי. למרבה ההפתעה היא לא בוכה כלל וזה עובר בשלווה ובשלום. אני בוכה.

הבית שלנו קטן ואני מבקשת שלא יבואו לביקור. אני לא יכולה כרגע לקבל אורחים.

מגיעים רק חברות קרובות ומשפחה קרובה. הטלפון מונח כמו אבן על השולחן, אני לא מתקרבת אליו, לא יכולה לדבר עם אף אחד. הגוש בגרון מתחיל לגדול וחונק ואיני מסוגלת לדבר כלל.

אמא עונה לטלפונים ואומרת שאני עסוקה. יש כאלו שחושבים שאני קשה להשגה ומתלוננים על כך, כשאני כבר מצליחה לדבר, וגם שיחות אלו לא עוברות את הדקה, כי זה הזמן הארוך ביותר שאני יכולה להחזיק את עצמי בלי לבכות.

הנה האחות הגיעה היום, היא שואלת שאלות. אני בוכה. היא רואה שאני מסתדרת דווקא די טוב. אני אומרת שאני לא מרגישה קושי בכל פעילויות הטיפול בצוציק, אבל אני לא מצליחה להניק. משהו לא עובד שם.

אני מקבלת טלפון של יועצת הנקה.

היא מגיעה למחרת, מקסימה עם חיוך, היא באמת נותנת המון טיפים, אך זה לא הולך.

פופיק שלי לא כל כך אוכלת, ישנה המון ומחר הולכים לטיפת חלב לפתוח תיק ולהישקל.

אנחנו שבוע בבית, צועדות לכיוון טיפת חלב. היציאה החוצה עושה לי טוב אבל הדמעות ממשיכות לזלוג להן.

לא עלינו במשקל.

למעשה, צוציק לא עלתה במשקל ואני ירדתי.

היא לא אוכלת. גם אני בלי משים לא אוכלת.

הרופא מורה לי לתת תמ"ל. אני מכינה לה בקבוקים והיא אוכלת יפה ואחרי שלושה ימים יש עליה ראשונה במשקל (כמעט שבועיים אחרי הלידה עליה ראשונה במשקל).

הגוש מתמקם לו בגרון וממאן ללכת, בנוסף אני חשה שהוא גדל וגדל מיום ליום ואני מתקשה יותר ויותר לדבר בלי לבכות.

לחברות שבאות לעזור אני בוכה שאני כל הזמן בוכה 🙂

הן אומרות לי שזה בסדר ונורמאלי לחלוטין.

אני מתלוננת שהקטנטונת לא פוקחת עיניים, האם זה נורמאלי? כולם אומרים לי שאני סתם מחפשת.

אימא שלי מכינה לי אוכל ומתחננת שאוכל. אני לא רעבה אני אומרת ובוכה.

איך אפשר לאכול כשגוש ענק חוסם את הגרון ? מזל שלנשום אני מצליחה.

כמעט בכל יום אני מוצאת מטלה שמצריכה אותי לצאת החוצה. אימא שלי נשארת עם הקטנה ואני יוצאת למשימה ובעיקר משתחררת קצת מהחיים החדשים שיצרתי.

אני ממשיכה לשאוב כלום. לפעמים יש 5CC או 10CC שזה ממש חגיגה.

אני עייפה מאוד. למרות שמצליחה לישון מעט הראש עובד שעות נוספות ואני חשה עייפות גדולה.

אני אומרת שכל הזמן הראש שלה פונה לכיוון אחד כשהיא על הגב זה מאוד מוזר.

שוב אומרים לי "את סתם מחפשת, תפסיקי, היא בסדר גמור".

אנחנו בטיפת חלב. אני בוכה והאחות שואלת "למה את בוכה ?" אני אומרת "לא יודעת" והיא אומרת לי "קודם בכית כי היא לא עלתה במשקל ועכשיו את בוכה כי היא עולה במשקל?" (נו שיהיה מה שהיא אומרת…).

אני מתלוננת שלא יוצא לי כמעט חלב וכואב לי מאוד השד והשאיבה, אז האחות אומרת לי "מה שיצא זה כמו זהב, תתני לה".

אני מבינה שאם אני לא מצליחה להניק משהו פגום בי ואיזו אימא אני?

ממשיכה לשאוב ולכאוב.

שוב אנחנו בביקורת אצל הרופא והוא שואל אותי: "תגידי זה נדמה לי או שהיא עם עיניים עצומות כל הזמן?" הוא בודק ואומר שנראה שהכל בסדר, נחכה עוד כמה ימים.

כעבור שבוע הגברת הקטנה פוקחת עיניים ומפיגה חשש אחד שיש לאמא שלה. גיסתי שתחייה אומרת לי "איזה מהממת היא, איזה אושר זה". ואני מסתכלת עליה ואומרת: "אני עדיין לא מרגישה את זה".

אחרי חודש אני מבקשת מאימא שלי שתיסע הביתה כי אני רוצה לראות שאני יכולה להסתדר לבד, רוצה לבחון את היכולות שלי ומפחדת מאוד מהרגע שהיא תלך מכאן.

בחוסר רצון, אימא נכנעת לבקשתי וחוזרת לביתה.

אני מתחילה לצאת החוצה ולפגוש חברות בבתי קפה, חופשת לידה כמו שצריך. הכל טוב ויפה בחוץ אבל בבית פנימה, בנשמה זה הולך ומחמיר.

כשאני בבית אני לא מסוגלת לענות לטלפונים ושוב מסננת המון שיחות.

כל הפעילות סביב האוצר הקטן מתנהלת כמו שצריך, לא חסר לה דבר אני עושה הכל ועוד. אך לנפש חיים משלה. אין שמחה, אין אהבה ובעיקר אני מרגישה שאני לא אימא מספיק טובה וזה מוריד אותי למטה למטה והנה שוב אני בוכה.

איזו אמא אני אם אני לא מצליחה להניק?

אך למרות כל אלו, אני מחליטה להפסיק לשאוב ולנסות להניק כי אני פשוט מותשת ולא רואה כל התקדמות.

מרגישה שלחץ ירד ממני. הבעיה היא עכשיו כלפי חוץ, כולם שואלים אם אני מניקה, מין שאלה כזו ששואלים כל אישה אחרי לידה. ממתי זה הפך לנחלת הכלל?

ומה אני צריכה לענות?

מצטערת אני אימא לא טובה ולכן אני לא מניקה.

אבל בהחלט אני בוכה!! כי תחושת הכישלון גלויה לכל.

** אוסי היא אמא חד הורית לאופיר המקסימה. אוהבת את האמהות שלה ומחייכת בה המון.