פחדים של אמא לתינוקת אחרי לידה

פחדים של אמא לתינוקת: גודל האחריות, האהבה שלא הגיעה והפחד להשתחרר הביתה

פחדים של אמא לתינוקת: אף אחד לא דיבר איתי על זה, לכן חשוב לי לכתוב ולאוורר את זה. אולי זה יעזור אפילו לאמא אחת.

אחרי הלידה התחילו לי פחדים, שלא חשבתי שיקרו. הפחד הראשון היה עמוק ויסודי- האם אצליח לזהות את הבת שלי? צעדתי לכיוון חדר הילודים, הגוף כבד וכואב מהטראומה של אמש (הלידה) והראש עובד שעות נוספות. עם פחדים כבדים נכנסתי לחדר ולהפתעתי, ברגע ראשון קלטתי אותה, ילדתי היקרה, "הנה אמא שלך זיהתה אותך, לא לדאוג אני אשמור עליך".

האם אני יכולה לשמור עלייך, תינוקת שלי? פתאום גודל האחריות היכה בי

ההבנה שזהו, אין דרך חזרה,  הכתבה בי. מערגה של שנים להיות אמא יש עכשיו אחריות גדולה. זה הכה בי חזק. חשתי טלטלה נפשית עצומה כשהאוצר שלי בין ידי. לקחתי אותה איתי לחדר. האוצר שלי ישן, וישן וישן. כבר בהתחלה ביקשתי שיעירו אותי להאכיל אותה, אבל אוצרי ישן רוב הזמן ובכל פעם שהלכתי לחדר ילודים עם תלונה למה קוראים לכולן ולי לא, גיליתי שהיא ישנה.

ואז החלה ההתלבטות: להעיר אותה לאכול או לא? היו אחיות שאמרו שכן, היו שאמרו שלא, ואני, שלא ידעתי מה לעשות, ועדיין לא חשתי דבר באינטואיציה שלי, נקרעתי ולא ידעתי להחליט. היה בי חשש שאם היא לא קמה לאכול אז לא אוכל להתחיל להניק ושזה יפגע ביכולת ההנקה שלי.

כשהיא התעוררה ניסיתי להניק, ולמרבה ההפתעה, למרות שבחדר הלידה היא תפסה היטב את השד, הרי שעכשיו זה לא הלך. ישבתי בחדר הנקה מסתכלת על הנשים האחרות מניקות ואני עם בקבוק מנסה להעיר את ביתי והיא בקושי מוצצת. הגם שביקשתי עזרה מהאחיות לא ממש קיבלתי וחשתי תסכול גדול, בלבול ענק וחוסר אונים.

פחדים של אמא לתינוקת: הדמעות החלו לזלוג, הבכי והפחדים צפו

הדמעות החלו לזלוג. הדמעות האלו ילוו אותי מכאן בחודשים הראשונים שאחרי הלידה ויהוו מראה לנפש פנימה. עם התסכול מאי יכולת ההנקה הגיע הפחד השני, לא רוצה לצאת מבית החולים. פחד להיות לבד עם תינוקת בת יום ולהכיל את האחריות הגדולה שנפלה בחלקי. בתוך כל זאת, גם דאגתי להירשם במשרד הפנים בבית החולים ולעשות את כל הסידורים הנדרשים לאחר לידה. כן, יש מחיר ללהיות אם חד הורית.

המשפחה והחברים עטפו אותי, ומבקרים רבים זרמו לבית החולים ואלו היו רגעים יקרים, בהם היתה הפוגה מן המחשבות המעיקות, מכל פחדים של אמא לתינוקת. ברגעים אלו חשתי התרוממות רוח. אך מיד עם החזרה לחדר, עלו וצפו כל הפחדים, החששות והתיישבו כמו ענן שחור ומיענו ללכת. ואני, בלי כוחות לנסות ולהדוף אותן, הכלתי אותן לתוכי וכובדן החל להשפיע עלי.

גוזלי ישנה רוב הזמן שלה בשהותנו בבית החולים. בנוסף, עיניה היו סגורות גם שהיתה ערה (לקח לה קרוב לשלושה שבועות עד שפקחה את עיניה). האם ידעה כבר בחושיה הראשונים שלאמא קשה ועדיף לא לראות את זה?

להשתחרר מבית החולים עם תינוקת? אני עדיין לא מוכנה

הגעתי למחלקה לאחר הלידה ביום חמישי בשעה 21:00 וביום שבת הודיעה לי האחות שאני יכולה להשתחרר. להשתחרר? מה, היא מקשיבה לעצמה? אני עדיין לא מוכנה, אני פוחדת ללכת הביתה, מה פתאום הביתה? התעורר בי כוח להתמודד ואמרתי לה: "מגיע לי שלושה ימים בבית חולים". הגעתי בשעה 21:00 וזה נחשב כבר יום חדש ולכן אני רק ביום ראשון יוצאת מכאן. האחות הסתכלה עלי ואמרה: "אלך לדבר עם האחות הראשית".

