בהיאבקות על ההנקה יש אלמנט של גאוותנות

מאת : יוליה

18 בפברואר 2011 | 50 תגובות

כמו ברצון ללדת ללא אפידורל, גם בהתעקשות על הנקה יש את הרצון שלי להוכיח שאני יכולה לעשות את מה שאני עושה הכי טוב וזו לא הורות נכונה בעיניי

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, הנקה

התינוקת שלי בת שלושה חודשים. כבר שלושה חודשים שהיא יודעת את העולם. שלושה חודשים בהן היא ישנה, אוכלת ומטלטלת את כל עולמי. שלושה חודשים בהן היא יונקת 12 פעמים ביום- מעל אלף הנקות מאחורי והאמביוולנטיות הרגשית בכל הקשור להנקה לא קטנה כלל.

אולי שלושה חודשים זה לא מספיק זמן לפרספקטיבה כמו זו שאני מתיימרת להביא בפניכן כאן- אבל לפחות אני זוכרת את ההתחלה, על כל הקושי והכאב שבה.

 בכיתי וצעקתי כאשר היא ינקה מהפטמה הפצועה

את תקופת ההריון, תחילת המסע להולדת האם שבי, ביליתי במחקר- מחקר על הפיסיולוגיה של ההריון והלידה, מחקר על התפתחות עוברים, מחקר על התפתחות תינוקות, מחקר על עגלות ומנשאים וגם על הנקה. כמה ספרים, הרבה אינטרנט והרגשתי שאני מוכנה להניק- כמה שטעיתי.

הלידה הייתה חוויה חיובית סך הכל, הרגשתי שעשיתי את מה שאני יכולה על מנת לאפשר לביתי כניסה קלה ככל האפשר לעולם, ולמרות ההלם שבגיחתה, שלפתי את השד והייתי מוכנה להאכיל אותה. המיילדת השכיבה אותי על הצד ודחפה את הפיטמה בעזרת האצבעות אל פיה- היא התחילה לינוק מיד. בדיעבד הסתבר שהיא לא תפסה את העטרה אלא את הפטמה ופצעה אותה, ואני עד היום לא מעיזה להניק בשכיבה.

נפגשתי עם שתי יועצות הנקה מטעם בית החולים, הנקתי רוב שעות היממה, נשברתי רק פעם אחת בבית החולים והיא טעמה בפעם הראשונה והאחרונה עד כה את טעמה של תרכובת המזון לתינוקות. בכיתי וצעקתי כאשר היא ינקה מהפטמה הפצועה, נשכתי לעצמי את השפתיים עד זוב דם בשביל לא לשחרר צעקת כאב שתבהיל אותה ותיצור התניה שלילית לשד.

ראיתי את בן זוגי בוכה איתי כי אין לו איך לעזור לי עם הכאב, ומבקש ממני להפסיק את הטירוף הזה, ובעיקר פחדתי פחד מוות שהכאבים יגרמו לי לפתח כלפי התינוקת שלי עוינות. אחרי שבוע וחצי נפגשתי עם יועצת הנקה שעזרה לי להפסיק לכאוב ולהתחיל להאכיל.

התעקשתי על ההנקה כי אני לא מתמודדת טוב עם כישלון

אני לא מרגישה טוב עם עצמי, אני לא מרגישה גאה במאמצים שלי, אני אפילו לא מרגישה שהקרבתי מעצמי בשביל לתת לבת שלי את הטוב ביותר, אני אפילו לא ממש זוכרת את הכאבים. אני רק יודעת שבמשך שבוע וחצי הבת שלי לא אכלה בגלל שלא הנקתי אותה כמו שצריך. היא הייתה רעבה ואני לא ידעתי. המזג הרגוע שלה לא שירת אותה ואני אכזבתי אותה – זה השבוע וחצי הראשון בחייה והוא מלא ברעב, תסכול ואכזבה. מזה שלושה חודשים מפעמת בי תחושת האשמה.

יהיה זה שקר להגיד כי התעקשתי על הנקה מתוך הרצון לספק לה את הטוב ביותר. גם, אבל לא רק בגלל זה. התעקשתי על ההנקה וצלחתי את הקשיים גם בגלל שאני עקשנית, וגם בגלל שאני עומדת במילה שלי. התעקשתי בגלל שאני לא מתמודדת טוב עם כישלון, והתעקשתי כי הנקה היא מבחן האמהות הראשון- ואני מתייחסת למבחנים ברצינות.

הסוציולוגיה שמאחורי ההנקה מרתקת- דרכה ניתן ללמוד כל כך הרבה על המקום שחברה נותנת לאמהות, לילדים, לאבהות, למדע, לסמכות ועוד. ואני למדתי את היחס שלי לכל אלה במבחן המציאות ולא רק בתיאוריה. אני יודעת עכשיו שגם אני רוצה להיחשב ל'אמא טובה' כפי שהחברה מצפה ממני להיות ולהניק, אני יודעת עכשיו שגם אני לא מוכנה לשתף את אבא שלה בהכל- ואני רוצה שחלק ממך יהיה רק שלי, וההנקה מספקת גם את זה.

יש בזה אלמנט של גאוותנות

ויותר מהכל אני יודעת שברגע שההנקה לא הולכת בקלות, ברגע שנאבקים ונלחמים עליה, כמו שקרה לי, יש בזה אלמנט של גאוותנות. כמו ברצון ללדת ללא אפידורל, גם בהתעקשות על הנקה יש את הרצון שלי להוכיח שאני יכולה לעשות את מה שאני עושה הכי טוב. וזו לא הורות נכונה בעיניי.

