דיכאון אחרי לידה והמעגלים הסובבים אשה – אמא יקרה

מאת : תמר קלר

3 בינואר 2011 | 11 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות, שיתופים אישיים

חגי ניגש לטלפון, התקשר לרותי ואמר לה : "את צריכה לבוא."

אמא שלי אמרה לו : "אל תדאג. זה יעבור. להרבה נשים יש את זה אחרי הלידה."

ככה היא אמא שלי …תמיד אוהבת לשכנע את עצמה שהכל בסדר, מן אופטימיות כזו שמעורבת בעיוורון, ואז שמעתי אותו אומר לה: " אם הבת שלך חשובה לך, פשוט עזבי הכל ובואי." (מתוך ההצגה שלי "ברכת אביה")

והיא באה אמא שלי. היא הצילה את חיי, הצילה את נשמתי, ילדה אותי מחדש !!!

אמא שלי היקרה , אמא שלי האהובה, את הפוסט הזה אני מקדישה לך.

אם הייתי עומדת עכשיו ליד הכנרת הייתי יכולה למלא אותה בדמעותי, דמעות בעיקר של זכרונות –זכרונות מהתקופה ההיא, מהימים הקשים בהם לא יכולתי להרגיש, לא יכולתי, ואת באת והיית שם בשבילי כמה שהייתי צריכה –ללא מגבלת זמן,ללא מגבלת כוחות.

כמה שאנסה לתאר לכם במלים את המשמעות והתפקיד של אמי בהחלמה שלי, לא נראה לי

שאצליח להעביר את החשיבות ,

שאצליח להעביר את העוצמה,

שאצליח להמחיש את התמיכה ,

והיא באה אמא שלי. בזכות חגי שקרא לה להגיע. חגי, שבעצמו היה מבולבל, שלא הבין ולא ידע איך להתמודד עם כל הסיטואציה. ידע רק דבר אחד וחשוב מאוד  – ילד או ילדה צריכים את אמם . כן, גם ילדים בני 34. ועל כך תודתי נתונה לו כל חיי.

אמא, שהגיעה על הטיסה ראשונה לאחר שקיבלה את הטלפון הבהול ב-3 בבוקר זמן חו"ל , לקחה חופשה מהעבודה ללא תשלום ונחתה ישר בבית שלי. כבר ביומה הראשון העניקה לילדים הגדולים את מלוא תשומת הלב שלהם היו זקוקים, את בתי שרק נולדה לקחה אל חיקה ושרה לה. עשתה לה קולות מצחיקים, האכילה אותה ודיברה אליה הרבה ברוך, בחום, באהבה גדולה של סבתא, אהבה ללא גבולות. ובכל העת הזו היתה מביטה בי על איך שהייתי כמו קפואה, יושבת על הספה שעות ובוהה. היא היתה מביטה בי והדאגה שלה היתה מחלחלת לתוכי .

לכשהתפנתה מהטיפול בילדים ניגשה אלי ושאלה:

"תמר, מה קורה לך ? את חייבת לחזור לעצמך . למה את לא אוכלת ? למה את לא שותה ? ממה את מפחדת ? איך זה קרה ? מתי בדיוק זה קרה ? למה לא התקשרת אליי ? למה כשהתקשרתי אליך אמרת שהכל בסדר ? הייתי צריכה להגיע לפני הלידה. זה קורה להרבה נשים תצאי מזה, יש לך שלושה ילדים" ועוד ועוד שאלות , וציפיות.

ואתם יודעים מה?

זה בסדר לשאול ולומר את כל הדברים שנאמרו, כי בסופו של יום הורינו גם גדלו בחברה מערבית ו"מפותחת" כמונו. לא קל למשפחה לקבל את העובדה שאשה חווה דיכאון  אחרי לידה. יש משפחות שבשבילן זה כמו חורבן הבית. אצל אמא שלי היה קושי להבין ולתפוס את חומרת המצב. היא ידעה על דכדוך לאחר לידה, אולם משהו כזה עוד לא ראתה וכמובן שנבהלה. במהלך השבוע הראשון של שהותה שמעתי אותה מדברת בטלפון עם אבי ואחי ומיידעת אותם שהמצב לא טוב ובזאת סיכמה את מילותיה. כנראה בתוך תוכה התביישה.

