טיפולי פוריות,  רוצות היריון

טיפולי פוריות: מסיבת פרידה מהצרות

לעיתים בגלל נסיונות העבר האישיים שלנו, נסיונות של הסובבים אותנו או סתם סיפורי "סוף עצוב" ששמענו במקרה – מתפתחים פחדים וחרדות שלא ידענו על קיומם.

בפוסט הזה אני רוצה לשתף אתכם בפחדים ובחרדות שצצו להם פתאום בחיי וליוו אותי תקופה ארוכה, חלקם עדיין מלווים.

כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע בו אהיה בהריון, כל כך הרבה זמן חיכיתי להסתובב עם בטן גדולה ולהשוויץ בה. בהריון הקודם עם שחר ותומר הייתי בשמירה משבוע 18, כך שאת רוב ההריון ביליתי במיטה, בצפייה ממושכת בתוכניות בוקר ושאר תוכניות קשקשת מטופשות ובעיקר בשינה טובה, אבל לא זכיתי להסתובב עם הכרס ברחבי העיר ולא ממש זכיתי להנות מקולקציות אופנות הריון כאלו ואחרות.

במשך שלוש שנים של טיפולי פוריות, לא אחת חלמתי על הרגע בו אשוויץ בבטן ואצא איתה החוצה כאילו היא איזה תינוק קטן בעגלה.

במשך כל אותם שנים תיארתי לעצמי שברגע בו אכנס להריון כל צרותיי ייעלמו כל דאגותיי יסתיימו ואוכל להתחיל להנות מההריון המיוחל.

והנה לפני קצת פחות מ-19 שבועות קיבלתי את הבשורה המשמחת והתחלתי לתכנן את מסיבת הפרידה מחברותיי הטובות שהצטרפו אלי בשנים האחרונות. תכננתי איך אפרד מגברת דאגה ואיך אחבק חזק ולשלום את מר פחד וגם איך אלחץ יד לגברת חרדה ולשני ילדיה חשש ולחץ.

תכננתי להזמין את כולם אלי הביתה לארוחת ערב, לשבת איתם סביב השולחן, להודות להם שליוו אותי באחת התקופות הקשות בחיי ולהסביר להם באהבה שהגיע הזמן להיפרד, שהגיע הזמן שלי להמשיך הלאה ושהכרתי חברות חדשות ונפלאות: שמחה, תקווה ואושר.

אבל תכנונים לחוד ומציאות לחוד. חברותיי, בני זוגן וילדיהם צחקו לי בפנים ואמרו לי שאין להם שום כוונה להעלם לי מהחיים, שטוב להם איפה שהם נמצאים ושאין להם שום תוכניות לעשות שינויים בחיים.

הם כל כך נעלבו ממני וכל כך קינאו בחברותיי החדשות עד שהבטיחו לי שלא רק שהם לא עוזבים אותי, אלא להפך, הם יתחילו לבקר אצלי יום יום ולפעמים גם יחליטו להישאר לישון אצלי, ככה בלי הזמנה מוקדמת.

אני חייכתי אליהם והבנתי שהפרידה קשה להם והסברתי להם שלכל התחלה יש גם סוף  ושהם בטח ימצאו חברים חדשים.

ואכן כך היה, מדי יום ולעיתים גם כמה פעמים ביום חזרו לחיי מתח וחשש, פחד וחרדה ואני חושבת שדאגה מעולם לא עזבה אותי.

בתחילה פחדתי שהבטא לא תכפיל את עצמה, וכשהיא הכפילה דאגתי שלא יראו דופק, וכשדופק נראה חששתי שמא תוצאות השקיפות העורפית לא יצאו תקינות וכשהן יצאו תקינות נחרדתי מתוצאות סקירת המערכות וכשהן יצאו מעולות הייתי במתח לקראת החלבון העוברי.

נראה כאילו חברותיי תמיד מצאו סיבה להשאר, הפכתי להיות אורחת קבועה על בסיס שבועי במוקד נשים, הגעתי לרמה כזו שהרופא במוקד כבר הכיר אותי והכניס אותי בלי תור רק כדי להראות לי שהדופק פועם לו….

ועד היום כשאני הולכת לשרותים, ואני הולכת המון כי השלפוחית לוחצת, אני מנגבת ועדיין מסתכלת לבדוק שלא קיבלתי…

** לבלוג של ליטל אוהב ציון.

** לפוסטים נוספים בנושא טיפולי פוריות

3 Comments

  • לימור לוי אוסמי

    לימור לוי אוסמי

    היי ליטל יקרה,
    תודה על הכתיבה,
    ואולי בכלל לא צריך להיפרד מה'צרות' ?
    בשנה האחרונה נחשפתי לגישת ההתמקדות (focusing) שמסתכלת על הדברים שאותן אנחנו מכנות בדרך כלל כ'צרות' – דאגה, אשמה, פחד, כאב ורגילות להעלים אותם, להיפרד מהם ובקיצור, להיפטר מהן, כאל רגשות שאינם טעונים שלילית.
    הגישה, שאני מאמצת ומכניסה ליום יום שלי, אומרת שבמקום לנסות ולהיפטר ממה שאנחנו חושבות שצריך להעלים, לנסות ולקבל את אותם רגשות כחלק מאיתנו ולשמוע מה הסיפור שהם רוצים לספר לנו.
    כתבתי קצת על זה בוורסיה על הכאב בלידה בפוסט הזה
    http://www.medabrotimahut.co.il/?p=2054

  • Avatar

    הילה גלסר

    ליטל יקרה כתבת כל כך יפה ומרגש…אז קודם תודה!
    והחברות הטובות שאת מתארת בכתיבה כל כך יפה ומדויקת הן מנת חלקנו וכמו שלימור אומרת באמת לא צריך להעלים אותם!ואני חייבת לציין שיום אחד שהבנתי שהם לא יעלמו ועקשנותם עיקשת כפרד להישאר.פשוט התחלתי ליצור דרכם וגיליתי שהן פרטנריות נהדרות ליצירה…יש בהם גם קושי וכאב אבל גם דחף חיים מרתק!שוב תודה
    הילה

  • Avatar

    גיסתך המעריצה

    ליטל אהובתי.
    כ"כ יפה את מבטאה את כולנו, לפחות האמהות שבינינו, לפחות אלה שאני מכירה…. אני חוששת שהחבר'ה האלה הם כאן להישאר.
    מה שחשוב הוא ללמוד באמת להכיר אותם, לארח אותם כראוי וכיאה, שירגישו בנוח, ואז אפשר להתנהל, להצליח, להרות, ללדת, לגדל ולגדול – ביחד…
    נשיקות ממני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