למרות שעכשיו אני מוצאת את ההנקה מספקת גם רגשית עבורי ועבורה, ולמרות שהיא גדלה, ומתפתחת על החלב שאני מייצרת בשבילה, ולמרות שאני מרגישה שאני עושה את הדבר הנכון, אני עדין מרגישה אשמה. אשמה על השבוע וחצי הראשונים בחייה שבהן הייתה רעבה, אשמה על הגאוותנות שלי שגרמה לזה.

ומהבחינה הזו ההנקה בשבילי הייתה החוויה האימהית הראשונה. כיוון שהאשמה מבחינתי היא חלק בלתי נפרד מהאמהות. ועכשיו אני לומדת לאט לאט לקבל את האשמה כחלק מהמנעד הרגשי היומיומי שלי, להתמודד אתה, לא להיבהל ממנה ולא להתייסר בגללה.   

עוד אמהות כותבות: 

יכול להיות שההנקה היא לא חלום האמהות שלי? / אוסי הורביץ

צריך תנאים להנקה / אוסי הורביץ

הפסקתי להניק כדי שאוכל לפתח כלפיה חום ואהבה/ אמא ה'

ההתייחסות להנקה ולשדיים מושפעים מאלמנטים תרבותיים/ שלומית ארד

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

50 תגובות ל- “בהיאבקות על ההנקה יש אלמנט של גאוותנות”

  1. rony dotan הגיב:

    זה כ"כ לא נכון שזה הדבר היחיד שהיא תקבל רק ממך, קודם כל יש ההריון והלידה ששום אבא לא יבין לעולם. ומי ילמד אותה להיות ילדה ואח"כ אישה? איך אפשר בכלל להשוות בין מה שהיא מקבלת מאבא שזה בעיקר ביטחון ובין מה שהיא מקבלת מאמא ?! שזה הכל! רוב האמהות של הילד הראשון חוות קצת חוסר נעימות בהנקה בהתחלה, אבל אם כזאת שברירית אולי לא מתאים לך להיות אמא.

    • אורלי הגיב:

      רוני, נראה לי שקצת הגזמת- הלידה וההורות הראשונית מביאה את כולנו, גם החזקות שבינינו לרגעים שבריריים ואפילו שבירים- אבל מפה ועד לא להיות אמא?? הלכת קצת רחוק מדי.
      עם כל הכבוד לנשים (וכאחת כזו שעברה הריון, לידה והנקה של שנה, יש לי הרבה כבוד) עדיין תפקידו של האב הוא עצום- בראש ובראשונה לחזק אותנו ברגעים הקשים, שלא לדבר על גידול, טיפול וטיפוח פרי האהבה המשותף שלנו.
      אני חושבת שיוליה חוותה גם את הלחץ החברתי לעידוד ההנקה שאולי קצת יצא מפרופורציה. אנחנו נותנות לילדים שלנו המון, ההנקה היא רק מרכיב אחד במכלול ועדיף אמא מאושרת ובריאה שלא מניקה מאשר אמא מתוסכלת ופצועה שכן.

    • רוני,
      מאוד התלבטתי אם להגיב או לא להגיב לדברייך.
      את כבר כמה זמן חלק מאיתנו ולכן אני מניחה שבטח כבר שמת לב לכך שהאתר הזה הוא מקום נדיר שמאפשר כתיבה אותנטית וייחודית, המאפשר השמעת גוונים של קולות של אמהות באשר הן.
      לגמרי מבינה שיש דברים שיותר קל להתחבר אליהם, שיש דברים שמקוממים או מזעזעים אפילו, שיש דברים שאי אפשר להבין אותם וזה בסדר גמור. נהדר שיש ריבוי של קולות ונהדר להשמיע אותם.
      הפריע לי מאוד שבחרת להשמיע כאן את הקול שבך שחושב שאולי לא מתאים לה להיות אמא אחרי שהיא בחרה באומץ להעלות כאן את הדברים האינטימיים והאישיים שבליבה, דברים שבאמת אינם נשמעים, אך אין ספק שרבות חושבות ומרגישות כמוה.
      כמובן שזכותך לחשוב ולהתבטא כרצונך, אבל בחרת להשמיע את הדברים כאן ולא במקום אחר. כאן, במקום שאנחנו משתדלות ליצור בית חם ותומך, אפילו שזה במרחב הווירטואלי. כאו, במקום שנשים קוראות, מרגישות בית, מרגישות שזו החממה שלהן. ובבית זה הכי פוגע לשמוע את הדברים האלה. לקבל תגובה כזו כשמרגישים בטוח לבטא דברים.
      ובמיוחד כש'המלצת' לה לא להיות אמא כשהיא כבר – אמא. זה לא שהיא מתלוננת על בגד שהיא קנתה ואפשר להמליץ לה להחזיר אותו. היא אמא והיא פוגשת חלקים שבה עכשיו, שחלקם נעימים וחלקן פחות נעימים. האם את באמת חושבת שכדאי לה למסור את הילד לאימוץ בגלל שהיא מרגישה שיש עליה לחץ חברתי להניק או שאמרת את מילותייך מתוך להט של כעס מסוים באותו רגע ?

    • תמר קלר הגיב:

      אההה, רוני…מי שם אותך לשופטת מי מתאים או לא להיות אמא?
      אפילו שופטים בבית דין לענייני משפחה לא שופטים בצורה שכזו.
      בגלל אמרות, דיעות ןקטרוגים מהסוג שהבאת לפנינו נשים רבות מוצאות את עצמן ב"נעליה" של יוליה, בקונפליקטים אין סופיים וברגשות אשמה.
      חבל, ממש חבל..

