וירוס – מי אמר אני ולא קיבל ?

מאת :

20 בינואר 2011 | תגובה אחת

מתוך העיקר הבריאות, לכל אמא

אני צועדת ברחוב, עומדת בתור לדואר, מחכה בקופה בסופר ומסביבי ספק אנשים ספק חיידקים, כל שיעול או כל עיטוש אני עוצרת את נשימתי, מנסה לא להסניף חיידקים של אחרים. כולם סביבי חולים, מגדול עד קטן….

כבר הפכתי למומחית גדולה, כל מי שצועד מולי אני מנחשת אם הוא כבר היה חולה העונה או האם הוא סכנה לציבור…

אז מאחר והחיידקים כבר ערכו מסיבה בביתי וביקרו בין נועה, קובי, תומר ואנוכי, נזכרתי במשהו שכתבתי לפני שלוש שנים, שהפלא ופלא רלוונטי גם היום.

לבריאות.

נסענו לאילת, הנסיעה חזרה הייתה מלאת חוויות, הסבתות עלו על מטוס יום לפני וטסו הביתה – כנראה נסיעה בכיוון אחד הספיקה להן..ואנחנו התרגשנו לקראת חוויה משפחתית מצומצמת, קובי תפס את ההגה, הילדים שנרדמו עוד בצ'ק אווט – הועברו ישנים לכסאות הבטיחות, אני קניתי צידה לדרך וזהו, נופפנו לשלום.

רוב הנסיעה עברה בקלות, במושב האחורי תומר עבר ממצבי שינה לערות ולהיפך. בזמן הערות חיפש מטוסים בשמים, שחר ישן, ישן, ישן, עד מחצית השעה לפני שהגענו הביתה. את מחצית השעה הזו לא אשכח, יותר נכון אוזניי לא תשכחנה.

מזל שהיה אקמולי בשלוף, זה עזר להוריד את רמת הדציבלים.

כשהגענו הביתה וקצת נרגענו מהנסיעה ופרקנו רק חלק קטן מהרי התיקים/צעצועים/שקיות ועגלות, שחר נראה לנו ממש סחוט. קובי לקח אותו על הידיים ובדיוק באותו רגע שחר הרביץ אותה בהקאה שלא היתה מביכה ממוטה.

ניקינו, קילחנו, ליטפנו, נישקנו, הרגענו – אחד את השנייה – שזה בטח מהכלור בבריכה…. חתיכת כלור !!!!

במשך שבועיים ! הילד לא הפסיק להקיא ולשלשל וזה רק הרע במיעוטו, כי יומיים לאחר מכן תומר הצטרף לחגיגת ההקאות והשילשולים, אחוות תאומים ? אז עד הסוף !

אני רוצה לומר לכם – כמות החיתולים שהחלפתי, כמות הסדינים וכלי המיטה שכיבסתי, כמויות אבקת הכביסה שהשתמשתי, כמות המגבונים ששלפתי – הכל קפץ פלאים כאילו יש לי שישיה בבית, ועל כך יעידו השערות הלבנות שהתחדשו על ראשי מדי יום.

בתוך כל הבלאגן הזה מיותר לציין שכולם: משפחה, חברים, בייביסיטרים, שכנים ואפילו בעלי חיים ברחו מאיתנו כמו ממגיפה, רק כדי לא להדבק, אז על עזרה אין מה לדבר.

כשכבר התחלתי להשלים עם המצב ושכבר חשבתי שהרע מכל מאחורי, נחשו מה? נחשו מי הצטרף לחגיגה?

קובי!

יסלח לי אלוהים, ותסלח לי גם אתה קובי אהובי – אבל היה הרבה יותר קל לטפל בילדים, קיא של מבוגרים הרבה יותר דוחה מקיא של קטנטנים, ולא ממי, לא מתים מהקאות ושלשולים (אוי ואבוי לי איך אני הולכת להסתבך בגלל שלוש השורות הנ"ל, אמאל'ה….).

בדיקת מצב – שני קטנים חולים, לא מוכנים לאכול ולשתות, מאבדים קילוגרמים במהירות מטורפת (למה רק כשאני משלשלת אני לא מרזה כל כך ?) שתי קפיצות למוקד חרום, אינפוזיה אחת, בעל אחד חולה ואמא אחת שעומדת לקרוס !

שבועיים חלפו, החופש הגדול הסתיים ואיתו גם הוירוסים, איזה כיף סוף סוף אוכל לנוח קצת, להתפנק במספרה, קצת פדיקור מניקור ואולי אפילו איזה עיסוי….

