האם זה שאני רוצה אפידורל אומר שגם אקבל ? חלק ב'

מאת : mother cat

19 בפברואר 2011 | 3 תגובות

 "מה ללחוץ? מה עם האפידורל שלי ? הרופא הבטיח לי אפידורל!"

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

לחלק א'

אני אומרת לבעלי שנמאס לי – כלום לא קורה והלחכות הזה מתיש אותי. רוצים פיטוצין -שיהיה פיטוצין, רק שנתקדם כבר. הוא הולך להודיע לרופא. קוראים לי לבדיקה. הרופא שואל אם אני כבר מוכנה לזירוז ואני אומרת שכן, למרות שאולי כבר לא צריך, כי נראה לי שהתחילו צירים. הוא בודק אותי ומודיע שיש לי פתיחה של 3 אצבעות – אני נשלחת לחדר לידה להתכונן ללידה.

המיילדת אומרת שהיא רואה שתהיה לי לידה קלה

לחדר הלידה נכנסת המיילדת – סיגל רשף. היא מסתכלת עלי ואומרת לי שתהיה לי לידה קלה – היא רואה את זה עליי. לי כבר ממש כואב ואני לא מאמינה לה. היא שולחת אותי לעשות חוקן ולהתקלח. אני קוראת לה אחר כך ואומרת לה שנורא כואב לי. היא שואלת מה אני רוצה ואני עונה : "אפידורל", אבל מסבירה לה שאני נורא פחדנית ופוחדת מאד ממחטים.

מכיוון שאני סובלת נורא ממחטים כל זמן שהם בתוך היד שלי, היא מציעה להכניס את העירוי בגב הזרוע ומסבירה שזה יכאב יותר בזמן הכנסת המחט אבל ארגיש את זה פחות אחר-כך. אני מסכימה. היא מכניסה את העירוי והולכת לקרוא למרדים. אני סובלת – גלים של כאב שמתחילים בגב התחתון ועוברים לבטן התחתונה. סיגל חוזרת ומעודדת אותי לקום ולהסתובב בחדר ומזכירה לי איך לנשום. הולכת שוב. אני רוצה למות. ושכולם ימותו.

אני רוצה למות

סיגל חוזרת ואני מסבירה לה שיש אנשים שפשוט לא נועדו להיות אמהות כי הם לא יכולים לעמוד בכאבי לידה – ואני אחת מהן. What the hell was I thinking כשחשבתי שאני יכולה ללדת ? סיגל אומרת לי לתת לגוף לנוח בין ציר לציר, ואני מסבירה לה שאין "בין ציר לציר" – הצירים כבר עולים אחד על השני. אה, ואני רוצה למות. ושבעלי ימות. ושכולם ימותו. אבל אני קודם. סיגל הולכת לזרז את המרדים.

ופתאום אני מרגישה שאני ממש, אבל ממש, צריכה קקי. עכשיו. אני אומרת לבעלי והוא אומר לי שזה בסדר ושזה טבעי. אני אומרת לו שזה לו בסדר ושיקרא לסיגל. סיגל מגיעה, עוזרת לי לעלות על המיטה כדי שתוכל לבדוק אותי ואז אומרת:

"אני רואה את הראש. תלחצי !"

אני: "מה ללחוץ? מ האם האפידורל שלי ? הרופא הבטיח לי אפידורל!"

סיגל: "אין לך זמן לאפידורל. התינוק כבר יוצא. תלחצי".

אני: "אני לא יולדת בלי אפידורל! לא יכולה"

סיגל: "את יולדת את התינוק הזה עכשיו, בלי אפידורל. את יכולה ואת מסוגלת. תלחצי."

זה הזמן לציין שסיגל היתה מדהימה – היכולת להיות חמה, תומכת, מפרגנת וגם אסרטיבית בו זמנית היא כשרון אמיתי. אין לי מושג איך הייתי שורדת בלעדיה.