    • אוסי הגיב:

      רוני את עושה כאן מעשה מכוער. חשבי שוב על דבריך.
      אישה שלושה חודשים אחרי לידה מצליחה בכזו אוטנטיות לדבר על קושי שלה ועל יסורי המצפון שיש לכל אמא באשר היא.
      מי את שתשפטי אותה ועוד במילים כל כך פוגעניות.

      חבל לי שזה הדברים שהשמעת באים דווקא מאישה שכלל הנראה גם אמא!

    • יוליה הגיב:

      רוני,
      בנוגע להבדלים בין אבא לאמא.. אין ספק שאלו לא מסתכמים רק בנוגע להנקה, אני מאמינה שיש הרבה סוגי אבות והרבה סוגי אמהות שמעניקים דברים שונים לילדיהם. אני אכן חוויתי ניפוץ אשליה כשבתי נולדה וגיליתי שאבא שלה לא יכול להרגיש אותו הדבר שאני מרגישה, ויחד עם זאת אני מאמינה שהוא נותן לה המון מעבר לביטחון.
      בנוגע להתאמתי או אי התאמתי לאמהות. אני מאמינה שלא כתבת את דבריך בשביל להעליב אותי (ואכן לא נעלבתי), אני חושבת שבכתיבת הדברים שכתבת היה בך צורך לבטל את דברי (שאותם עשית על ידי כך שביטלת אותי כאם), אני באמת רוצה להבין למה הדברים שכתבתי נגעו בך והסעירו אותך מספיק בשביל שיקבלו תגובה זועמת שכזו. אשמח אם תוכלי לכתוב ולספר מה בדיוק הכעיס אותך ואם את מעוניינת בלשתף אז גם למה זה הכעיס אותך.

      יוליה.

  2. יוליה, מורידה בפנייך את הכובע.
    גם על היכולת להתבוננות פנימית, במיוחד בשלב שהוא כל כך מבולגן ומאופיין באי סדר ויכולת התבוננות שהיא וגם בגלל האומץ- האומץ להיישיר מבט אמיתי אל עצמך ולראות את הדברים שאולי לא תמיד קל לראות אותם.
    אני אפילו מרגישה שבמידה מסוימת את ממש מקדימה את זמנך ומוכנה לדבר על דברים שלא מעזים לדבר עליהם- על כך שההנקה לא מגיעה מהמקום של בריאות הילד, אלא עטופה בעוד המון מניעים שקשורים לאמא, למשפחה, לסביבה הקורבה, לחברה, לתרבות ועוד.
    היכולת הזאת להתבונן פנימה באומץ, להתחבר לאני האותנטי שלך ולבטא אותו היא יכולת מופלאה ונדירה בעיניי ומחזקת אותך מאוד על כך. היכולת הזו בטח מביאה אותך למקומות נפלאים עבורך.

    • יוליה הגיב:

      לימור,
      תודה לך.
      אני מאמינה שלכל החלטה משמעותית יש מניעים רבים ושונים ולחצים ממקורות מגוונים. כמעט בכל החלטה וכמעט בכל מעשה יש מניעים שאנחנו לא רוצים להכיר בהם כיוון שהם לא "יפים". מניעים של מראית עין, מניעים של גאווה, מניעים של רצון לרצות אחרים ועוד, ואלה אינם סותרים את כל המניעים האחרים שמגיעים ממקום של אהבה וטוב.
      הריון, לידה והורות הם תהליכים כל כך משמעותיים ומרכזיים בחיינו שמושפעים מכל כך הרבה גורמים חיצוניים ופנימיים ויחד עם זאת כל כך רגשיים ואינטימיים שהם מעמתים אותנו עם עולמנו הפנימי בצורה כמעט אכזרית וכל כך מפרה ומפתחת.
      יוליה.

  3. רינה רונן הגיב:

    יוליה את נפלאה ואמיצה לכתוב בצורה כה כנה על התקופה הראשונית עם ילדתך. אני גם יודעת מנסיוני כאמא טרייה שאני לא צריכה להוכיח לאף אחד כלום!! ואף אחד לא מצפה ממני כלום חוץ מאשר אני מעצמי. לשמחתי למדתי אומנם בדרך קשה- שלא הכל תלוי בי ואת התואר "אמא טובה" רק את יכולה לתת לעצמך ולהרגשי שאת עושה את ה00 אחוז שאת מסוגלת לתת וגם אם תתני פחות הכל בסדר! מחבקת אותך. במקרה זה היה פוסט על הנקה אבל אפשר לקחת אותו להרבה כיוונים באמהות ובהורות ולאף אחד אין זכות לומר ולקבוע שאולי לא מתאים לך להיות אמא.

    • יוליה הגיב:

      רינה,
      תודה לך על המילים החמות.
      אני מסכימה איתך שהדברים שכתבתי על הנקה הם חלון הצצה אל סוגיות אחרות בהורות. אני גם מסכימה איתך שהשופט הכי אכזרי שלנו הוא אנחנו עצמנו. נראה לי שהתהליך הזה של קבלה עצמית כאדם בכלל וכאם בפרט אינו נגמר לעולם.

  4. הדס הגיב:

    כל כך בהלם מהתגובה של רוני שאני פשוט לא יודעת מה לכתוב… לא מבינה מהיכן היומרנות לומר למי כן מתאים או לא מתאים להיות אמא? כמה חוסר רגישות למול כנות ואותנטיות שמנסה לשבור את הטאבו של העיסוק באימהות. טאבו שמשאיר אותנו בודדות ומפוחדות מחלקים בתוכנו שאין להם מקום בשום מקום. תגובות כמו של רוני משאירות אותנו בתחושה תמידית שאנחנו לא מספיק טובות וראויות ושיש משהו לעשות על מנת להיות ראויה להיות אמא. הייתי במקומה עושה בדק בית על עצמי לפני שאני הולכת ומבקרת אימהות אחרות על הבחירות שלהן.

