היריון,  יומן היריון

הבשורה

יום אחד אשתי התקשרה ואמרה שמאחר לה המחזור,  בקולה שמעתי שמחה מהולה בחשש. נסעתי לסניף הסופר פארם הקרוב ובפעם הראשונה בחיי התייצבתי בשורת ערכות בדיקת ההיריון העומדות ומחייכות לאגף הטיטולים. עמדתי במבוכה כמה דקות (היה מבחר די גדול) וקניתי אחד מכל סוג, שיהיה ליתר ביטחון, רצתי לקופות מיהרתי לשלם ויצאתי אחוז תזזית לעבר הבית.

הנחתי לפניה את הערכות והמתנתי בסבלנות בסלון לבואה של התשובה, שתי התשובות יצאו שליליות. כנראה שלא הגיע הזמן, התנחמנו. אולם, המחזור בשלו, בושש מלהגיע. החלטנו ללכת לבדיקה אצל הגניקולוג. ריח המרפאה הכה באפי, סביבי ישבו עשרות נשים בשלבי עיבור שונים. הרגשתי כאילו הוכנסתי בעל כורחי לכת נשית רוחשת וגועשת. תחושת הזרות שלי דמתה לזרות שככל הנראה הייתה חשה בר רפאלי בבית מדרשה של ישיבת פונוביץ'.

כעבור דקות, שנדמו לי כנצח, נפתחה הדלת ואשתי בישרה לי את הבשורה: "אני בהריון". מיד עלה במוחי המערכון הידוע של ה"חמישייה הקאמרית" בו שי אביבי זועק לאחר ההודעה: "המזריע! המזריע!". על אף הרצון העז לפרוץ בזעקות שחרור, האווירה המאופקת של המרפאה גרמה לי לעטות מבט מהורהר ורב חשיבות. אמונות טפלות גזרו עלי לשמור את דבר ההריון בסוד וכך, ההודעה שמטלטלת את חייך נשארת חוויה ומבוישת בתיקים רפואיים ההולכים ונערמים על שולחנו של הרופא.

בישראל כמו בישראל, שלב ההתרגשות הינו מוגדר ומתומצת. כעבור דקות ספורות אתה נשטף באינסוף מסמכים, בדיקות ועלוני פרסומות ההופכים את ההריון לפרויקט משותף המורכב ממשימות לביצוע, טבלאות אקסל וסטטיסטיקות מורכבות. מהאחות, ליועצת הגנטית, מהיועצת הגנטית לאולטראסואנד ושוב לרופא ושוב לאחות וחוזר חלילה. עקומות על עקומות מקבלות את פניך במשרדים השונים.

"הידעת?" שואלת היועצת, "אחד מ-20,000 תינוקות עלול להיוולד עם תסמונת האיקס השבור". אני מביט בה בעיניים מבועתות, ",וואו זה בטח נורא מסוכן.." סרטי אימה עוברים בראשי- הילד יהיה פגוע, אומלל, מבודד חברתי. ואז רגע ההיגיון מכה בי: אחד לעשרים אלף כלומר חמש לידות בכל שנה. יש יותר סיכוי שאמות בתאונת דרכים, שייפול עלי פסנתר ברחוב או שאתחשמל בעת המקלחת. למרות כל זאת אני יוצא מהבית, חי את חיי ולא הולך לאין סוף פגישות.

למרות המימד השכלתני, אנו לא לוקחים סיכונים והולכים למעבדה פרטית לערוך את הבדיקות,  פותחים את הארנק ועוברים מבדיקת דם לבדיקת דם. בכל זאת, איזה הורה רוצה לחשוב שהוא לא עשה את ה-כ-ו-ל בשביל הילד שלו. נראה לי שהמציאות משרתת את כולם: ההורים מרגישים שיש אי של יציבות בתוך כל הכאוס של השינויים הטמונים בהריון, יש בדיקות ויש סטטיסטיקות והם מוגנים. הרופאים, מתפרנסים וסביבם נוצר עוד מעגל שלם של טכנאים, אחיות ומזכירות המוציאים את לחמם מאין ספור בדיקות סמי מיותרות הנגזרות על הציבור.