אמא היקרה, מה יכלה עוד לומר ? הרי מעולם לא חוותה דיכאון אחרי לידה, מעולם לא ליוותה מישהי בתהליך, מעולם לא שמעה מחברה או בת משפחה על דבר כזה. מה יכלה עוד לומר ?

אמא לא היתה צריכה לומר דבר. כל מה שעשתה פשוט דיבר בעד עצמו. באינסטינקטים האימהיים, הטבעיים שלה, עשתה את כל הדברים הנכונים. היא ידעה את כל הדרכים אליי, את כל הדרכים בהם אוכל להתחיל את חיי מחדש והרי מה הפלא ? הרי גדלתי ברחמה וחבל הטבור שלי היה מחובר אליה.

מה שמלמד אותי, שאמא היא אשה בעלת מודעות עצמית גבוהה, בעלת יכולת להפריד את המחשבות הקשות והשאלות הרבות מהעשיה המבורכת, בעלת יכולת גדולה להתחבר לחיים ולהולדה שלי מחדש. בזכות יכולתה זו הצלחתי לעלות על דרך המלך.

זה התחיל מהדברים הקטנים :

לשבת איתי ולאכול, בשבוע הראשון היא ציינה בנחישות שלא תאכל אם לא אכניס דבר לפי ובאמת כך נהגה. אני כמובן לא יכולתי להמשיך ולקיים את שביתת הרעב שלה ובעיקר לאחר שטרחה והגיעה מהארץ והתחלתי בתזונה, אומנם צנועה ומעטה, אך זו השתפרה בהדרגתיות עם כל יום שעבר.

–  שמרה על התינוקת כהילדים היו בבית ספר, זה נתן לי תחושת ביטחון ורוגע שאני יכולה לישון בשקט כמה שהגוף דורש ולהתחזק.

– בשבוע השני כבר הכריזה על יציאה משותפת שלי ושלה לקניון הסמוך –מכיוון שחרדותיי היו גבוהות ביותר וחששתי להסתובב אפילו בתוך הבית, כמובן שסירבתי לשתף פעולה והיא היתה סובלנית. "אל דאגה", היא אמרה. רק נעשה כמה צעדים ראשונים מחוץ לבית ותראי איך תרגישי . "אם תרצי, נחזור" .

שיתוף הפעולה המדהים שלה לפי "חוקי המשחק"  שלי הוא שקידם אותי עוד ועוד. כאשר היא יודעת מתי ללחוץ כמו בצירי לידה ואני יודעת מתי להתקדם כדי להיוולד. מן משחק תפקידים שכזה.

השבועות עברו והיא הכניסה סדר ואיזון לחיים של כולנו. הבית תפקד כהלכה ומטלות בוצעו על ידה במיומנות רבה. מהר מאוד מצאתי את עצמי חולקת איתה את התורנויות בטיפול באביה – בלילה . ומתמודדת עם יציאה מהבית בעצמי – בימים .

–  היא שוחחה עמי רבות, כל ערב, ושיננה את אותם דברים מחזקים: "את תראי שתצאי מזה. הנה, כבר את יוצאת, כבר את מחייכת, כבר את יוצאת לטייל, כבר את אוכלת, כבר את מתחזקת".

– היא שכנעה אותי לחזור ולעשות את הדבר הכי טוב בשבילי – לרקוד, לעסוק בפעילות ספורטיבית,

הנוכחות שלה היתה כל כך מרגיעה. האו.קי. שלה לדברים הקשים להתקיים ומאידך לטובים לפרוח  פשוט היוו קרש קפיצה.