  5. שירלי הגיב:

    יוליה, עצם זה שכתבת את מה שכתבת מראה עד כמה מתאים לך להיות אמא!!! אמא שמעניקה לילדה שלה כל שביכולתה- אפילו במחיר של נשיכות שפתיים בזמן כאבי תופת- ואח"כ להרגיש אשמה על שבוע וחצי שהילדה אכלה פחות טוב- וזה גם לא באשמתה- מראה עד כמה היא אחראית, רגישה, אוהבת ומתחשבת- ויותר מזה אף אמא לא צריכה!
    המסע בדרכינו כאמהות תמיד תהיה רצופה רגשות אשמה, ובחירותינו ומעשינו במהלך הדרך תמיד יושפעו בין השאר מהחברה שבה אנו נמצאות- אבל כמו שהבנת- בסוף לומדים למצוא את הדרך שלנו ואת האמת שלנו, ולומדים גם לסלוח לעצמנו ולקבל בעצמנו גם את הצדדים הקשים.
    מאחלת לך הרבה אושר ושתמשיכי להיות אמא נפלאה!

    • שירלי, לא בטוחה שלזה התכוונת. כשקראתי אותך נשמע לי כאילו שזה שיש לה רגשות אשם מראה שהיא אמא טובה.

    • יוליה הגיב:

      תודה שירלי.
      אני חושבת שהדבר שאותו ניסיתי להביע בפוסט הזה אמרת במשפט קולע אחד- "המסע בדרכינו כאמהות תמיד תהיה רצופה רגשות אשמה". ואני באמת מנסה להבין האם האשמה כחלק אינטגרלי מאמהות היא תוצאה של החברה הדרשנית שאנחנו חיות בה, או שמא יש אמהות שאינן מרגישות אשמה שמסתובבות בינינו אך לא מספרות זאת למוכות האשמה? האם זו תכונת אופי או מנגנון אבולוציוני שנועד לגרום לנו לטפל כמה שיותר טוב בצאצאינו?
      אני ממש לא יודעת את התשובות לשאלות האלה, אבל הן ממש מעניינות.
      יוליה.

      • שירלי הגיב:

        צודקת לימור! ותודה יוליה, אנסה להבהיר את עצמי יותר טוב…
        זה שיש ליוליה רגשות אשמה מראה שהיא אמא טובה – לא במובן של כעס עצמי אלא במובן הדאגה הפנימית הטבעית והנכונה – שצריכה להיות לאמא כלפי בתה..
        מכיוון שיש לכולנו מעין מנגנון של רגשות האשמה, וזה משהו טבעי וטבוע בנו באמת מעניין לחקור קצת את השורשים מאחורי מנגנון זה ולראות מאיפה הגיע… אבל לדעתי טמון בו בבסיסו גם הצורך להגן ולטפל בצורה הטובה ביותר בילדינו…(בנוסף למוסכמות חברתיות, הגדרות אופי אישיות ועוד…)
        וגם מעניין למה תמיד לוקחים את רגשות האשמה כדבר שלילי… אולי עצם זה שהם שם זה מראה שאנחנו התפתחנו מספיק בכדי להבחין במעשינו ולהרגיש מה נכון ומה לא…

        • רגש אשמה הוא רגש והוא לא חייב להיות שלילי, השאלה היא איך אנחנו מרגישות כלפיו ואיך הוא מפעיל אותנו.
          רגש אשמה הוא בעצם תוצר של הפנמת אמות המידה המוסריות של החברה שלנו ונולד מתוך תחושה שאנחנו עושות משהו שאינו תואם אותן או שאיננו עושות משהו שהיינו אמורות לעשות.
          תפקיד רגש האשמה הוא להזהיר אותנו מפני מה שהוא חווה כאסון, מפני שהוא מייצג את הנורמות, הערכים והסדר החברתי הקיים וכמובן שאין משהו שלילי במקור שלו.
          כאשר אנחנו חוות אותו, השאלה היא מה זה מעורר בנו, אילו רגשות ותחושות עולות, איך אנחנו מגיבות אליו ואיך אנחנו פועלות כשהוא דומיננטי.
          רגש אשם בעל נוכחות דומיננטית בחיים, כמו כל רגש, יכול לפגוע מאו באיכות החיים.

          • שירלי הגיב:

            רגשות אשמה זו לדעתי הדרך בה אנו שופטות את עצמנו…
            וכל אחת שופטת את עצמה בחומרה יותר או פחות… על פי נורמות ואמות המידה המוסריות של החברה…אך האם תמיד אמות המידה של החברה נכונות?
            ומה קורה אם קיימת התנגשות בין דעתנו לאמות המידה המקובלות?
            האם מראש אנחנו מייעדים את עצמנו לדרך מלאת רגשות אשמה עקב חוסר האפשרות לעמוד בציפיות/ נורמות החברה?

          • שירלי, מגיבה לך כאן, משום מה זה לא מאפשר להגיב אלייך.
            נכון, זו בדיוק העבודה האישית.
            לבדוק מה רגשות האשם רוצים להגיד ואפשר גם להחזיר להם תשובה 🙂
            התפקיד של רגשות האשם זה להזהיר אותנו מפני משהו, התפקיד שלנו זה להתבונן במשהו הזה ולראות אם הוא באמת מפחיד.
            מה קורה שקיימת התנגשות ? נוצרת הידברות עם רגשות האשם, כמו עם כל רגש אחר שעולה. שומעים אותו, מקשיבים למה שיש לו להגיד ו.. עונים לו את מה שמרגישים.
            אם התשובה תספק אותו, הוא יבין שהוא כבר לא צריך להזהיר מפני אסון, מפני שעבורך זה לא אסון כזה גדול (להניק/לא להניק, בדוג' הזו) ויעזוב.

