הפחד הגיע והתחיל לחלחל כבר בבוקר שאחרי הלידה – מיומנה של אם חד הורית

מאת : אוסי הורביץ

19 בינואר 2011 | 5 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

אחרי הלידה, ההתאוששות והפרידה מהמשפחה, הגעתי למחלקת היולדות בשעה 21:00.

בבוקר הציף אותי פחד, פחד גדול עמוק וסודי – האם אצליח לזהות את הבת שלי ?

צעדתי לכיוון חדר הילודים, הגוף כבד וכואב מהטראומה של אמש (הלידה) והראש עובד שעות נוספות.

בחשש נכנסתי לחדר ולהפתעתי, ברגע ראשון קלטתי אותה, ילדתי היקרה, "הנה אמא שלך זיהתה אותך, לא לדאוג אני אשמור עליך".

אני אשמור עליך ?

ההבנה שזהו, אין דרך חזרה, ולערגה של שנים להיות אמא יש מעכשיו אחריות גדולה, הכתה בי. הכתה בי חזק. חשתי טלטלה נפשית עצומה כשהאוצר שלי בין ידי.

לקחתי אותה איתי לחדר. האוצר שלי ישן, וישן וישן.

כבר בהתחלה ביקשתי שיעירו אותי להאכיל אותה, אבל אוצרי ישן רוב הזמן ובכל פעם שהלכתי לחדר ילודים עם תלונה למה קוראים לכולן ולי לא, גיליתי שהיא ישנה.

ואז החלה ההתלבטות: להעיר אותה לאכול או לא ?

היו אחיות שאמרו שכן, היו שאמרו שלא ואני ,שלא ידעתי מה לעשות ועדיין לא חשתי דבר באינטואיציה שלי ונקרעתי ולא ידעתי להחליט.

היה בי חשש שאם היא לא קמה לאכול אז לא אוכל להתחיל להניק ושזה יפגע ביכולת ההנקה שלי.

כשהיא התעוררה ניסיתי להניק ולמרבה ההפתעה, למרות שבחדר הלידה היא תפסה היטב את השד, הרי שעכשיו זה לא הלך.

ישבתי בחדר הנקה מסתכלת על הנשים האחרות מניקות ואני עם בקבוק מנסה להעיר את ביתי והיא בקושי מוצצת.

הגם שביקשתי עזרה מהאחיות לא ממש קיבלתי וחשתי תסכול גדול, בלבול ענק וחוסר אונים.

הדמעות החלו לזלוג.

הדמעות האלו ילוו אותי מכאן בחודשים הראשונים שאחרי הלידה ויהוו מראה לנפש פנימה.

עם התסכול מאי יכולת ההנקה הגיעה הפחד השני, לא רוצה לצאת מבית החולים. פחד להיות לבד עם תינוקת בת יום ולהכיל את האחריות הגדולה שנפלה בחלקי.

בתוך כל זאת גם דאגתי להירשם במשרד הפנים בבית החולים ולעשות את כל הסידורים הנדרשים לאחר לידה. כן, יש מחיר ללהיות לבד..

המשפחה והחברים עטפו אותי ומבקרים רבים זרמו לבית החולים ואלו היו רגעים יקרים, בהם היתה הפוגה מן המחשבות המעיקות וברגעים אלו חשתי התרוממות רוח. אך מיד עם החזרה לחדר, עלו וצפו כל הפחדים, החששות והתיישבו כמו ענן שחור ומיענו ללכת. ואני, בלי כוחות לנסות ולהדוף אותן, הכלתי אותן לתוכי וכובדן החל להשפיע עלי.

גוזלי ישנה רוב הזמן שלה בשהותנו בבית החולים. בנוסף, עיניה היו סגורות גם שהיתה ערה (לקח לה קרוב לשלושה שבועות עד שפקחה את עיניה).

האם ידעה כבר בחושיה הראשונים שלאמא קשה ועדיף לא לראות את זה ?

הגעתי למחלקה לאחר הלידה ביום חמישי בשעה 21:00 וביום שבת הודיעה לי האחות שאני יכולה להשתחרר.

להשתחרר ?

מה, היא מקשיבה לעצמה? אני עדיין לא מוכנה, אני פוחדת ללכת הביתה, מה פתאום הביתה ?

ואז התעורר בי כוח להתמודד ואמרתי לה: "מגיע לי שלושה ימים בבית חולים". הגעתי בשעה 21:00 וזה נחשב כבר יום חדש ולכן אני רק ביום ראשון יוצאת מכאן.

האחות הסתכלה עלי ואמרה: "אלך לדבר עם האחות הראשית".

הגיעה האחות הראשית ואמרה: "את יכולה להשתחרר, מדוע את לא רוצה ?" אז הוצאתי את הנימוק המשכנע מכל – "אני חד הורית ואני זקוקה ליום הנוסף הזה".