שתי לחיצות והוא בחוץ

פתאום אני נזכרת שהבאנו שמן (אותו שמן של העיסוי שתכננו להתחיל לעשות…) ואני אומרת לבעלי שיתן אותו לסיגל. סיגל מורחת שמן ואני שואלת אם ללחוץ – כן ! אני לוחצת וסיגל אומרת שהראש כבר בחוץ ושואלת אם אני רוצה לגעת בו – "לא ! רק תוציאי אותו כבר". סיגל אומרת שאני אוציא אותו.

אני לוחצת שוב ומשוכנעת שהראש תקוע ומשהו לא בסדר. סיגל ובעלי מרגיעים אותי שהראש זז והכל בסדר (לא מאמינה!). עוד שתי לחיצות והוא בחוץ ואני מרגישה הקלה עצומה (לסיכום – מרגע שהתחילו צירי הלחץ ועד שהתינוק בחוץ עברו כ-10 דקות ו-5 לחיצות).

סיגל מניחה אותו על בטני וחותכת את חבל הטבור ומתנצלת שהיא חייבת לקחת אותו לבדוק אותו כי הוא נורא קטן. בעלי הולך ומציץ עליו. רופא נכנס ומאשר את החלטתה של סיגל – פגיה כי הוא שוקל רק 1.708 ק"ג. סיגל נותנת לי אותו, עטוף בשמיכה רק לנשיקה אחת לפני שהיא לוקחת אותו. בעלי מצלם. הדקה איתו מתארכת ואני לא יודעת מה לעשות, כי כבר הכנתי את עצמי לזה שלוקחים לי אותו. עוד נשיקה ובעלי וסיגל לוקחים אותו לפגיה ואני מתקשרת להגיד לאמא שלי שהיא סבתא.

סיגל חוזרת ומכניסה פיטוצין לעירוי ועוזרת לי "ללדת" את השילייה. הרופא מגיע, בודק את השילייה ואומר מזל-טוב (אני נזכרת בשרי שאמרה בקורס הכנה ללידה, שאומרים מזל-טוב רק אחרי שהשילייה נבדקת ונמצאת שלמה). בעלי חוזר והרופא בה לתפור אותי – כמה תפרים פנימיים וכמה חיצוניים. מתברר שתינוק קטן זה לא ערובה לצאת בלי קרעים :).

מתאוששת

זריקות ההרדמה וגם התפרים עצמם כואבים בטירוף. הרופא מסיים. סיגל שואלת אם אני רוצה כוס תה. אני מופתעת. איזה הצעה בריטית :). סיגל שולחת את בעלי להכין לי תה. מתחילים לנקות סביבי.

השעה 01:30 לפנות בוקר. סיגל מציעה לי להתקלח בחדר לידה, כי במחלקה לא תהיה אחות פנויה ולא יתנו לי להתקלח לבד. היא נכנסת איתי למקלחת ועוזרת לי להתקלח – אפילו מסדרת לי את הפדים בתחתונים. אין חדרי התאוששות פנויים אז אני עוברת לכורסה בחדר הלידה עד שבאים לקחת אותי למחלקה.

מכניסים אותי לחדר עם עוד יולדת שכבר ישנה, ואני מנסה להיות בשקט ולא להעיר אותה. בעלי משיג כסא גלגלים ולוקח אותי לפגיה לראות את החתלתול – הוא קטנצ'יק. לובש חיתול בלבד. שוכב לו באינקובטור. ואני מפחדת להכניס יד ולגעת בו, אבל חייבת. חוזרים לחדר.

04:00 בבוקר. אני שולחת את בעלי הביתה להתקלח ולנוח. מנסה לישון ולא יכולה.

05:30 השכמה – כל האמהות נקראות ללכת לקחת את התינוקות שלהם. אבל שלי בפגיה ואני לא יכולה לקחת אותו. יושבת במיטה חסרת אונים, ולבסוף מחליטה לנסות למצוא את דרכי לפגיה ולהגיד לגור בוקר טוב. האחות בפגיה מזהה אותי ומופתעת מנוכחותי שם – למה את לא נחה?

בזמן אמת זה היה טראומטי נורא

עברתי למלונית עוד באותו יום אחרי שהרופא התלהב מהמהירות שבה התכווץ לי הרחם וכמה נהדרים נראים התפרים שלי… רוני נשאר בפגיה 17 יום ושוחרר הביתה. הוא עדיין קטנציק (האחוזונים זה משהו שאנחנו יכולים רק לשאוף אליו…) אבל חיוני, אקטיבי ומתפתח יפה. הוא התחיל השבוע גן ומשתלב בו נהדר.