          • שירלי הגיב:

            תודה לך לימור, על תשובותיך החכמות…(-:
            אני בהחלט מרגישה שאני עושה עבודה אישית כאן!

          • תודה, ממש כיף לי לשמוע 🙂

          • נעמה הגיב:

            יש משפט שאני מאוד אוהבת ומנסה ללכת איתו באימהות בכל פעם שאני חווה רגשות אשם (הרבה):
            "להרחיק את האשמה ולקרב את האחריות"

            ומבחינתי זה אומר-
            לא להתייסר על מה שהיה אלא לזכור שמחר יום חדש ואפשר לשפר.
            וכן, שהאחריות היא אכן שלנו. האחריות עלינו כאימהות היא כבדה, אבל ברוך השם ברוב המקרים לא כבדה מנשוא.

            ובקשר למה שאמרת יוליה, אני רוצה להוסיף-
            אני מאוד בעד הנקה ואני מניקה את בתי באהבה וללא שום קונפליקט. לפני הלידה למדתי כל מה שיכולתי כדי שההנקה תלך חלק, ולשמחתי היא אכן הייתה נפלאה כמעט מהרגע הראשון. ידעתי שבעיות בהנקה הן נפוצות, ועם עצמי גמרתי אומר להתמודד עם כל צרה שלא תבוא ולהניק להניק להניק. לשמחתי לא הייתי צריכה להתמודד עם זה.

            כתבתי את ההקדמה הזו לקראת החלק הבא, והמשמעותי, של מה שרציתי להוסיף.
            אבל- אני רואה כל כך הרבה נשים סביבי שסובלות בכל הנקה, שמושכות את הזמן בין ההנקות גם אם התינוק צורח בבכי כדי להאכיל "כל שלוש שעות" (מושג שלדעתי מגוחך כשזה מגיע לחודישם הראשונים בהנקה, גם אם לא בתמ"ל), שמחכות כבר לרגע שהתינוק יתנתק מהן בכל הנקה כדי לטפל בפטמותיהן הפצועות… וזה לאורך חודשים (שבוע וחצי זה כלום בעיני… מבלי חס וחלילה לבטל את הכאב שלך).

            אני לא רוצה לעורר עוד רגשות אשם, אלא רק מחשבה: זה לוקח אותי לעיקרון הרצף ועל כך שלידולף אומרת שתינוקות רק רוצים להרגיש רצויים. אני חושבת עד כמה תינוקות שחוו אימא כואבת ופצועה שהמפגש בינם לבינה מלווה בכאב רב ובקושי באמת מרגישים רצויים.

            למרות שאני מאוד מאוד בעד הנקה, אני קוראת לנשים הכואבות לחשוב על הנושא לא כאילו הן גורמות נזק לתינוקות שלהן בכך שהן מפסיקות להניק כשזה כבר מפסיק להיות אנושי, אלא שהן מפנות מקום לאלמנטים שהם לא פחות חשובים- הרוך, הקירבה והנתינה בזמן האוכל, שהם הרבה מעבר ליתרונות התזונתיים המוחלטים של ההנקה.

            ואחרי הכל (כמה שזה משפט של סבתות)- אני מכירה הרבה אנשים שגדלו על תמ"ל (בן זוגי האהוב למשל) והם בסדר גמור. אולי (ושוב רק אולי) אפילו יותר מתינוקות שגדלו על התחושה שהם מכאיבים לאימא שלהם בזמן שהם אוכלים.

  6. זיוה הגיב:

    יוליה

    העלת כאן סוגיה שמטרידה אמהות רבות.
    הסוגית של "של מי ההנקה הזאת, לעזאזל?" ו"למה?"
    שלא לדבר על רגשות האשם.
    ואני רוצה להגיד כאן שבכל עניין בהורות , מאד מאד קשה לחמוק מרגשות האשם.
    אבל למען האמת, רגשות האשם שלך צריכות בעצם להיות שלנו, של כולנו בתור חברה
    שמשאירה אמהות בודדות במערכה על הזנת תינוקן.
    חברה שבמקום לתמוך באמא, נפשית וטכנית , בימים הראשונים לאחר הלידה, להדריך, ללמד , להסביר, כדי שאחכ לא יהיו רגשות אשם כאלה – נותנת בקבוק ביד.
    את ממש לא אשמה.
    זאת החברה וזאת המערכת הרפואית – שמאד מאד תומכת רעיונית בהנקה אבל רחוקה מאד מלתת את ההדרכה המתאימה.
    אבל אני חושבת שהדבר הכי משמעותי במלותיך הוא הדיסוננס בין התחושה הסובייקטיבית שלך שזאת לא הורות נכונה ובין זה שעכשיו את לגמרי שלמה ומאושרת מהמאמץ.
    מסתבר שהורות היא לא דבר שלומדים מספרים. גם לא בקורסים.
    הורות זאת הדרך שאת, בן-זוגך וילדיך תמצאו לכם. דרך משלכם.
    שתכיל את כל מה שחשוב לכם.
    וכאן אני רוצה שוב להזכיר לך שאם לא היית חוטאת במה שאת קוראת "גאוותנות", התינוקת שלך לא היתה יונקת כעת.
    ומתוך הכרותי עם אמהות רבות – על זה היו יכולים להיות לך הרבה יותר רגשות אשם.
    מאחלת לך להנות בכל רגע אפשרי בדרך הלא פשוטה הזאת של להיות אמא.

