פחדים של אמא לתינוקת אחרי לידה
אחרי לידה,  דיכאון אחרי לידה,  תחושות מגוונות אחרי לידה

פחדים של אמא לתינוקת: גודל האחריות, האהבה שלא הגיעה והפחד להשתחרר הביתה

פחדים של אמא לתינוקת: אף אחד לא דיבר איתי על זה, לכן חשוב לי לכתוב ולאוורר את זה. אולי זה יעזור אפילו לאמא אחת.

אחרי הלידה התחילו לי פחדים, שלא חשבתי שיקרו. הפחד הראשון היה עמוק ויסודי- האם אצליח לזהות את הבת שלי? צעדתי לכיוון חדר הילודים, הגוף כבד וכואב מהטראומה של אמש (הלידה) והראש עובד שעות נוספות. עם פחדים כבדים נכנסתי לחדר ולהפתעתי, ברגע ראשון קלטתי אותה, ילדתי היקרה, "הנה אמא שלך זיהתה אותך, לא לדאוג אני אשמור עליך".

האם אני יכולה לשמור עלייך, תינוקת שלי? פתאום גודל האחריות היכה בי

ההבנה שזהו, אין דרך חזרה,  הכתבה בי. מערגה של שנים להיות אמא יש עכשיו אחריות גדולה. זה הכה בי חזק. חשתי טלטלה נפשית עצומה כשהאוצר שלי בין ידי. לקחתי אותה איתי לחדר. האוצר שלי ישן, וישן וישן. כבר בהתחלה ביקשתי שיעירו אותי להאכיל אותה, אבל אוצרי ישן רוב הזמן ובכל פעם שהלכתי לחדר ילודים עם תלונה למה קוראים לכולן ולי לא, גיליתי שהיא ישנה.

ואז החלה ההתלבטות: להעיר אותה לאכול או לא? היו אחיות שאמרו שכן, היו שאמרו שלא, ואני, שלא ידעתי מה לעשות, ועדיין לא חשתי דבר באינטואיציה שלי, נקרעתי ולא ידעתי להחליט. היה בי חשש שאם היא לא קמה לאכול אז לא אוכל להתחיל להניק ושזה יפגע ביכולת ההנקה שלי.

כשהיא התעוררה ניסיתי להניק, ולמרבה ההפתעה, למרות שבחדר הלידה היא תפסה היטב את השד, הרי שעכשיו זה לא הלך. ישבתי בחדר הנקה מסתכלת על הנשים האחרות מניקות ואני עם בקבוק מנסה להעיר את ביתי והיא בקושי מוצצת. הגם שביקשתי עזרה מהאחיות לא ממש קיבלתי וחשתי תסכול גדול, בלבול ענק וחוסר אונים.

פחדים של אמא לתינוקת: הדמעות החלו לזלוג, הבכי והפחדים צפו

הדמעות החלו לזלוג. הדמעות האלו ילוו אותי מכאן בחודשים הראשונים שאחרי הלידה ויהוו מראה לנפש פנימה. עם התסכול מאי יכולת ההנקה הגיע הפחד השני, לא רוצה לצאת מבית החולים. פחד להיות לבד עם תינוקת בת יום ולהכיל את האחריות הגדולה שנפלה בחלקי. בתוך כל זאת, גם דאגתי להירשם במשרד הפנים בבית החולים ולעשות את כל הסידורים הנדרשים לאחר לידה. כן, יש מחיר ללהיות אם חד הורית.

המשפחה והחברים עטפו אותי, ומבקרים רבים זרמו לבית החולים ואלו היו רגעים יקרים, בהם היתה הפוגה מן המחשבות המעיקות, מכל פחדים של אמא לתינוקת. ברגעים אלו חשתי התרוממות רוח. אך מיד עם החזרה לחדר, עלו וצפו כל הפחדים, החששות והתיישבו כמו ענן שחור ומיענו ללכת. ואני, בלי כוחות לנסות ולהדוף אותן, הכלתי אותן לתוכי וכובדן החל להשפיע עלי.

גוזלי ישנה רוב הזמן שלה בשהותנו בבית החולים. בנוסף, עיניה היו סגורות גם שהיתה ערה (לקח לה קרוב לשלושה שבועות עד שפקחה את עיניה). האם ידעה כבר בחושיה הראשונים שלאמא קשה ועדיף לא לראות את זה?

להשתחרר מבית החולים עם תינוקת? אני עדיין לא מוכנה

הגעתי למחלקה לאחר הלידה ביום חמישי בשעה 21:00 וביום שבת הודיעה לי האחות שאני יכולה להשתחרר. להשתחרר? מה, היא מקשיבה לעצמה? אני עדיין לא מוכנה, אני פוחדת ללכת הביתה, מה פתאום הביתה? התעורר בי כוח להתמודד ואמרתי לה: "מגיע לי שלושה ימים בבית חולים". הגעתי בשעה 21:00 וזה נחשב כבר יום חדש ולכן אני רק ביום ראשון יוצאת מכאן. האחות הסתכלה עלי ואמרה: "אלך לדבר עם האחות הראשית".

הגיעה האחות הראשית ואמרה: "את יכולה להשתחרר, מדוע את לא רוצה?" אז הוצאתי את הנימוק המשכנע מכל – "אני חד הורית ואני זקוקה ליום הנוסף הזה". "אהה, אם כך, אני מאשרת". מצחיק אותי בדיעבד שרתמתי את כל התותחים שהיו ברשותי וזאת רק על מנת להישאר בבית החולים ולא להתמודד עם הפחד הגדול שהתפרץ לו בתוכי.