 אמא היקרה , תודה לך מכל הלב על האמון בי, האהבה, התמיכה והנתינה.

 שלכן תמר .

תמר קלר, הסברה, הכוונה ותמיכה במעברים רגשיים ודיכאון בזמן הריון ואחרי לידה .

tamarkeller1@gmail.com  050-8783200

לבלוג של תמר על דיכאון אחרי לידה.

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

דיכאון אחרי לידה והמעגלים הסובבים אישה- ילדיי היקרים/ תמר קלר

דיכאון אחרי לידה והמעגלים הסובבים אישה- אנשי מקצוע/ תמר קלר

דיכאון אחרי לידה ומהעגלים הסובבים אישה- חברותיי ללא די/ תמר קלר

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

נושאים קשורים :

11 תגובות ל- “דיכאון אחרי לידה והמעגלים הסובבים אשה – אמא יקרה”

  1. תמר, איזה כיף שאת כותבת ומעשירה את כולנו בחוויה המשמעותית שלך.
    מדהים אותי איך אמא הבינה מתוך ההאינסטינקטים שלה מה את צריכה, ממש כמו אשת תמיכה וטיפול מנוסה:
    * היתה שם בשבילך מההתחלה ולא עזבה אותך.
    * הבינה שאת צריכה את הזמן שלך לנוח ולצבור כוחות ולא לטפל באביה או בשני ילדייך הגדולים.
    *לא שפטה או ביקרה אותך על התחושות שלך, אלא היתה שם בשבילך בקבלה גדולה והבנה למצבך.
    * עודדה אותך כל הזמן והראתה לך גם את נקודות האור החיוביות ואת ההתקדמות בתוך החור השחור שהיית בו.
    * איפשרה לך לדבר על זה, לשוחח, להוציא ולבטא מעצמך את מה שאת מרגישה באמת, ללא הסתרות.
    * איפשרה לך להיות את עצמך, בלי העמדות פנים.
    * כל הזמן היתה קשובה לך ולצרכים שלך. לרגע לא כפתה עלייך המלצות ודרכי פעולה, אלא הציעה דברים ושאלה כל הזמן איך את יכולה ואיך מתאים לך לעשות אותם. גם דרכי הפיתרון שהציעה (נניח, ללכת לקניון) היו מותאמים לך ולצרכים שלך (ברגע שלא יהיה לך טוב, נחזור הביתה).

    תמסרי חיבוקים ונשיקות לאמא גם ממני.
    איזו אמא יקרה.

  2. השארת אותי עם דמעות בעיניים!
    תודה לך על השיתוף. זה באמת לא מובן מאליו ובאמת קשה להתמודד מול ילדה -אשה בדיכאון אחרי לידה.
    אחרי שראיתי את ההצגה שלך, תהיתי ביני לבין עצמי, מה הייתי עושה אילו היתה לי חברה בדיכאון אחרי לידה.
    ולמעשה, את כאן מגלה לנו ומחדדת לנו, שבעצם לא צריך להיבהל כלל. צריך פשוט לעשות את הדברים הנכונים ולהתעקש. להתעקש בסבלנות, לא ללחוץ חזק מדי ולא חלש מדי. והכי חשוב – לא לעזוב, לא לנטוש. לא להיכנע לאדישות של היולדת, למבטים שלה שמעבירים את התחושה שאולי עדיף להשאיר אותה לבד וזהו.
    ריגשת אותי מאוד וגם העשרת אותי בידע נוסף. תודה רבה!
    ובאמת רק כך נוכל לשבור את קשר השתיקה.