    • יוליה הגיב:

      זיוה.
      קודם כל אני מסכימה איתך לגבי המסרים הכפולים של המערכת הרפואית והחברה, שמצד אחד לוחצת להניק אך לא מעודדת זאת בצורה פרקטית, מרימה גבה על אמא שלא מניקה ועל אמא שמניקה בבית קפה.
      לגבי הדיסוננס שהזכרת- אני מנסה לראות את חוסר ההלימה בין שתי התחושות הללו לא כדיסוננס אלא כמורכבות. ההנקה היא גם מופלאה וגם מכאיבה, היא אלטרואיסטית וגאוותנית בו זמנית (בשביל לפחות).
      אני לא מאמינה בכך שדברים יכולים להיות טובים באופן מוחלט או רעים באופן מוחלט- ומכאן המאבק שלי על ההנקה היה משתלם ונכון מהרבה בחינות ולא נכון מבחינות אחרות. נראה לי כי מהבחינה הזו אין הבדל בין אמהות שמניקות לאלו שלא, הנקה היא כל כך טעונה רגשית שהיא תמיד מלווה במורכבות.

  7. ריקי כהן הגיב:

    איזה פוסט נהדר ואמיץ!
    שנים אני מנתחת את כשלונות ההנקה שלי ולא הבנתי את הדברים האלו. זה כל כך נכון. תודה

  8. שלומית הברון הגיב:

    אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת. אני הייתי באותו מקום, אבל בניגוד אליך – הפסקתי להניק. את הבכור אחרי חודשיים וחצי של סבל ובכי ואת השני אחרי שבועיים, שבהם נזכרתי כמה קשה היה להניק בפעם הראשונה. גם אני לוויתי על ידי יועצות הנקה. שמחתי על הפסקת ההנקה השניה מאוד, כי פתאום הבנתי את הכוח של להיות אימא בפעם השניה. נזכרתי שאני לא אוהבת את זה שזה לא טוב לי ושיותר טוב לי לאהוב את הילדים שלי ולא לפחד מהרגע שאצטרך להניק אותם. כשתחליטי להפסיק להניק – דברי איתי.

    • יוליה הגיב:

      שלומית,
      התגובה שלך הזכירה לי את אותו הפחד שאת מתארת מההנקה. איזו תחושה איומה. אני לא חושבת שהייתי מצליחה לשאת אותה במשך חודשיים וחצי. זה שימח אותי לקרוא על מציאת "הכוח של להיות אמא בפעם השנייה", וזה רק מרמז לי עוד כמה תהליכים ושינויים מצפים לי בעתיד.
      יוליה.

  9. בילי ב. הגיב:

    אני לעומת זאת, רציתי כל כך, ולא יכולתי להתמודד עם הידיעה או ההשערה (כי עד היום אני לא בטוחה שזה נכון) שהילדה רעבה.
    ואחרי מאמצים רבים שחלקם היו רבים מדיי, ואכזבות, וכמובן רגשי אשמה, ירדתי מהעניין ועברתי למטרנה, שנתן לי גם את הידיעה של הכמות המדוייקת של האכילה.
    לקח לי הרבה זמן להתגבר על האכזבה מעצמי.

    ולרוני, אני פשוט חייבת לומר, שנראה לי שאולי לך לא מתאים להיות בן אדם.

    • יוליה הגיב:

      בילי,
      גם אני לא הצלחתי ממש להתמודד עם הרעב שלה, ועד היום מנקר בי הפחד שיכול להיות והיא רעבה.
      לגבי הכמויות המדוייקות- החברה שלנו היא חברה המעניקה ערכים מספריים לכל דבר, ואני בתור מי שמלמדת איך לעשות זאת בשיטות מחקר התקשתי מאוד לא לדעת.
      היום, אחרי ארבעה חודשים אני מודה על כך שאני לא יודעת בדיוק כמה מיליליטר התינוקת שלי אכלה- אם הייתי יודעת על הכמות המדוייקת הייתי עסוקה בניתוחים סטטיסטיים כל היום.
      מהבחינה הזו ההנקה הכריחה אותי בעל כורחי לוותר על השליטה ולתת לתינוקת שלי את הקרדיט שהיא יודעת יותר טוב ממני.
      עצוב לי לשמוע שהתאכזבת מעצמך, ואני רוצה לקוות כי היום את שלמה עם הבחירה שעשית ועם עצמך.

      יוליה.

    • מירב הגיב:

      בילי,

      מזדהה איתך מאוד.
      צריך גם לשים לב שפעמים רבות האכזבה של הסביבה מאיתנו משפיעה עלינו יותר ומתבלבלת לנו עם אכזבה מעצמנו, שכל כך קל להרגיש אותה כל כך סמוך ללידה, עם ההורמונים המשתוללים.

  10. זהר כרמי הגיב:

