תביאו שניים, תביאו שלושה,
תביאו ארבעה ילדים,
ילדים זה שמחה,
ילדים זה ברכה,
ולכם יש לב של זהב…

(מילים: יהושע סובול)

בישראל אוהבים ילדים, הרבה ילדים. ילדים זה נהדר, ילדים זה נפלא ו 3 ילדים במשפחה חילונית 'רגילה' זה הכי הכי טוב. אושר גדול.אושר או אולי סתם נוהל? לא משנה, לא נתקטנן, יש נורמה ולא משנים את הקיים, כי כנראה יש סיבה טובה לקיומה, ובכלל, יש לנו בעיה דמוגרפית שצריך לפתור, זה לא רק שהילדים הם אושר גדול- זו מצווה!

בחרת או לא בחרת במקרה או לא במקרה, שלא להיות בנורמה עם ילד יחיד, אזי דינך לספוג את דאגות סטופר מדד הילודה שמודד את הרווחים בין הילדים, את כמותם ואיכותם. ואני, ספוגית הפלא, סופגת כבר כמה שנים את הדהודי מדד הילודה.

אני לא יודעת אם אני רוצה ילד נוסף ומרגישה שאין לי לגיטימיות לזה

כשהבן שלי היה ילד יחיד בן שנה אמרו לי שהוא מהמם והתעניינו בנימוס אם כבר "מדגדג לי". כשהוא היה בן שנתיים אמרו לי שאני חייבת לשכפל אותו (כי הוא מדהים) והתפלאו איך לא בא לי עוד ילד מתנה כזה בבית. חלפה שנה ונשמעו הקולות בדחיפות יתרה "נו, מה קורה ? מתי תביאי עוד אחד ? למה את מחכה" ?.

ואז, הפתעה- כשנה היה שקט דממה. לא שמעתי שום דבר, שום רחש בחש. אולי התייאשו או נבהלו ממני, אחרי שהצעתי להם לגדל את הילדים בשבילי עד גיל שנה. נפלא. מהסביבה זה הפסיק ואז בן זוגי כבר הרגיש שממש ממש בא לו ילד נוסף וגם הבן שלי החליט ש"בא לו אח".

הסברתי בסבלנות ש"עוד לא" והייתה הבנה כללית יחסית, חוץ מהערות ביניים לבדיקת המצב, כדי לא לפספס במידה ואני מוכנה כבר ועוד לא בישרתי את הבשורה.

אומרים לי שלגדל ילד יחיד זה מסוכן ולא בריא

עכשיו הוא בן 5. הפרש של חמש שנים זה באמת כבר מוגזם, כזה שהופך להיות באמת מטריד מבחינה אישית, חברתית ופוליטית. לא אותי, אותם! לכן זה כבר לא נגמר בשאלות מנומסות על אם זה "מדגדג לי" או מחמאות מתוחכמות של "הוא מדהים, כדאי לך עוד אחד", אלא דאגה כנה ואמיתית לשלומי ובעיקר לשלום בני היקר, שעלול לגדול כל חייו כילד יחיד. מסכן הילד שאמו סוגרת את רחמה לאחים נוספים.

מתוך רצון ולעזור להסביר לי את חומרת המצב, החלו ההסברים והשכנועים הפסיכולוגיים והאקדמאיים להגיע בטפטופים (מנומסים, כמובן מנומסים) גוברים והולכים, כדי לנסות ולהניע אותי להישאר במציאות לא רצויה בעליל. על קצה המזלג ממיטב התוצרת :

* מה יקרה כשתמותו? הוא יישאר לבד בלי משפחה. את רוצה שהוא יגדל בלי משפחה?

* זה לא פשוט להיות ילד יחיד, זה ידוע שהם מתוסבכים נפשית.

* ההתנהגות שלו (כל פעם חלק אחר בהתנהגות) מתוך פינוק, זה אופייני לילדים יחידים. אם היו לא אחים, אז הוא היה מושלם.

* את תצטערי על זה. עכשיו את לא רוצה ילדים, אבל אחר כך תגיעי לגיל שתרצי ולא תוכלי להביא ילדים ותצטערי על זה כל החיים.

* הוא יגדל וכבר לא יהיה תינוק בבית, את תתגעגעי לזה.

ההסבר היחיד שעדיין לא הגיע לאוזניי, זה :" לא יהיה מי שייטפל בכם שתהיו זקנים" או "כשהוא ימות תישארי בלי אף אחד", אבל אני מניחה שגם זה יגיע.

תרבות הפריון נכנסת אליי למשפחה, ואני לא אוהבת את זה

כמובן שפה אני מתמצתת את עיקרי הדברים, אבל תאמיני לי כשאני אומרת שההסברים ניתנו באריכות מירבית, כולל ציטוטים ממחקרים וספרים ידועים והמון דוגמאות למקרים (נוראיים) שקרו במציאות. הכל מדאגה כנה כמובן.

