באמת היה לך כיף ללדת ? מסע אישי ללידה טבעית. חלק 11

מאת : לימור לוי אוסמי

6 בפברואר 2011 | תגובה אחת

היה לי הכי כיף. בחיים לא הרגשתי כל כך מוארת. ממש. הלידה של הילה היתה חושך והלידה של מעיין הייתה אור.

מתוך לידה טבעית- מסע אישי, סיפורי לידה

 

"לא ציפיתי לכזו לידה בכלל..תכננתי שזו תהיה לידה הרבה יותר ארוכה. הייתי בטוחה שזה יכאב.

בסופו של דבר כשהגיעו הצירים הייתי מבסוטה..

אמצע אוגוסט, חם, הצירים מתחילים. איזה מרגש שהצירים הגיעו ! זה היה נורא מרגש ! זה היה "ואוו, איזה כיף !" סוף סוף זה מתחיל אחרי חודש של צירים קטנים שבאים והולכים.

ב 6:30 בבוקר אני מסמסת למינדי לוי המיילדת: תנוחי, תאכלי טוב, היום לידה. איתן עוד ישן ואני אומרת לו שהולכת להיות לידה היום.

מינדי שואלת אם לבוא או לבוא, אני אומרת לה:" לא יודעת, מה אני אגיד לך, תבואי"

פתאום בא לי לרקוד.. Tonight's gonna be a good night, פול ווליום.

אף אחד לא קולט

מינדי מגיעה ב 09:30, אני רוקדת, חם לי, מוסיקה פול ווליום. רוקדת, מבסוטה. פתאום אני קולטת שהשיר הוא 4 דקות והיו לי 7 צירים בדרך, איכותיים. ואני תולה כביסה ומבסוטה. ובטוחה שיש לי עוד מלא זמן. מינדי רצתה לבדוק פתיחה ולא רציתי שתבדוק כדי לא להתבאס.

10:15 בבוקר, איתן הגיע וביקשתי ממנו לנפח את הבריכה והוא מטאטא את הבית, בכלל לא קולט. טוב, אף אחד לא קולט. ואז מינדי מצלמת אותי (בקליפ), דווקא בשיר הזה שבקליפ, כש 99% מהזמן זה היה בכלל השיר  Tonight's gonna be a good night ברקע. ואני רוקדת באטרף. כאילו, בחתונה לא רקדתי ככה.

אחד הצירים הכי כואבים שהיו זה מה שמינדי לוי צילמה. ואז אמרתי למינדי שאני מרגישה את האגן מתרחב ואם היא רוצה שמיילדת מגבה תבוא, אז כדאי עכשיו. אני מרגישה שזה מתקרב.

ואז הלכתי להתקלח. התחלנו למלא את הבריכה, ואיתן מהמהם לי בגב, ואנחנו צוחקים."

פתיחה 9 !!

חשבת על המשפטים שהכנת ?

(בחלק 2  נטע מספרת על משפטים מחזקים שהיא כתבה ושיננה במהלך ההריון)

"פשוט לא הייתי צריכה , הם היו בי. כאילו, בחיים לא הרגשתי כל כך יפה, כל כך  נאהבת בחיים. זה הדבר הכי כיף שהיה לי בחיים, הלידה של מעיין. מדהים מדהים מדהים. אני זוכרת שאני נשענת על הבריכה ויהודית רביץ ברקע "אתה בא והולך אליי".

ואני זוכרת שיש לי ציר ואני מתרכזת בשיר, כדי לא להתרכז בכאב, כי בשלב הזה זה כבר היה כואב. ואז איתן אמר: "אולי שמינדי תבדוק אותך ? תני לה לבדוק אותך" . אמרתי: " טוב רגע, אני רוצה לבדוק לבד". אני בודקת ואומרת : "ואוו, מה קורה שם ? מינדי, נראה לי שיש שם איזה פתיחה של 5 ! איזה מגניב. הזוי מה שקורה שם".

היא בודקת ואומרת שיש פתיחה של 9. ואאוו, מגניב !

נשמתי את מעיין החוצה

פתאום אני מרגישה שאני צריכה לחרבן, איתן מזנק מאחוריי ואז פקעו המים. שמתי את היד, אני מרגישה את הראש והשיער של מעיין, אני נושמת לאט לאט כי היו צריכים להזיז אותי מהבריכה שלא הספקנו למלא (מסוכן ללדת בבריכה שלא מלאה מספיק ליציאתו המלאה של התינוק בתוך המים), זזתי אחורה ונשמתי את מעיין החוצה. זהו.

אח"כ לשילייה כבר לא היה לי כוח, הייתי גמורה. כאילו, אדרנלין מטורף ולא יכולתי לזוז. אני בתוך הבריכה מלאה באיכס ואני צריכה ללחוץ את השילייה וזהו, אין לי כוחות יותר ואז מינדי לחצה ועזרה לי להוציא את השילייה וזה כ-א-ב.

אבל פשוט הרגשתי היי מטורף. ואוו.

מעיין נולדה ב 10:56 בבוקר.

הכי כיף. בחיים לא הרגשתי כל כך מוארת. ממש. הלידה של הילה היתה חושך והלידה של מעיין הייתה אור. גם המיילדת אמרה שהיא לא נהנתה ככה. איזה כיף ! היא מספרת מלא על הלידה שלי. שאני שרה ורוקדת והכול כל כך מאיר.

ללידה של מעיין באתי ממקום הרבה יותר חזק, בטוח בעצמו, רגוע. הרגשתי שאני יודעת שלידה זה דבר כואב ואני יודעת שאני יכולה להתמודד עם זה."

