אמרו לי: "יש לך מזל שההפלה היתה טבעית"

מאת : טל דניאל

28 בפברואר 2011 | 13 תגובות

 ידעתי והבנתי את כל העובדות והתובנות אבל שום דבר לא הצליח לנחמני ולהחליש את העצב שלי

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

כשהתחלנו לדבר על ילדים הוא אמר לי שהוא רוצה להיות אבא רק בגיל 30. גם אני רציתי לחכות, לקחת את הזמן. אולי לסיים את התואר, לצבור שעות שינה, לבלות…  לילה אחד חלמתי חלום שנולדה לי בת. אין לי מושג למה, אבל ידעתי שקוראים לה "רומי".   

 מוזר,    

 היום, השם הזה הוא בכלל לא אופציה במבחר השמות האהובים עליי .    

 למחרת בבוקר התעוררתי ונסעתי לעבודה. ברדיו התנגנו שירים עצובים ויפים. כנראה שהיה זה יום הזיכרון או איזה יום עצוב משום שהשדרנית ברדיו פנתה אל ההורים השכולים. נמסתי למשמע קולה. היא דיברה כל כך יפה ובצורה כל כך רגישה ודמעות עלו בעיניי. משסיימה את משמרתה נפרדה מקהל מאזיניה "כאן רומי נוימרק מברכת אתכם לשלום".   

שוב רומי… כמה מוזר…   

הגעתי לעבודה כהרגלי ומשסיימתי שבתי אל ביתי.     

 גופי ונפשי לא היו מוכנים לסירוב

השעה הייתה שעת צהריים ואהובי עדיין ישן. הכנתי לו קפה חזק ופושר בדיוק כמו שאהב כדי לרכך לו את ההתעוררות שתמיד הייתה סיפור בפני עצמו ועד לשריקת הקומקום עלעלתי קלות בעיתון "לאישה". פתחתי במקרה בדף הרכילות והראשונה שהופיעה מול עיני הייתה השחקנית הצעירה "רומי אבולעפיה" . 

 רומי … רומי … ר ו מ  י  !  !   ז ה ו !  עכשיו כבר ידעתי. נכנסתי  לחדר השינה שלנו והתחלתי לנסות להעיר את אהובי משנת היופי שלו. הוא פתח את עיניו הכחולות הגדולות והביט בי באהבה. הגשתי לו את הקפה בהתרגשות מוזרה והתחלתי לספר לו על רומי, על הבת שלנו.   

 חששתי קצת משום שגיל 30 היה עוד קצת רחוק אבל מצד שני, גופי ונפשי לא היו מוכנים לסירוב. פתאום לא עניין אותי התואר, לא הבילויים ולא גיל 30. דיברתי בלי הפסקה והייתי נסערת ונרגשת ואז שתקתי. הוא לגם מהקפה, עיכל את דבריי, הסתכל בעיני ואמר:"טוב".  

 שאלתי אותו מופתעת: "מה"? ושוב הוא ענה: "טוב, בואי נעשה ילדים"… כל כך התרגשתי שהוא זרם איתי בכזו פשטות והרמוניה וחיבקתי אותו חזק  חזק.  

 רקדנו את ריקוד האושר

כעבור חודשיים נכנסתי להריון. אי אפשר לתאר את האושר שהרגשנו שנינו. התרגשות מדהימה, היינו כל כך מאושרים.   גם לא אשכח את הרגע בו סיפרתי לאימי את הבשורה. היינו לבד במטבח, בבית  בו גדלתי והתחלנו לשיר ולרקוד. תפסנו ידיים והתחלנו להסתובב תוך קפיצות ודילוגים. היה זה ריקוד האושר. בכינו שתינו מרוב שמחה, נדמה לי שהיה זה אחד מהמפגשים הכי אינטימיים ומרגשים שהיו לי עם אימי.   

כך עברו להם כמה שבועות של "שכרון חושים" , של חלומות מקסימים ושל חיוך קבוע שלא נס מפניי. הייתי כבר בשבוע השביעי, יומיים בדיוק לפני האולטרסאונד הראשון בו היינו אמורים לשמוע את פעימות ליבה של רומי. אני זוכרת שישבנו בסלון: אהובי, אני ועוד איזה חבר . הרגשתי קצת מוזר והבטן החלה מסמנת לי שמשהו לא בסדר. נשכבתי על הספה כי חשבתי שאם אנוח זה יעבור, אבל זה לא עבר, זה רק החמיר.  

הרגשתי כאילו שלקחו את גופי ובגדו בו

הרגשתי שדברים מוזרים יוצאים לי מגופי ורצתי לשירותים. התפשטתי והתיישבתי על האסלה. הדימומים היו קשים, זה לא היה כמו מחזור רגיל.  זה היה שיטפון של קרישי דם ענקיים ואימתניים מבשרי רע. התקשרתי לרופא שלי, יובל, שלמזלנו היה גם חבר והוא אמר לנו לרוץ לביה"ח. כל הדרך לא הפסקתי לאבד דם והפכתי תשושה וחיוורת. לא הפסקתי לבכות. בביה"ח כבר חיכו לנו, כי יובל הודיע להם שאנחנו בדרך ושיזרזו בירוקרטיה.  