במבט לאחור אני יודעת שהיתה לי לידה קלה ומהירה כמו שסיגל ניבאה. בזמן אמת זה היה טראומטי נורא. הרגע שהבנתי שזה באמת קורה היה מפחיד מאד, והרגע שבו הבנתי שאני לא הולכת לקבל אפידורל היה מבעית. אני אומרת לעצמי שעד עכשיו הייתי עסוקה מדי בתינוק כדי לכתוב את הסיפור, ואולי בעצם עוד לא הייתי מוכנה להתמודד עם זה עד עכשיו.

התובנות שלי

1. צריך להתכונן לכל האופציות – מתברר שצדקתי כשהקשבתי בשיעור על לידות טבעיות, אפילו שלא באמת חשבתי שיש סיכוי שאצטרך את זה…

2. לא להיות שאננים – דברים בהחלט יכולים לקרות לפני שמצפים להם.

3. הממממ…. כנראה שלא מומלץ להיות 15 שעות עם ירידת מים לפני שמגיעים לבית החולים. לנו זה עבר בסדר, אבל יש בזה סיכון ולא הייתי חוזרת על זה שוב. אגב, בסוף לא קיבלתי אנטיביוטיקה ואין לי מושג למה.

4. מיילדת טובה זו מתנה משמיים – לא יודעת איך הייתי עוברת את זה בלי סיגל ! אם הייתי יכולה לבחור מיילדת הייתי בוחרת רק בה !

* לקריאת סיפורי לידה וסיפורי לידה טבעית נוספים.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

3 תגובות ל- “האם זה שאני רוצה אפידורל אומר שגם אקבל ? חלק ב'”

  1. רננית ברמן הגיב:

    זוית אחרת על מה קורה כשמתכננים אפידורל ואין, הפעם מסיבה אחרת:
    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1813426&passok=yes

  2. איילה הגיב:

    סיפור נחמד!
    המון בריאות לרוני הקטנטן!

  3. איזה סיפור מקסים.
    גדלי אותו בנחת!!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

דיכאון אחרי לידה – הגישה המסורתית

מאת : לימור לוי אוסמי

6 בספטמבר 20104 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות

עד לפני כמה שנים רובנו לא ידענו מה זה בכלל דיכאון אחרי לידה ומי מאיתנו ששמעה על דיכאון אחרי לידה ידעה להגיד שזו מין מחלה או תופעה שמאפיינת ממש מעט אמהות אחרי הלידה. הייתה בנו איזו ידיעה עמומה לגבי האפיונים והמשמעויות של דיכאון אחרי לידה ובעיקר תחושה שזו תופעה או מחלה ממש נדירה.

זהו, נגמר החופש

מאת : עינת דורפן

15 באפריל 201214 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, זוגיות אחרי לידה, לכל אמא

זהו, נגמר החופש. לא נעים לומר, אבל כל כך חיכיתי לרגע הזה, אני מסיימת את חג החירות השנה בתחושה קשה של עבדות.

איך בכלל הגעתי למצב שהפכתי לשונאת חופשים ? אני, שכל כך חיכיתי שיגיע החופש ובמיוחד חופש פסח שכבר ייתן את הארומה לקראת החופש הגדול.

התקופה הזאת של השנה טעונה בכל כך הרבה סמלים שטופחים על פניי כמו סטירות לחי.

'אח שלי.. זה אני..' | הא', ב' שבין אחים ועוברים

מאת : לי-את דנקר

18 ביוני 20144 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

למה בעצם להתחיל את התהליך אחרי הלידה כשאפשר להתחיל אותו הרבה לפני, כשלאח או לאחות יש עוד כמה חודשי חסד יקרי ערך איתך, או אם זו לך הלידה שלישית אז כמה חודשים לפני שיופר האיזון מחדש וכולם יהיו עסוקים ב"להתרגל" ו"לתרגל" סטטוס חדש.