"אהה, אם כך, אני מאשרת".

מצחיק אותי בדיעבד שרתמתי את כל התותחים שהיו ברשותי וזאת רק על מנת להישאר בבית החולים ולא להתמודד עם הפחד הגדול שהתפרץ לו בתוכי.

ידעתי שהיא ילדתי ואני הולדתי אותה, אך את האהבה המתפרצת עליה כולם מדברים לא חשתי. טיפלתי בה מתוך ידיעה מושכלת שזה מה שאני צריכה לעשות.

התרגשתי לראות אותה. כשהחזקתי אותה בזרועותיי לא האמנתי שבאמת היא שלי שעשיתי את זה. אני אמא. אבל אהבה לא היתה שם.

לא שיתפתי איש בתחושות אלו. חשבתי שמשהו לא בסדר בי ולא רציתי להודיע על כך קבל עם ועדה…

כבר מן ההתחלה אפשר היה להבחין במזגה הנוח של גוזלי, אוצרי, ילדתי.

לישון היא אהבה, בכי בקושי בכתה וגם כשבכתה, הבכי היה רך ולא מחריש אוזניים.

אני שואלת את עצמי רבות מאז: האם היא ידעה משהו שאני לא ידעתי, האם היא איפשרה לי להתאושש? האם היא ידעה שעלי להתרגל לעולם החדש שיצרתי?

איך יכול להיות שהיא היתה כל כך נוחה?

בשולי הדברים אספר כי קיבלתי צידה לדרך דרך שותפתי לחדר בבית החולים, שהיתה בחורה צעירה נחמדה מאוד. היא סיפרה לי על שפת התינוקות של דנסטן ופתחה עבורי עולם חדש ומופלא ולמדתי להכיר את צרכיה של אופיר טוב יותר.

אין סוף ללמידה ואני, שקראתי את "הלוחשת", לפני הלידה חשבתי שידעתי דברים…

יום ראשון הגיע. היום יוצאים הביתה.

לאופיר יש צהבת עדיין לא קיבלתי מכתב שחרור. אני לא ממהרת לשום מקום!

הכל מוכן, אמא שלי כבר כאן ועוד רגע יגיע אחי לקחת אותנו.

הנה הגיע מכתב השחרור.

אנחנו בדרך הביתה.

 

המשך בשבוע הבא.

** אוסי היא אמא חד הורית לאופיר המקסימה. אוהבת את האמהות שלה ומחייכת בה המון.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

5 תגובות ל- “הפחד הגיע והתחיל לחלחל כבר בבוקר שאחרי הלידה – מיומנה של אם חד הורית”

  1. תודה אוסי,
    לא יודעת אם קראת את הפוסט הזה
    http://www.medabrotimahut.co.il/?p=1265
    יש משהו שמאוד הזכיר לי את התחושה שצריך להסתיר את זה שאין התאהבות (אמא כתבה על תחושות שהיו לה לפני כ 25 שנים..)

  2. תודה אוסי. את כותבת מאוד יפה ותמיד משאירה אותנו באמצע המתח :-)))

    בקשר לאהבה. זה מעניין. לאהוב לומדים. זה לא משהו שנוחת עלינו משום מקום. כאשר מטפלים בתינוק ודואגים לו, אז גם אוהבים אותו. נוסף לזה גם תחושת החמלה עליו כתינוק, וגם המחשבה שהוא כזה חסר אונים בלעדינו.
    אין ספק שגם ההנקה מוסיפה לתחושת האהבה, אבל זה בהחלט לוקח זמן.
    פעם קראתי שאלוקים ברא את התינוקות מתוקים כדי שההורים שלהם לא יזרקו אותם וינטשו אותם. כי הטיפול בהם הוא כל כך מתיש, שאילו לא היו מתוקים כאלה, למי היה כוח להשקיע בהם?

    ממשיכה לעקוב אחרי עלילותייך המרתקות :-))

  3. חזק, חייבת לומר שהרגשתי השתתפות ריגשית בסיפור,מצדיעה לך אשה!!!
    לי יש 4 ילדים,אולי פעם אספר גם אני על הלידות שלי כשהרופאים חשבו שהם יודעים הכל ואני ואתן רק איזה יצור שבא ללדת ונתון בידיים שלהם,פשוט נורא!! סחבו אותי עם הצירים עד שגופי איבד שליטה לחלוטין ורעדתי כאילו שקיבלתי זרם חשמלי,אז דחפו לי אימפוזיות בכל מקום אפשרי–ברגליים,,בצאוור, בידיים ,איפה לא, ואז לקחו אותי לניתוח קיסרי.
    לא משנה מה יהיה–החלטת להביא תינוק לעולם,תהיי שם בשבילו\בשבילה לכל החיים כי ילד הוא לכל החיים. אהבה זה כל הסיפור אף פעם אל תשכחי שהילד הזה הוא חלק מימך ושלך.