עיקר הנימוקים והשכנועים נסובו סביב אייל, בני, שכולם היו מודאגים מעתיד גורלו הדפוק מבחינה פסיכולוגית ואלף בחינות אחרות. דאגה אמיתית, כנה ואותנטית שאייל יישאר ללא אחים ומר ואכזר יהיה גורלו.

אותם אנשים מודאגים שכחו (בקטנה) שאנחנו מדינה יולדת, מבחינה תרבותית, ושיש מדינות רבות (ראה יבשת: אירופה) שילד יחיד עבורם זה נורמה. אני מניחה ובודה מליבי הלא כל כך פרוע, ששם קרוב לוודאי מאוד מודאגים אם ההורים מחליטים להביא יותר משני ילדים, או שסתם לא מבינים את השיקול מאחורי ההחלטה הזו. בואי נסתפק להסכים שאם היינו בוחרות לשיר את "תביאו שניים, תביאו שלושה, תביאו ארבעה ילדים" באחת ממדינות אירופה, סביר שלא היו מצטרפים אלינו בכפיים.

צאו לי מהרחם: אף אחד לא שואל לשלומי, מה מתאים לי או מה אני רוצה

וכך, בתוך כל הדאגה הכנה לשלומו הפסיכולוגי של אייל (דאגה שמוטלת בספק רציני מבחינתי), שכחו פרט ממש קטנטן ופצפון במשוואה הרחמית: אותי.

כמובן שהסבר פשוט כמו "לא בא לי" או "אני לא מבינה למה צריך עוד אחד, מספיק לי ילד מדהים אחד" לא התקבל בהבנה, אך גם הסבר מורכב יותר של מניעים אישיים, זוגיים ומשפחתיים מגוונים לא הצליח לשכנע. בעניין הזה נדמה שאין תירוצים. צריך להתגבר ולמצוא פיתרון.

לא בטוחה אם צריך להתגבר בשביל אייל או בשביל הדמוגרפיה או בשביל השקט הנפשי שלהם, הלא יודע מנוח מסיבה שהיא, אבל צריך להתגבר, למצוא פיתרון ו.. ללדת. מתי אמרת שהילד הבא?

אני, האמא, לא נחשבת, אני לא פונקציה, הצרכים שלי בצד, המניעים והרצונות שלי בצד. עכשיו אני על תקן רחם מהלך, אמא ממליטה בפוטנציה וקיים רצון לדאוג שאממש את הפוטנציאל הטמון בי. לא חבל על רחם לא ממומשת ? יש נשים שמאוד רוצות ללדת ולא יכולות ואיך את אומרת דברים כאלו ו"נו, נו, נו" ואולי דעתך תשתנה בסוף וכבר לא תוכלי ללדת.

ומה יקרה באמת אם לא אוכל ללדת? אני אתמודד. בעיקר כי אני יודעת שבאותו זמן עשיתי בחירה שאני שלמה איתה. אני לא מאלה שיכולות לעשות בחירות כאלו ולגדל ילדים 'בקלילות' וב'זרימה'. אם אני מרגישה שלא מתאים לי להביא ילדים, זה לא רק כי אני לא רוצה, אלא כי אני חושבת שזו תהיה טעות נוראית עבורי ועבור המשפחה אם אעשה צעד ללא התגייסותי ושלמותי המוחלטת. אף אחד לא יחיה עבורי חיים שמרגישים לי כמו טעות נוראית ויספוג את ההשלכות שאני מרגישה שיהיו עבורי במידה ולא אהיה שלמה עם הבחירה. מי ידאג לי אז ? מי אז ימשיך ויצקצק בלשונו ? למי באמת יהיה אכפת ? הנה, אני שוב מוצאת את עצמי מסבירה.

ומה יהיה עם אייל ? המדהים יסתדר היטב בעולמו. אני כל כך סומכת עליו.

הבנתי, אז מתי אמרת שהילד הבא ?

כתבה:  לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים בתהליך ההורות.  הבלוג שלי. אפשר ליצור איתי קשר בווטסאפ

הפוסט פורסם לראשונה באתר און לייף

**

אם את לא מסוגלת לחשוב על להביא ילד נוסף לעולם, אז יעניין אותך לקרוא את הדיון שהיה פה באתר, אם את עוברת תקופה קשה כאמא, אז יעניין אותך לקרוא את השיתוף על קריסה אימהית, ואם נמאס לך שמעבירים עלייך ביקורת בהורות, אז יעניין אותך לקרוא את השיתוף בבקשה תפסיקו להעביר ביקורתוגם את השיתוף תסמכו עליי, אני אמא מספיק טובה. 

אם את מרגישה שאת מתמודדת עם לחצים מהסביבה לגבי הריון והורות נוספת, אם את מרגישה שאת לא בטוחה או לא רוצה להביא ילד נוסף, אבל קשה לך לקבל החלטה, ואת מעוניינת להיות מסוגלת להקשיב לעצמך יותר ולפעול לפי מה שנכון ומתאים לך, אז ליווי רגשי בהורות הוא משהו שיכול להתאים לך. את יכולה לפנות אליי בווטסאפ לכל שאלה, לימור