  3. תמר קלר הגיב:

    לימור וגליה -אמהות ונשים יקרות,

    זה אפשרי לתמוך, זה מתבקש, זה קורא לנו ..רק יש לשים לב לאלו שסובבים אותנו ואנו אותם.
    הטיפים הגדולים שאני יכולה לתת הם:

    1.להיות אמיתית ופשוטה…הכי פשוטה שאפשר-פשוטה בחשיבה, פשוטה בעשיה, פשוטה באמונה, פשוטה בנתינה,אין צורך בפתרונות מורכבים, במאמצי על , במתנות יקרות , בנתינה שמסתיימת בהתשה של הנותןוכו'
    2.
    והכי חשוב כמו שגליה ציינה- להתמיד -לא לנטוש, לא לעזוב,להבחין ולהבדיל בין ההבעות פנים לבין המטרך והרצון שלה – הם יכולים להיות מנוגדים ממה שנראה.

    בהצלחה לכולנו,

  4. אוסי הגיב:

    תמר יקרה,

    מכירה אותך לא הרבה ופעם ראשונה שאני מגלה טפח רחב יותר על הדכאון שחווית.
    התרגשתי למקרא דבריך והמקום בו היית והתרגשתי מהידיעה של המקום בו את נמצאת היום.
    את אישה עם כוח רב. כה לחי!

    נשיקות
    אוסי

    • תמר קלר הגיב:

      אוסי,
      תודה רבה על החיזוק והשיקוף,
      כפי שאת כבר יודעת מנסיונך אנו אוזרות את הכוחות
      בכל פעם מחדש ובכל יום שנולד-לא פעם אני שואלת את עצמי- מאיפה המאגר הזה?
      כולי תקווה שלעולם לא ידלה,

      שלך, תמר

  5. ליאת הגיב:

    תמר יקירתי,
    אין בי ספק שהחוזקות שבאחריות גמורה לקחת על עצמך נטעו בך את תעצומות הנפש להעביר לנו את הדבר הכל כך לא מובן שמותר ליפול – רק החכמה איך מתרוממים מזה הבור. איזה כף שיש לך אמא שכזאת שידעה בדיוק להיות בעבורך במינון הנכון לך ולבני ביתך, יש המון להעריך ולכבד את הסדר הברוך של אם ובת היודעות ויכולות לחלוק גם את הלא מוכר והלא פשוט של כל אחת באשר היא נמצאת באותו הזמן. על כל אלו אני מחבקת אתכן השתיים חיבוק ענק של חום עוטף כי אלו התובנות שלי למה שהיית כל כך זקוקה ורק לא ידעת שאת זה החום את רוצה וצריכה לבקש… כולי הערכה על היותך כאן בגלוי בשביל האחרת.
    ברכות,
    ליאת

    • תמר קלר הגיב:

      ליאת,
      נכון, כל כך נכון ואני לומדת, לומדת בכל יום לדעת את מה שאני רוצה.. ולבקש…
      מקבלת את החיבוק והחום באהבה גדולה ומאפשרת להם פשוט להתקיים כדי שאוכל להעבירם הלאה ליקירי ואהובי,
      רוב תודות מקרב לב,
      תמר
      .

  6. קרן הגיב:

    שלום תמר,
    ביום ב' הקרוב את מגיעה לבי"ס לאומנות הלידה שם נצפה בהצגה שלך. אז קראתי את הבלוג, והקדשתי לאמא שלי את הפוסט הזה. האינסטינקטים האימהיים, ההפרדה בין רגש/תהיות לבין עשייה מבורכת. ההתמדה. הקשר שמחבר לא משנה מה. התרגשתי מאוד. מעולם לא קראתי על הצד הזה של דיכאון אחרי לידה, נקודת הזינוק, ההעמקה בחיים, ברצונות, בחיבור פנימה. תמיד התעלמתי מכתבות על דיכאון אחרי לידה כי הן מדכאות בעצמן ואילו את הארת. יכולתי להרגיש את העוצמה ממקום בריא.
    תודה ומחכה לראות אותך,
    קרן רביב

    • תמר קלר הגיב:

      קרן שלום,

      שמחתי לפגוש אותך ביום ב' ועוד יותר אני שמחה שהצלחתי להעביר את המסר היותר חשוב :שחווית דיכאון יכולה להוות נר באפלה והזדמנות למסע אישי מפליא ומעצים.
      תודה שבאת לצפות בהצגה ולהיחשף לעוד מידע.
      לרשותך תמיד בכל שאלה ובקשה,
      תמר

