הגענו הביתה מבית החולים. אמא, התינוקת וסבתא. אני עורכת לגוזלי סיור בבית כפי שממליצה "הלוחשת" ומספרת לה עלינו ודמעה אחר דמעה זולגת עליה בלי משים. ולא כי סיפרתי משהו עצוב, אלא כי… אני לא יודעת למה אני בוכה.
מחרתיים תגיע אחות קופת חולים, כפי שניתן לכל יולדת בלידה ראשונה, אני מחכה לה כמושיעה שלי… נדמה לי שהיא תבוא ובמטה קסם כל החששות, פחדים וחוסר אונים יברחו להם.
אמהות בוכות אחרי לידה: הגוש בגרון מתחיל לגדול ולחנוק
אני עייפה מאוד ועם זאת לא מצליחה לישון, שואבת חלב שלא יוצא (בהתחלה כואב אחר כך מתרגלים), מנסה להניק, לא הולך, זה כואב מאוד וצוציק נרדמת ולא יונקת כלל. אנחנו הולכים לרופא, הוא מקסים, ואני בוכה. הוא בודק אותה ואני בוכה, מנסה לאסוף את עצמי ולא יודעת מה עובר עלי. אמא שלי עוזרת כמיטב יכולתה. עצם הנוכחות שלה נוסך בי איזה ביטחון בתוך כל הכאוס שאופף אותי.
מגיעות הביתה ואני עורכת את האמבטיה הראשונה לגוזלי. למרבה ההפתעה היא לא בוכה כלל וזה עובר בשלווה ובשלום. אני בוכה. הבית שלנו קטן ואני מבקשת שלא יבואו לביקור. אני לא יכולה כרגע לקבל אורחים. מגיעים רק חברות קרובות ומשפחה קרובה. הטלפון מונח כמו אבן על השולחן, אני לא מתקרבת אליו, לא יכולה לדבר עם אף אחד. הגוש בגרון מתחיל לגדול וחונק ואיני מסוגלת לדבר כלל.
אני לא אוכלת, אין לי תאבון
הנה, אחות טיפת חלב הגיעה היום, היא שואלת שאלות. אני בוכה. היא רואה שאני מסתדרת דווקא די טוב. אני אומרת שאני לא מרגישה קושי בכל פעילויות הטיפול בצוציק, אבל אני לא מצליחה להניק. משהו לא עובד שם. אני מקבלת טלפון של יועצת הנקה.
יועצת ההנקה מגיעה למחרת, מקסימה עם חיוך, היא באמת נותנת המון טיפים, אך זה לא הולך. פופיק שלי לא כל כך אוכלת, ישנה המון ומחר הולכים לטיפת חלב לפתוח תיק ולהישקל. אחרי שבוע בבית, אנחנו צועדות לכיוון טיפת חלב. היציאה החוצה עושה לי טוב אבל הדמעות ממשיכות לזלוג להן.
לא עלינו במשקל. למעשה, צוציק לא עלתה במשקל ואני ירדתי. היא לא אוכלת. גם אני בלי משים לא אוכלת. הרופא מורה לי לתת תמ"ל. אני מכינה לה בקבוקים והיא אוכלת יפה ואחרי שלושה ימים יש עליה ראשונה במשקל (כמעט שבועיים אחרי הלידה עליה ראשונה במשקל).
אני מתקשה לדבר בלי לבכות, יש עוד אמהות שבוכות כמוני?
הגוש מתמקם לו בגרון וממאן ללכת, בנוסף אני חשה שהוא גדל וגדל מיום ליום ואני מתקשה יותר ויותר לדבר בלי לבכות. לחברות שבאות לעזור אני בוכה שאני כל הזמן בוכה 🙂 הן אומרות לי שזה בסדר ונורמאלי לחלוטין. אימא שלי מכינה לי אוכל ומתחננת שאוכל. "אני לא רעבה" אני אומרת ובוכה. איך אפשר לאכול כשגוש ענק חוסם את הגרון? מזל שלנשום אני מצליחה.
כמעט בכל יום אני מוצאת מטלה שמצריכה אותי לצאת החוצה. אימא שלי נשארת עם הקטנה ואני יוצאת למשימה ובעיקר משתחררת קצת מהחיים החדשים שיצרתי. אני עייפה מאוד. למרות שמצליחה לישון מעט, הראש עובד שעות נוספות ואני חשה עייפות גדולה.
אנחנו בטיפת חלב. אני בוכה והאחות שואלת "למה את בוכה ?" אני אומרת "לא יודעת" והיא אומרת לי "קודם בכית כי היא לא עלתה במשקל ועכשיו את בוכה כי היא עולה במשקל?".
אין שמחה, אין אהבה, אני מרגישה שאני לא אמא מספיק טובה
כעבור שבוע גיסתי אומרת לי: "איזה מהממת היא, איזה אושר זה". ואני מסתכלת עליה ואומרת: "אני עדיין לא מרגישה את זה". אחרי חודש אני מבקשת מאימא שלי שתיסע הביתה כי אני רוצה לראות שאני יכולה להסתדר לבד, רוצה לבחון את היכולות שלי ומפחדת מאוד מהרגע שהיא תלך מכאן. בחוסר רצון, אימא נכנעת לבקשתי וחוזרת לביתה.
אני מתחילה לצאת החוצה ולפגוש חברות בבתי קפה, חופשת לידה כמו שצריך. הכל טוב ויפה בחוץ אבל בבית פנימה, בנשמה, זה הולך ומחמיר. כשאני בבית, אני לא מסוגלת לענות לטלפונים ושוב מסננת המון שיחות. כל הפעילות סביב האוצר הקטן מתנהלת כמו שצריך, לא חסר לה דבר אני עושה הכל. אך לנפש חיים משלה. אין שמחה, אין אהבה ובעיקר אני מרגישה שאני לא אימא מספיק טובה וזה מוריד אותי למטה למטה והנה שוב אני בוכה. איזו אמא אני, אם אני לא מצליחה להניק?
כולם שואלים אם אני מניקה, מין שאלה כזו ששואלים כל אישה אחרי לידה. ממתי זה הפך לנחלת הכלל? ומה אני צריכה לענות? מצטערת אני אימא לא טובה ולכן אני לא מניקה. אבל בהחלט אני בוכה!! כי תחושת הכישלון גלויה לכל.
כתבה: אוסי הורביץ.
**
כן, אמהות בוכות אחרי לידה, ואפילו לא מעט. את יכולה לקרוא על זה בשיתופים האישיים: בכי אחרי לידה: בכיתי על הלידה הקשה שעברתי, וגם "אמרתי לבעלי שקשה לי והוא אמר: תינוק זה לא צעצוע" וגם את המאמרים המקצועיים: חוסר איזון רגשי אחרי לידה- לא רק הורמונים, את המאמר על כאבים רגשיים בהריון ואחרי לידה ואיך אפשר להימנע מסבל עודף. אם את אחרי לידה ומוצאת את עצמך עייפה, בוכה, מותשת ולא מוצאת אדרך או תקווה שהתקופה הזו תיגמר, אז ליווי רגשי אחרי לידה יוכל לעזור לך לעמוד על הרגליים. שלך, לימור.