איך שהגענו תקעו לי אינפוזיה ביד. לא חשבתי שהאינפוזיה כל כך תכאיב, הרי כבר עברתי כל כך הרבה בדיקות דם בתחילת ההיריון ושום מחט לא הזיזה אצלי יותר מאשר דמעת כאב קטנטנה שזולגת על לחיי הימנית דרך קבע.. הייתי המומה. הרגשתי כאילו שלקחו את גופי ובגדו בו באופן הנבזי ביותר. לא האמנתי שאינפוזיה יכולה כל כך להכאיב ורק המשכתי לבכות. הכול היה מאוד עצוב.  

שום דבר לא הצליח לנחמני

כל מיני רופאים ואחיות בדקו אותי וכל אחד בתורו אמר לי בניסיון לנחם שזה קורה לכל הנשים ושיש לי מזל שזה קרה באופן טבעי ללא התערבות חיצונית ושזה מזל שזה רק בהתחלה כי יש נשים שמאבדות תינוק בחודשים מתקדמים. האמת היא שלא הפסקתי לשמוע סיפורי זוועה כאלה ואחרים על איבוד ילדים מכל מיני נשים שניסו לנחמני ושיתפו אותי בסיפורן האישי. ידעתי והבנתי את כל העובדות והתובנות אבל שום דבר לא הצליח לנחמני ולהחליש את העצב שלי.     

רומי שלי איננה עוד והרגשתי כי חרב עליי עולמי.  

 

  

  ** טל דניאל היא בת, ישראלית, אשת איש, אמא, קונדיטורית, שמחה… (אמא לשניים מהממים ובונה על להיות פעם אמא לחמישה כולל האופר). 

  ** לקריאת פוסטים נוספים על הפלות 

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

13 תגובות ל- “אמרו לי: "יש לך מזל שההפלה היתה טבעית"”

  1. טל, תודה רבה רבה שבחרת לדבר על הלא מדובר.
    גם אני עברתי הפלה טבעית וכמה שההליך הרפואי היה פשוט ונגמר מהר, נשארה בי הצלקת והחרדה להריון הבא- האם אני יכולה ללדת? מתי אכנס להריון?
    וכמובן, שכל ההריון שבא לאחריה רק קיוויתי שהעובר יהיה בסדר, חיכיתי שהבדיקות ייגמרו וייתנו לי את החותמת שהכל תקין ובעצם.. נלקחה לי האופוריה..
    ההפלה היתה ההתנפצות של התמימות עבורי.

  2. טל דניאל הגיב:

    הי לימור יקרה,
    תודה רבה על שנתת לי את ההזדמנות לחשוף את סיפוריי כאן באתרך החשוב כל כך ותודה על תגובתך.
    אני כותבת לך היום ממקום של שמחה ושלמות משום שעברו יותר מ7 שנים והמון מיים בירדן מאז חווית ההפלה הראשונה. אני פוגשת כל יום נשים עם דמעות חבויות או גלויות בעיניים שכואבות את סיפורן האישי באשר היה ואין ספק שנלקחה התמימות, כמו שציינת. כמו אז לפני 7 פלוס שנים, גם היום אני מסתכלת על חיי באופטימיות ושמחה על חלקי המדהים.
    שוב, תודה לך! 

    • תודה לך, שבחרת לשתף.
      את יודעת יש מישהי שהצעתי לה לכתוב באתר והיא אמרה לי שהיא לא יכולה כי היא "בתוך זה" ומרגישה שהיא לא בשלב של לדבר על זה עדיין. היא כתבה כמה עוזר לה לקרוא אותנו ואת האחרות ושזה נותן לה המון כוח, גם כשהיא לא יכולה עדיין לכתוב על זה בעצמה.
      אנחנו, שכבר לא "בתוך זה" במקומות מסוימים, יכולות כבר לכתוב על זה ולאפשר לאחרות להרגיש שהן לא לבד.

  3. חופית הגיב:

    טל חברה יקרה,
    את סיפורך זה אני מכירה מימים ימימה, את אמיצה שאת מפרסמת סיפור כל כך אישי וכואב. אני מעריצה את היכולת שלך לקום ולעמוד על הרגליים ולראות תמיד את חצי הכוס המלאה, עם הומור ותפיסת חיים חיובית כל כך. אני מעריכה אותך בשל יכולתך לגדל ילדים נפלאים ולהיות אמא מדהימה שכל הזמן רוצה ללמוד ולהשכיל.
    הכתבה כתובה בצורה רהוטה מעניינת ומרגשת. אני יכולה רק לאחל שכל הריון יסתיים עם ידיים מלאות ושכל ילדייך יהיו בריאים בגופם ובנפשם.
    נשיקות
    חופית

  4. ג'סיקה סניור הגיב:

    מדהימה שאת!
    היכולת שלך לחשוף ולרגש כך היא מדהימה. לי באופן אישי יש חיבור מיוחד לסיפור הזה שכן הוא שהפגיש ביננו…
    שמחה שקיבלתי אותך במתנה
    גאה בך ואוהבת אותך <3

  5. laura barel הגיב:

    מקסים, טל, אני חושבת שלולא הסוף הטוב שיש לסיפור הזה, שכן ברבות הימים הפכת להיות "אמא" ו"שמחה", היה מאוד קשה להגיב על כך בלייק, שכן כאישה המקום שבו הסממן של הנשיות (הרחם) בוגדת בנו טמון בזה כאב עצום. לא מתוך המקום של להיות מיסיונרית ל"אמהות" אלא מתוך מקום של הגשמה עצמית, נשית, אישית.