    יוליה, יקרה, אני מרשה לעצמי לכתוב לך ממרום 7 שנות הנקה כמעט רצופות, כשעם שני בניי היו לי חודשים קשים מאד בהתחלה ועם הקטנה שבוע בלבד ואז זה הלך טוב (היא השלישית), פלוס לא מעט ידע מקצועי בהנקה – תשמעי, אי אפשר להתווכח עם רגשות כמובן, ועם זאת חשוב לי להשמיע קול חשוב שאומר – יש לך פשוט אינסטינקטים טובים. גאוותנות…? לא יודעת ואף אחד לא שמני לשפוט רגשות של אחרים. אני רק רוצה לומר שכל השיח המודרני הזה על הנקה הוא ממבו ג'מבו מבחינת האינסטינקטים שלנו, שהם עתיקים ומנוסים גם כשאנחנו אימהות טריות.
    האינסטינקטים שלנו הוכיחו עצמם בשנים של אבולוציה, וככאלו הם לא יתפתו בקלות לניסוי של כמה עשרות שנים מועטות = תמ"ל. כלומר, הרצון והנחישות להיניק הם בראש ובראשונה צורך אבולוציוני שנועד לקיים את התינוקות ולאפשר להם להיות הדור הבא שלנו ולא להיכחד. האינסטינקטים האלו מגייסים כל מיני דברים במאבקם הצודק, לחלק מהדברים כנראה קוראים רגשות אשמה בשיח המערבי שלנו, אבל זה לא רלבנטי בכלל. הרלבנטיות היא מה עמד במבחן האבולוציה, ולפיכך המערכת כולה מתגייסת להשיגו, וזה הנקה. מזה כמה עשרות שנים מתקיים ניסוי שתוצאותיו מראות שככל הנראה תמ"לים מסוגלים לספק הזנה לתינוקות, לא בכל המקרים אמנם אבל במידה לא רעה של הצלחה. הניסוי הזה, עבור האינסטינקטים שלנו, הוא במילה פשוטה – חארטה. אולי עוד כמה אלפי שנים זה ייראה אחרת ליצרים הבסיסיים ביותר שלנו, אבל בינתיים זה המצב ולכן כשאישה מיניקה היא מקיימת את התינוק שלה ומאפשרת לו לשרוד ולצורך הזה מתקיימת התגייסות כוללת. רגש, גוף, נפש, מחשבה.
    ולא אמרתי מילה על כך שלהוכיח שאת מה שאת עושה את עושה הכי טוב – למה זו לא הורות נכונה בעינייך…? בעיניי זה בהחלט חלק מהורות נכונה, ויש עוד חלקים.
    מאחלת לך הרבה נחת, בריאות וסיפוק באימהות ובכלל.

    • יוליה הגיב:

      זהר,
      התגובה שלך הייתה מאוד מעניינת בעיני. אני מאוד מתעניינת באבולוציה ונותנת לה לא פחות קרדיט ממך, אבל אנחנו חיים בחברה ולא רק בג'ונגל ההישרדות.
      אני מסכימה איתך על כך שההנקה היא המזון הטוב ביותר עבור התינוק, ושאנחנו בנויות ברמה הפיסית לגייס את כל המערכת הפסיכולוגית והפיסיולוגית שלנו בשביל להבטיח לצאצאינו את הטוב ביותר.
      אני אפילו מסכימה איתך במידת מה על הביקורת שלך בנוגע לתמ"ל, אבל אני מעלה על נס את חופש הבחירה של נשים, וכיום תמ"ל היא אופציה חשובה וחיונית עבור נשים וגברים.
      עצוב לי שאופציה ישנה יותר אינה מקובלת יותר- והיא המינקת. הסטרליזציה של העולם המודרני חיסלה את אחד המקצועות הנשיים החשובים והחיוניים ביותר, אבל זה לדיון אחר.
      יוליה.

  11. יש מקומות בגוף לי שעדיין כואבים כל פעם שאני שומעת סיפורי לידה והנקה. כואב לי בתפרים שכבר מזמן נעלמו, כואב לי ברחם כשאני שומעת על סיפורי לידה מבקעים וכואב לי הפצע בפטמות שהגליד כבר מזמן והשאיר צלקת אחת קטנה למזכרת. הסיפור שלך הוא כזה שמכאיב. הוא גם מכאיב בפצע הפעור של יסורי המצפון המיותרים. טוב שכתבת טוב ששיתפת מקווה שאמהות אחרות ישאבו מהסיפור שלך תובנות וכח. אני מאחלת לך המשך חוויות אמהיות מעצימות ללא כאבים מיותרים בלב ובגוף

  12. liatn1 הגיב:

    יוליה,
    כל כך מבינה אותך ומתחברת ל"אמביוולנטיות" שבתוך כל התהליך הזה.
    מרגישה ממש כמוך ורק עכשיו מבינה, בזכות הכתיבה שלך, שזה מה שאני מרגישה.
    הכאוס לפעמים הוא כל כך גדול שאין זמן או יכולת להתבונן ולהבין את הדברים שאנו עושות באוטומט.
    כל הכבוד לך על היכולת להתבונן ולהיישיר מבט לאמת הפנימית.
    גם אם היא כואבת…

    המון תודה לך!

  13. ענת רז הגיב:

    יפה שבכל זאת מצאת את הדרך להמשיך להניק, זה לא מובן מאליו.
    ובאמת צריך לזכור עם כל הכבוד ליתרונות ההנקה, שהדבר הראשון והחשוב מכל הוא שהילד לא יהיה רעב.
    (אני מניקה כבר למעלה משלוש שנים ברצף, אבל עדיין)

  14. שנוקה הגיב:

    איזה כיף לקרוא את הפוסט הזה. ופחות את התגובה של רוני.
    כמה שאני מזדהה עם האמביוולנטיות. ופחות עם רוני.

    כמעט שנה אחרי הלידה וחודשיים וחצי אחרי שהקטנה גמלה את עצמה ממני, או לפחות מהחזה שלי, ואני רק מתחילה לעבד את הרגשות המעורבים שליוו את ההנקה.
    כמעט נשברתי בדרך כמה וכמה פעמים (אני בת-אדם שמעריכה את השינה שלה בצורה קריטית) ובסוף, כשהקטנטונת איבדה סבלנות (סממנים של היפראקטיביות חמדמדה ממש מההתחלה), אני עברתי משבר ענק.
    הבנתי שההנקה, שהתחילה מתוך הרצון שלי להיות אמא למופת, היוותה בשבילה תרומה בריאותית-פיזית, אבל בשבילי היא הייתה הכל. העובדה שהנקתי אמרה שהיא רק שלי בנקודה הזו ונתנה משמעות חדשה וחדשנית לחיי. עוד כל-כך הרבה סבכים רגשיים היו כרוכים בתקופה הזו, בפעולה הזו, שכשזה נגמר פשוט עברתי תקופת אבל. ועדיין- בלילות האחרונים כשהיא מתעוררת בזעקות כאב של צמיחת שיניים הצורך הזה, כן- צורך, לחבר אותה אליי, הכי קרוב, בוער בי. לא בה- בי. אפילו כשאני רק חוזרת הביתה מהעבודה אחרי שלא ראיתי אותה מספר מועט של שעות אני כל-כך רוצה אותה הכי קרובה אלי…

    מי ידע ומי חשב שההנקה תתברר כעניין כל-כך אנוכי…?