Trackbacks/Pingbacks

  1. Tweets that mention דיכאון אחרי לידה והמעגלים הסובבים אשה. פרק א’ – אמא יקרה | נשים מדברות אמהוּת -- Topsy.com - 03/01/2011

    […] This post was mentioned on Twitter by 2bmommy helie gursoy, limor levi ossmy. limor levi ossmy said: איך אמא של תמר קלר הצילה אותה מהדיכאון אחרי הלידה ? http://fb.me/QSkSA0Ja […]

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

סאגת לידה או איך תכננתי ללדת בבית חולים וסיימתי בלידת בית

מאת : קרן שרגנהיים

4 ביוני 201217 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

המקום : אי שם בצפון הרחוק.

מצב צבירה : שבוע שלושים ושמונה פלוס פלוס, המוגלובין בקרשים 8.8 ועושה כל מה שיכולה להעלות אותו…

בצהרי יום חם מהרגיל לעונה אני יושבת במרפסת לבריכת רענון עם הבכור שלי כשמתחילים הצירים ומתגברים, והופכים תוך זמן קצר לעובדה של ציר כל חמש דקות. על פי כל מה שאני יודעת, זה המקום להתחיל לפנות את עצמי לכיוון בית החולים, מתחילה לידה.

אני מעירה את הבעל מתנומה חטופה, מתארגנים לא מהר מידי , מסיעים את הילדון לדודה הקרובה ומתחילים לטפס לצפת.

זה בית החולים הקרוב ביותר אלינו, אנחנו בוחרים בדרך הנוף היפה, מעדכנים את הדולה שלנו שהכנו מבעוד מועד, ובסך הכל האווירה אופטימית וצוהלת במיוחד – צירים ממשיכים והמרחק ביניהם מתקצר.

בצפת אנחנו זוכים לקבלה שגרתית, בדיקת דופק, שאלות כלליות וכשמגיע הזמן לפתוח וריד, האחות ממקמת את הפרפר על הזרוע באופן כואב במיוחד. כשאני שואלת, היא טוענת שעוד רגע זה יעבור ואני כמו יולדת טובה ממתינה לרגע הזה בסבלנות…

בסופו של דבר הם מגלים את מצב ההמוגלובין העגום ומכריעים שלא אוכל ללדת בחדר לידה טבעי. אני מנסה למחות ולהראות להם מכתב רשום וחתום ממנהל מחלקה, המטולוג בכיר שמאשר שאין שום בעיה עם לידה בכל דרך שבה אבחר. שום דבר לא עוזר, הם עיקשים בעמדתם.

הזמנה לכנס זכויות האדם בלידה Human Rights in Childbirth

מאת : נשים קוראות ללדת

14 באפריל 20130 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

מה הן זכויות האדם של האישה היולדת?

מהם גבולות אחריותה?

מי קובע את התנאים בהם היילוד יבוא לעולם?

לידת בית: אימון עם אפי-נו

מאת : שירה דרוקר

14 באפריל 20118 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

עם תחילתו של החודש התשיעי, הצטיידנו בבלון קטן וכחול שנקרא "אפי-נו" או בעברית "חתכל'ס", והוא משמש כמאמן לידה. במהלך החודש שנותר, אני מתכננת להתאמן כמה שיותר, כי הפחד הגדול ביותר שלי הוא מרגע הלידה עצמו, מהרגע בו יוצא התינוק מהנרתיק, הרגע שבו יכול להיווצר קרע.

אני זוכרת את היום בו גיליתי ש"חותכים" בלידה. אמא הזכירה את זה פעם, ואני ואחותי נדהמנו, הזדעזענו, בקושי הצלחנו לדמיין לעצמנו את הדבר הנוראי הזה. מצד שני, זה תמיד היה לי מובן מאליו שחותכים