  6. לאה כהן (אמא של טל) הגיב:

    אני כל כך זוכרת את הרגע שסיפרת לי שאת בהריון, איך פרצנו ביחד בריקוד/קפיצות שמחה ואושר. אני זוכרת שההפלה קרתה, ואני זוכרת איך נכנסת שוב להריון, והרגשתי את הרגלים שלי רוצות שוב לקפוץ ולרקוד משמחה, ולא הרשיתי להן כי כל כך פחדתי שנעשה איזו עין הרע להריון הזה, ונזהרתי מלשמוח פיזית.
    אוהבת אותך ואת עמית ויובל הנהדרים.
    אמא

  7. ג'ק סולסי הגיב:

    ממש מרגש מה שכתבת ובעיקר איך שכתבת! לא פשוט להיחשף בצורה כ"כ "עדינה".

  8. עדי עמוסי הגיב:

    סיפור כל כך אמיתי ואנושי, מה שהופך אותו לכל כך נוגע..
    תודה שבחרת לשתף עם כולנו רגע אינטימי ואישי כל כך 🙂

  9. משה אברהם הגיב:

    סיפור מרגש.

    מעבר לזה אין לי מילים.

  10. Dalya Arazi הגיב:

    מרגש מאוד!

  11. אמא בנשמה הגיב:

    כל כך מבינה.
    עברתי הפלה בהריון הראשון – כל כך רציתי ילד והכל קרס. הפלה טבעית כמעט לגמרי, הייתה התערבות אבל האכזבה מכל העניין קשה.

    ושוב, לפני חצי שנה, אחרי שני ילדים, עוד הפלה טבעית.

    זה לא קל, אבל אחרי הגעת הילדים, בשבילי זה כבר זכרון רחוק.

    ורק מחכה להריון הקרוב (החודש הייתי צריכה ללדת)

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

40 שנה לחצות מדבר זה הגיוני

מאת : לי-את דנקר

5 באפריל 20130 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

40 שנה לחצות מדבר זה הגיוני!

עוד קצת, ממש עוד טיפה ואני מתהדרת בכתר החוכמה והתבונה, מרחק יריקה מלספר לעצמי שאני סוף סוף בשלה.. חלילה לא קדירה, אבל בשלה להבין כמה קטנות.

סליחה שאני זו אמא שלך

מאת : אמא אנונימית

23 במרץ 2013תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, רגשות אשם אחרי לידה

סליחה,

אני מבקשת סליחה.

סליחה שאני זו אמא שלך,

סליחה על בילבול,

סליחה על כאב,

סליחה שעדיין לא נפתח לי הלב,

סליחה על תשישות,

מיתוס האימהות או מדוע איננו מסכימות להיות פחות מאמהות מושלמות?

מאת : שירלי מיראכור

10 במרץ 20120 תגובות

מתוך אחרי לידה

מיתוס האימהות מדבר על קיומה של אמא טובה ואמא רעה. הפסיכואנליטיקאית והפסיכותרפיסטית מלאניי קליין הגדירה אמא טובה כאמא שמוכנה למלא תמיד את צרכיהם של ילדיה, מקריבה מעצמה ללא גבול למענם ונמצאת איתם תמיד.

לעתים, כשאנחנו חושבות שאנחנו לא עונות על ההגדרה של אמא טובה אנחנו מתמלאות ברגשות אשמה. מה הסיבה לכך?

אופן הגידול של בנות ובנים שונה בחברתנו. כחלק מהשוני, אנו כנשים גדלות תחת הציפייה שנהפוך יום אחד לאימהות. הדגש שמושם הוא על כך שנהיה אמהות טובות. מבחינת ציפיות החברה מאתנו, לא כל-כך משנה איזו קריירה ניצור לעצמנו, כל עוד נשים את האימהוּת שלנו בראש סדר העדיפויות ונביא לעולם את מספר הילדים המקובל בחברה מעודדת-הילודה שלנו.

במהלך חיינו, אנו מפנימות את הציפיות הללו מאתנו ומציירות לעצמנו תמונה די שלווה של איך תראה מציאות חיינו כשנהפוך לאמהות. אמהות לפעמים מספרות לי שעד הלידה דמיינו את עצמן יושבות כשתינוק מלאכי מונח לידן על הספה והן בענייניהן.