בינתיים, תיקיית הבדיקות מוחלפת אחר כבוד בקלסר, הקבלות נערמות על השולחן וההתרגשות מוחלפת בעגה רפואית שכולם מסגלים בעקבות קריאה מהירה באינטרנט או בספרי הדרכה עבי כרס. המשרים עלי תחושה שאני יודע מה עומד לקרות. על אף הצפת המידע, הפחדים לא נעלמו, אולי להפך הם הלכו והתעצמו. על מנת לפוגג אותם הייתי זקוק למשהו אחר שיקנה לי תחושה שאני יודע לאן פני מועדות.

לכל הפוסטים של 'אבא בתול'

פוסטים נוספים בנושא:

אני והבנג'י / אביבית זהבי בינשטוק

בעצב תלדי בנים- כאילו דא? ומה עם תשעה חודשים? / אוסי הורביץ

 הריון ראשון- למה לא סיפרו לי? /הריונית

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

4 Comments

  • Avatar

    אוסי

    ברוך הבא "אבא בתול"

    יופי של כתיבה. כייף לשמוע את החוויות מהצד האחר. משום מה פחות מדברים על זה.

    תודה על שיתוף.

  • Avatar

    גליה גינרמן

    חחח, הצחקת אותי נורא. אתה כותב מקסים! מחכה כבר לפוסט הבא. אני חושבת שתוכל לכתוב מערכון לא רע עם הסיפור הזה 🙂

    ובנימה רצינית יותר. הבאת כאן דוגמא לתעשיית ההריון הגואה בארצינו. איך הרופאים עושים כסף על חשבון החרדות של הפציינט.
    הדרך היחידה להימלט מזה, היא פשוט להבין שהריון זה תהליך טבעי, וכל עוד מרגישים טוב, אין שום סיבה ללכת לרופא.
    אולי זה ישמע קצת קיצוני, אבל ברצינות, בהריון השני שלי, אמנם המחזור אחר, אבל לא טרחתי ללכת לשום רופאה. לגמרי לבד עם עצמי עקבתי אחר ההתפתחויות, ובשבוע 10 הלכתי לרופאה מסיבה אחת פשוטה – רציתי אישור על הריון.
    כשבישרתי לה בשיא הטבעיות שאני בהריון, היא לא הבינה למה לא רשום אצלה שום דבר ומה פתאום הגעתי רק עכשיו ואיך אני יודעת שאני בשבוע 10 בכלל. אז היא השכיבה אותי על המיטה ובדקה, ואישרה את אשר כבר ידעתי.

    בשבוע 26 חזרתי אליה כדי לעשות בדיקת סוכר, ובחודש תשיעי כדי לוודא מצג ומנח, וזהו! וגם זה היה יותר מדי.

    ואני לא כוללת כאן הריונות כתוצאה מטיפולי פוריות בכלל.

    שיהיה בשעה טובה!

  • Avatar

    דנית צור אלמוג

    כל כך שמחה שאתה כותב ושהבלוג שלך מתפרסם כאן, ומחכה בקוצר רוח לקרוא את הפוסטים הבאים, שימשיכו לתת קול לפן הגברי בכל התהליך הזה, שמושמע כל כך מעט במקומותינו.
    כמו שאמרתי לך כבר, בתחושה שלי הכניסו את הגברים אל תוך חדר הלידה, אבל לא ממש פינו להם שם מקום. הגיע הזמן!

  • Avatar

    סולידריות גברית

    יקירי,
    כותב מחונן, מדויק, ונוגע בשורש הבעיה, הכאב והתחושות. כרגיל, אהבתי. נמשיך לקרוא ומחכים לעוד!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