הגיעה האחות הראשית ואמרה: "את יכולה להשתחרר, מדוע את לא רוצה?" אז הוצאתי את הנימוק המשכנע מכל – "אני חד הורית ואני זקוקה ליום הנוסף הזה". "אהה, אם כך, אני מאשרת". מצחיק אותי בדיעבד שרתמתי את כל התותחים שהיו ברשותי וזאת רק על מנת להישאר בבית החולים ולא להתמודד עם הפחד הגדול שהתפרץ לו בתוכי.

לא הרגשתי לתינוקת שלי את האהבה המתפרצת שכולם מדברים עליה, פחדתי

ידעתי שהיא ילדתי ואני הולדתי אותה, אך את האהבה המתפרצת עליה כולם מדברים לא חשתי. טיפלתי בה מתוך ידיעה מושכלת שזה מה שאני צריכה לעשות. התרגשתי לראות אותה. כשהחזקתי אותה בזרועותיי לא האמנתי שבאמת היא שלי שעשיתי את זה. אני אמא. אבל אהבה לא הייתה שם. לא שיתפתי איש בתחושות אלו. חשבתי שמשהו לא בסדר בי ולא רציתי להודיע על כך קבל עם ועדה.

כבר מן ההתחלה אפשר היה להבחין במזגה הנוח של גוזלי, אוצרי, ילדתי. לישון היא אהבה, בכי בקושי בכתה וגם כשבכתה, הבכי היה רך ולא מחריש אוזניים. אני שואלת את עצמי רבות מאז: האם היא ידעה משהו שאני לא ידעתי, האם היא איפשרה לי להתאושש? האם היא ידעה שעלי להתרגל לעולם החדש שיצרתי? איך יכול להיות שהיא הייתה כל כך נוחה?

כתבה: אוסי הורביץ

**

אם תרצי לקרוא שיתופים נוספים על פחדים אחרי לידה, את יכולה לקרוא את השיתוף "אמאל'ה, תינוק", וגם את המאמר על כאבים רגשיים בהריון ואחרי לידה, ואיך אפשר להימנע מסבל עודף. אם את מתמודדת עם פחדים אחרי לידה ולא בטוחה האם זה דיכאון אחרי לידה או לא, אז את יכולה לקרוא את המאמר "איך תדעי אם זאת עצבות חולפת או דיכאון אחרי לידה?". אם את מרגישה שהפחדים לא עוברים, אם הם מעלים חששות נוספים ומחשבות שמטרידים אותך ומפריעים לך להיות האמא שהיית רוצה להיות, אז ליווי רגשי אחרי לידה הוא משהו שיכול להתאים. שלך, לימור

מי אני ?

נעים להכיר, אני לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר ומלווה רגשית נשים בהריון, אחרי לידה ובהורות. אני בת 45, נשואה, אמא לשניים (16,9) ואוהבת העמקה, מוסיקה מקפיצה, לצלם, ולהיות בחברת נשים משובחות.

אני אוהבת להיפגש וללוות נשים רגישות (תכונת הרגישות) שחוות את ההורות בעוצמה, שמרגישות רגשות שלפעמים מכניסים אותן ללופים מחשבתיים, והן לא יודעות עדיין איך להתמודד איתם.

אם את מרגישה צורך במרחב עבור עצמך בזמן ההריון, אחרי לידה ובהורות, מקום שבו תוכלי להיות כפי שאת, להבין מה עובר עלייך ולקבל כלים להתמודדות, אז תהליך ליווי רגשי בהורות יכול להתאים לך. 

את יכולה לקרוא את הפרטים על תהליך הליווי, לשים לב אם את מתחברת למהות ולצורך, וליצור איתי קשר על כל שאלה שעולה בך.

כדי לקרוא עוד קצת עליי, אפשר לקרוא בבלוג שלי או על מי אני

אשמח לפגוש אותך, לימור. 

רוצה להתעדכן בתכנים החדשים?

צרי קשר

אנחנו עדיין לא מכירות, אבל את יכולה להרגיש בנוח לשאול אותי כל שאלה.

חשוב לי שתדעי שהשאלה שלך נשמרת אצלי
באופן חסוי ואני שומרת על הפרטיות שלך באופן הדוק.

אני פה.

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× איך אפשר לעזור לך?