  4. ורד הגיב:

    מאוד מזדהה עם מה שכתבת, לי לקח מספר שבועות עד שבאמת התחלתי להתאהב בפיצקית הקטנה, כבר הייתי בטוחה שמשהו ממש דפוק אצלי ושאני אזדקק לטיפול פסיכאטרי, לא הרגשתי בימים ובשבועות הראשונים שום אושר, הנאה או התעלות, רק רציתי לישון לבכות ושיחזירו אותה למקום שממנה באה לעוד כמה שנים, אחרי מספר שבועות בשעת בוקר מוקדמת אחרי ההנקה שאנחנו מכורבלות במיטה הזוגית ,פתאום זה הגיע ומאז זה רק מתעצם מיום ליום.

  5. ליאת הגיב:

    אוסי את פשוט מדהימה. כ"כ מבינה אותך גם אני הייתי באותו מצב בדיוק. בשבוע הראשון אחרי הלידה רק בכיתי כ"כ פחדתי שאם יקרה לי משהו ואני אמות מי יטפל בו… אבל הימים עברו ודי מהר הבנתי שאני כאן בשבילו ולא משנה מה? אני תמיד אהיה. סוג של אהבה בעוצמות שאין לתאר ועד היום אני לא מוצאת את המילים להסביר את התחושה המדהימה הזו של להיות אמא. תמשיכי לשתף אני מאוד אוהבת את מה שאת כותבת. בהצלחה!!!!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אולי לעולם לא אהיה האישה הזאת ש..

מאת : תניה טוויל

10 ביולי 20134 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, מה עם הצרכים שלי?, רגשות אשם אחרי לידה

אני שוכבת על מיטה בחדר, בעלי חזר מוקדם והוא עם התינוקת. ואני לא מצליחה לישון, אבל מצליחה לפנטז על קצת זמן לעצמי. לפנטז על כל מה שהיה בא לי. זה גם משהו.

אולי לעולם לא אהיה האישה הזאת, ״האישה האחרת״ שתמיד חשבתי שנמצאת מעבר לפינה. שחשבתי שאני צריכה להיות, אני הרבה מתאבלת עליה, על האישה ההיא. ורואה שאני בעצם רק מי שאני. אולי יש בי דברים מדהימים, בטוח שיש, אבל לא אוכל לראות אם כל הזמן אחפש להיות האישה ההיא.

אולי לעולם לא אהיה מישהי שהכל תמיד מסודר ומאורגן אצלה, כמו הבת זוג של אבא שלי.

אולי לא אהיה זאת שמצליחה לקיים את עקרון הרצף, כמו המנהלת של הגן האנטרופוסופי.

אולי לא אוכל לשנות אמונות בשליפה פשוטה כמו כל אלו שמתרגלות תטא הילינג.

למה אנחנו לא מבקשות או מקבלות עזרה אחרי לידה ?

מאת : לימור לוי אוסמי

6 בספטמבר 201015 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות

העצה המרכזית לתקופה שאחרי הלידה היא – "תדאגי לעזרה ! המון עזרה !!" העצה הזו נשמעת הגיונית והכרחית נוכח הקשיים והאתגרים הרבים שאמהות פוגשות בתקופה שאחרי הלידה, ועם זאת – רבות מאיתנו מוצאות את עצמנו ללא עזרה משמעותית וקורסות (או כמעט) עם המטלות הרבות וההסתגלות למציאות החדשה.

העניין הוא, שמבחינה קוגניטיבית, יש לרובנו הסכמה שבאמת "אם הייתי מבקשת עזרה, אז היה לי הרבה יותר קל/טוב עכשיו" ובכל זאת- אנחנו לא מבקשות או שמסרבות לעזרה שמוצעת. אנחנו לא מבקשות עזרה גם כשאנחנו ממש רוצות וצריכות אותה.

יום עצוב. לא יוגש כתב אישום נגד הדולה

מאת : לימור לוי אוסמי

16 במרץ 201126 תגובות

מתוך דולה, הריון

במדינה שלנו לא ברור עדיין שאסור לעסות פטמות בהריון, אסור להכניס אצבעות לרטקום, אסור לעשות עיסוי פרינאום, כל עוד שלא יוסדר בחוק. לדעתה, ייתכן שכל הדברים נעשו בכוונה טובה ומתוך רצון לעזור לאישה ההרה. צריך חוק, תקנון, בשביל שיהיה ברור שאסור לעשות את הדברים האלו בגופה של אישה. זה לא ברור מאליו.