זו היתה עבודה מאוד קשה לשמוח

כשיש את הכאבים של הצירים, מה עובר לך בראש ?

"קודם כל, התמקדות באותו ציר, לא לחשוב מה יהיה בציר הבא. גם עזר לי לנסות להתרכז בדברים מבחוץ. לשיר מאוד עזר לי. הצלחתי למקד את האנרגיות ולשיר. למקד את הכאב במשהו אחר. להסב את תשומת לב בלרקוד, בלהמהם. לא הייתה המון מחשבה. הצירים היו אינטנסיביים אבל יחסית קצרים ובהפסקות יכולתי לשמוח. ממש הרגשתי בין הצירים: "הלילה, הלילה, הלילה, שמחה גדולה הלילה". איזה כיף זה !

אחרי הלידה הרגשתי שאני לא יכולה לזוז כי שרפתי המון קלוריות בריקוד. זו הייתה עבודה מאוד קשה לשמוח. הכרחתי את עצמי לשמוח. אספתי את עצמי כדי לשמוח ולחזור לכאוב. נכון כואב, נכון אני עייפה, אבל אני אוספת את עצמי וממשיכה לרקוד. אני עכשיו מתפקסת על לשמוח.

אחרי הלידה לא האמנתי שאפשר ללדת ככה. זה תמיד מסיפורי הלידה האלה שקורים לאנשים אחרים ולא לך ואתה חושב שזה לא קורה באמת. זה התחושה שהייתה לי. הייתי בהלם שזו הלידה שלי. לא ציפיתי בחיים. כשמינדי רצתה לבדוק פתיחה נורא פחדתי שאני אשמע שזו פתיחה 5 ואתבאס. ידעתי שאני מסתדרת עכשיו ולא ידעתי כמה עוד אצליח להחזיק.

בדיעבד, אני לא יודעת כמה אפשר בלידה ראשונה ללדת עם כל כך הרבה אור. כי בלידה ראשונה יש המון פחדים על מה זה לידה ומה זה להיות הורה.

הלידה של מעיין זה אחד הדברים הכי כיפים שהיו לי בחיים. "

 

** לכל הפוסטים של לידה טבעית- מסע אישי 

** לסיפורי לידה נוספים.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

תגובה אחת ל- “באמת היה לך כיף ללדת ? מסע אישי ללידה טבעית. חלק 11”

  1. ענת רז הגיב:

    איזה יופי. כיף ללדת, ובאמת עבודה קשה לשמוח
    מזכיר לי את המילים של לאה גולדברג:
    לך נשבעתי אל עליון,
    ולא אדע, האקיים?
    איך אעמוד בניסיון-
    ניסיון האושר השלם.

    איכה תכיל עיני האור?
    ידי רפות, ידי הוזות
    איכה אשא ולא אשבור
    שמחה כזאת, ברכה כזאת

    מכובד עול איך לא אפול
    איך בפניך אתייצב
    זקופה, גדולה, נושאת בעול
    של אושר אנושי שלו.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

עשרה חודשים אחרי זה עדיין משקל עודף מההריון ?

מאת : הכי אמיתית

15 במאי 20112 תגובות

מתוך גוף ומשקל, לכל אמא

שרה חודשים אחרי זה עדיין נחשב משקל עודף מההריון?….

חחחח…עדיין יש הנחות? סליחות? קבלת תירוצים?….

יואוווו….איזה נוח זה, פשוט לשלוף את המשפט הנפלא- “אני בהריון" ואז גם לקבל בפרצוף את כל המחמאות- “וואו! בשביל חודש שביעי את נראית מדהים!!!” “איזה הריון יפה!”- מה גם, שעם כל הצניעות, זה היה ממש נכון….באמת היה לי הריון יפה.

לידה נשית – איך זה ללדת בלי בן זוג ? מיומנה של אם חד הורית

מאת : אוסי הורביץ

12 בינואר 20114 תגובות

מתוך אמהות חד הוריות, סיפורי לידה

הגענו לבית החולים בשעה 10:00 לערך ומיון יולדות היה עמוס לעייפה. לקח זמן עד שקיבלו אותי ובדיקת המוניטור הראתה שיש צירים לא סדירים. כלומר אני נשארת ולא עוברת למחלקת היי-ריסק.

כאשר סיימתי את כל הבדיקות במיון, העומס עבר לחדרי לידה והייתי צריכה לחכות להיכנס לחדר לידה.

השעה כבר הייתה 12:00. "לכי קצת" ייעצה האחות "זה יזרז את הלידה".

הרהורים של חודש אחרי לידה

מאת : איריס גומס

30 ביוני 20138 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

לא משנה כמה שמעתי שיהיה קשה, שצריך לדאוג להרבה מאוד תמיכה, אי אפשר באמת לתאר את עוצמת הרגשות, את גודל הקושי, הייאוש, העצב, הבדידות, הדכאון התהומי, העייפות וההנקה התובענית, הרגשה של סוף העולם, שנגמרו החיים ושאי אפשר לברוח לשום מקום. אולי בחרתי שלא להקשיב באמת למה ששמעתי, אולי לא באמת הבנתי, אולי רציתי להאמין שאצלנו זה יהיה אחרת, כי אנחנו יודעים איך להתמודד עם קשיים, כי הבת שלנו תהיה שונה, כי יש לנו תמיכה, כי התכוננו לזה ואנחנו כבר מאוד רוצים ומחכים. אבל אני חושבת שבעיקר לא שומעים את הקולות האלה. כאילו יש איזו הסתרה וברגע שקצת חוזרים לאיזון כבר לא חוזרים אחורה לספר על זה, וברגעי הקושי האמיתיים קשה מאוד לדבר על זה (לי לפחות).