אבל מה? נחשו מי בא לבקר אותי….

אז מי אמר וירוס ולא קיבל ?!

* לכל הפוסטים של ליטל אוהב ציון

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

חולה אהבה / סשה חזנוב

40 מעלות / מאיה הובני

הילדה עם וירוס בטן עקשן.. אין לי אוויר / אמא אנונימית

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

תגובה אחת ל- “וירוס – מי אמר אני ולא קיבל ?”

  1. שושי הגיב:

    תודה תודה תודה על הפוסט הזה
    כרגע אני בבית עם תינוק בן 3.5 חודשים ולאחר שבוע של ייסורים בו הבית הפך לבית חולים נייד
    ביתי בת ה-4 ככל הנראה הביאה הבייתה את הוירוס ה"קטלני" של השפעת וכמובן כאמא רומניה והיסטרית ברגע שמד החום הדיגיטלי וגם מד חום הכספית הראו 39.8 היינו במוקד
    תוך 48 שעות בעלי ואני קרסנו עם חום גבוה כאבי שרירים, כאבי ראש ושיעול טורדני עד מגעיל
    בתוך כל זה אני מניקה תינוק קטן וחייכן וכן מקבלת את אחד המחזורים היותר קשים שמגיעים בחודשים הראשונים אחרי לידה
    בעלי שיחיה אמנם נשאר בבית אך הוא עבר ממצב מאוזן במיטה עם אנחות וקיטורים למצב מאונך מול הלפ-טופ של העבודה ושם אין כל סיכוי לתקשר עימו
    הקריסה נראתה לי כל כך מפתה, רציתי כל כך לצעוק – זהו לא יכולה יותר, אבל לא עשיתי זאת
    היום, שבוע אחרי, ביתי חזרה לגן (עדיין חסרת תיאבון וגם כך היא רבע עוף), בעלי חזר לחצי יום עבודה כי הוא הרגיש לא נוח להשאיר אותי לבד יום שלם
    ורק אני עדיין עם מעט חום, אבל כבר רואה את הסוף הטוב של הסיפור
    אחרי שקראתי אותך פשוט נשמתי לרווחה, זה קורה במשפחות הטובות ביותר כנראה חחחחח

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אמא הכי טובה… שאני יכולה

מאת :

15 בספטמבר 201110 תגובות

מתוך אני אמא מספיק טובה?, לכל אמא, רגשות אשם

כשבני הבכור נולד לפני 3 וחצי שנים, נולד יחד אתו (או התעורר ממרבצו) שֶד האשמה הנוראי, שד שהאגדה מספרת אוהב לרדוף אמהות, צעירות וותיקות כאחד, שד שבהיותי אם ירוקה ותמימה חשבתי שניצחתי ולא הבנתי שהוא רק נח, ממלא כוחות לקראת מתקפה נוספת. שד שהולך להיות בן לוויתי למשך מן רב והחלטתי לנסות להפכו מאויב לידיד.

עיבוד חוויית הלידה: הלידה כשער לחיים

מאת :

30 במרץ 2011תגובה אחת

מתוך סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה

ובתוך כל זה האשה היולדת, האשה הנולדת, מוסרת את עצמך לחיים הגדלים בתוכך, אין חזרה, אין פתקי החלפה. כמה פחד, כמה אומץ וגבורה להביא חיים אל העולם, להיות אחראית לעוד יצור חי, להסכים למסע האמיץ הזה לאמהוּת, למפגש עם שיא האהבה ושיא הפחד, האלוהי והחייתי , הנשגב והאפל.

ובתוך כל זה יש הזדמנות, פתח. אפשרות אמיצה לגדול ולצמוח, להתקרב ולאהוב, להסכים לשינוי, להסכים לשותפות וליחד אמיתי עם עוד חיים בעולם הזה ובתוך כל זה יש אפשרות לתת מקום לכל מה שעולה, בלי לשפוט, בלי לשנות, בלי להשוות.

דיכאון אחרי לידה ? אני ?

מאת :

16 באוקטובר 20104 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

אם זה לא דיכאון, אז למה אני מרגישה שאני רוצה שהכל ייגמר ?
אם זה לא דיכאון, אז למה החיים שלי מרגישים לא שייכים ?
אם זה לא דיכאון, אז למה אני מרגישה שהחיים שלי נגמרו ?
אם זה לא דיכאון, אז למה אני לא מצליחה לאהוב אותו ?
אם זה לא דיכאון, אז למה אני לא רוצה להיות פה. לא, לא רק פה כרגע. פה בחיים. לא רוצה. לא טוב לי.