לא הרגשתי לתינוקת שלי את האהבה המתפרצת שכולם מדברים עליה, פחדתי

ידעתי שהיא ילדתי ואני הולדתי אותה, אך את האהבה המתפרצת עליה כולם מדברים לא חשתי. טיפלתי בה מתוך ידיעה מושכלת שזה מה שאני צריכה לעשות. התרגשתי לראות אותה. כשהחזקתי אותה בזרועותיי לא האמנתי שבאמת היא שלי שעשיתי את זה. אני אמא. אבל אהבה לא הייתה שם. לא שיתפתי איש בתחושות אלו. חשבתי שמשהו לא בסדר בי ולא רציתי להודיע על כך קבל עם ועדה.

כבר מן ההתחלה אפשר היה להבחין במזגה הנוח של גוזלי, אוצרי, ילדתי. לישון היא אהבה, בכי בקושי בכתה וגם כשבכתה, הבכי היה רך ולא מחריש אוזניים. אני שואלת את עצמי רבות מאז: האם היא ידעה משהו שאני לא ידעתי, האם היא איפשרה לי להתאושש? האם היא ידעה שעלי להתרגל לעולם החדש שיצרתי? איך יכול להיות שהיא הייתה כל כך נוחה?

כתבה: אוסי הורביץ

**

אם תרצי לקרוא שיתופים נוספים על פחדים אחרי לידה, את יכולה לקרוא את השיתוף "אמאל'ה, תינוק", וגם את המאמר על כאבים רגשיים בהריון ואחרי לידה, ואיך אפשר להימנע מסבל עודף. אם את מתמודדת עם פחדים אחרי לידה ולא בטוחה האם זה דיכאון אחרי לידה או לא, אז את יכולה לקרוא את המאמר "איך תדעי אם זאת עצבות חולפת או דיכאון אחרי לידה?". אם את מרגישה שהפחדים לא עוברים, אם הם מעלים חששות נוספים ומחשבות שמטרידים אותך ומפריעים לך להיות האמא שהיית רוצה להיות, אז ליווי רגשי אחרי לידה הוא משהו שיכול להתאים. שלך, לימור

5 Comments

  • גליה גינרמן

    תודה אוסי. את כותבת מאוד יפה ותמיד משאירה אותנו באמצע המתח :-)))

    בקשר לאהבה. זה מעניין. לאהוב לומדים. זה לא משהו שנוחת עלינו משום מקום. כאשר מטפלים בתינוק ודואגים לו, אז גם אוהבים אותו. נוסף לזה גם תחושת החמלה עליו כתינוק, וגם המחשבה שהוא כזה חסר אונים בלעדינו.
    אין ספק שגם ההנקה מוסיפה לתחושת האהבה, אבל זה בהחלט לוקח זמן.
    פעם קראתי שאלוקים ברא את התינוקות מתוקים כדי שההורים שלהם לא יזרקו אותם וינטשו אותם. כי הטיפול בהם הוא כל כך מתיש, שאילו לא היו מתוקים כאלה, למי היה כוח להשקיע בהם?

    ממשיכה לעקוב אחרי עלילותייך המרתקות :-))

  • כלנית,צ,וינשטיין

    חזק, חייבת לומר שהרגשתי השתתפות ריגשית בסיפור,מצדיעה לך אשה!!!
    לי יש 4 ילדים,אולי פעם אספר גם אני על הלידות שלי כשהרופאים חשבו שהם יודעים הכל ואני ואתן רק איזה יצור שבא ללדת ונתון בידיים שלהם,פשוט נורא!! סחבו אותי עם הצירים עד שגופי איבד שליטה לחלוטין ורעדתי כאילו שקיבלתי זרם חשמלי,אז דחפו לי אימפוזיות בכל מקום אפשרי–ברגליים,,בצאוור, בידיים ,איפה לא, ואז לקחו אותי לניתוח קיסרי.
    לא משנה מה יהיה–החלטת להביא תינוק לעולם,תהיי שם בשבילו\בשבילה לכל החיים כי ילד הוא לכל החיים. אהבה זה כל הסיפור אף פעם אל תשכחי שהילד הזה הוא חלק מימך ושלך.

  • ורד

    מאוד מזדהה עם מה שכתבת, לי לקח מספר שבועות עד שבאמת התחלתי להתאהב בפיצקית הקטנה, כבר הייתי בטוחה שמשהו ממש דפוק אצלי ושאני אזדקק לטיפול פסיכאטרי, לא הרגשתי בימים ובשבועות הראשונים שום אושר, הנאה או התעלות, רק רציתי לישון לבכות ושיחזירו אותה למקום שממנה באה לעוד כמה שנים, אחרי מספר שבועות בשעת בוקר מוקדמת אחרי ההנקה שאנחנו מכורבלות במיטה הזוגית ,פתאום זה הגיע ומאז זה רק מתעצם מיום ליום.

  • ליאת

    אוסי את פשוט מדהימה. כ"כ מבינה אותך גם אני הייתי באותו מצב בדיוק. בשבוע הראשון אחרי הלידה רק בכיתי כ"כ פחדתי שאם יקרה לי משהו ואני אמות מי יטפל בו… אבל הימים עברו ודי מהר הבנתי שאני כאן בשבילו ולא משנה מה? אני תמיד אהיה. סוג של אהבה בעוצמות שאין לתאר ועד היום אני לא מוצאת את המילים להסביר את התחושה המדהימה הזו של להיות אמא. תמשיכי לשתף אני מאוד אוהבת את מה שאת כותבת. בהצלחה!!!!

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.

× מעוניינת בליווי רגשי לאמהות?