  15. אמא הגיב:

    יוליה
    תודה שכתבת
    תודה ששיתפת
    ותודה על הכנות
    אני נכשלתי בהנקה של ביתי, ורגשות האשמה שאת חווה על השבוע וחצי האלו
    אני בהחלט מבינה ומזדהה. אצלי הקטסטרופה נמשכה חודש וחצי, חודש וחצי של תסכול מהנקה לא מוצלחת, תסכול שלה ושלי – מזל שהייתה לי משאבה…
    אני שמחה בשבילך שעכשיו הגעת לנקודה בה ההנקה מספקת מבחינה רגשית – זה לא מובן מאליו.

  16. יוליה,
    וואו, תודה רבה על השיתוף, הכנות והבגרות שבהבנת הדברים.
    את אומרת כאן דברים שהרבה מאיתנו מרגישות ולא מעיזות להגיד.
    היום אני אמא ל 3 עדיין מניקה את הקטנה שלי (בת שנה ושבע) אבל בדיוק במקום הזה הייתי לפני 5.5 שנים ומשם לשמחתי הגדולה מעז יצא מתוק – היום אני מדריכת הנקה ונמצאת במקום שמאפשר לאמהות לא להיות במקום של הזה גם במחיר של לא להניק. אאני מאחלת לך שתצליחי לקחת את התובנות האלה למקומות הנכונים והטובים לך!!! אך ורק לך!!!

  17. מירב הגיב:

    לפני הלידה ידעתי שארצה להניק – אבל לא בכל מחיר.
    ניסיתי, בבית החולים וגם בבית, כאב לי מאוד, אני סבלתי, ילדתי המקסימה סבלה – ינקה בלי סוף וכל הזמן היתה רעבה. שקלתי את יתרונות ההנקה שהם רבים, לעומת הסבל שעבר עלינו והחלטתי שאני רוצה לגדל תינוקת רגועה לאמא רגועה (יחסית, בכ"ז הייתי אחרי לידה). הילדה שלי היום בת 10 חודשים היא מקסימה ומקבלת המון חום ואהבה, עם אמא שמעניקה המון ואבא שמעניק המון – והיא אוכלת מטרנה.
    החלטתי לוותר על התמודדות אחת מיני רבות והיום אני שלמה עם החלטתי. כן – למרות השיפוט שעברתי מהסביבה ולמרות שהובהר לי שאני לא אמא "מספיק טובה" ע"י כל מיני אמהות לא מושלמות אף הן.
    אני חושבת שהנקה היא חשובה – אבל לא בכל מחיר וודאי וודאי ש"איכות" האמהות לא נמדדת רק ע"י הפרמטר הבודד הזה.

  18. יוליה היקרה
    כל כך לא קל לקרוא את הטקסט שלך
    כל כך חשוב לקרוא אותו
    כאשת מקצוע (דולה ומדריכת הכנה ללידה), מה שאני בעיקר לוקחת איתי ממנו הוא את התוצאה הסופית- לפחות אחת מהן- של השיח שלנו על אמהות והנקה. לכל אחת יש דעה, לכל אחת יש אג'נדה, ו ל כ ל אחת יש ביקורת. איך הביקורות שלנו משפיעות על נשים ברגעי האמת?
    הקטע שלך נותן לנו הצצה אל הטווח הארוך. הידע לגבי חסרונות התמ"ל ויתרונות ההנקה חשוב מאין כמוהו, והתעמולה של חברות התמ"ל מזיקה. אין על כך וויכוח. אבל כמו שאמרת- בחברה שאינה טבעית במהותה- האם באמת אפשר לבקר נשים שאינן בוחרות בהנקה?
    מובן שהביקורת צריכה להיות מופנת אל נשות ואנשי המקצוע- שאינם נותנים את העובדות המלאות ואינם מאפשרים תנאים פיזים ורוחיניים להנקה, ולדעתי גם א/נשים המביעים ביקורת על בחירותיהן של נשים וממהרים לחרוץ את גורלן.

    דבר נוסף, שאלה שאני שואלת את עצמי, כמי שאינה אמא, אך נמצאת בקשרים הדוקים עם אמהות חדשות- האם רגשות האשם באמת חייבים להיות חלק?
    או אולי יש מקום לדואליות שתאפשר לנו להית גם אחראיות וגם נינוחות?
    לדוגמא- הקשר המדהים שנוצר בין האם לתינוקת ברגעים הראשונים לאחר הלידה ובהנקה ראשונה במעמד זה מתאפשר על ידי מצע הורמונלי חד פעמי ויהיה נהדר אם נוכל להגיע אליו- ומצד שני- אשה שמכל סיבה שהיא לא חוותה את הרגעים האלו ישר אחרי הלידה (כי לא רצתה/ לא יכלה/ לא איפשרו לה)- לא קרה כלום!או במילים אחרות "ביג דיל" יהיו עוד אין ספור הזדנמויות ואפשריות.

    מה אתן אומרות?

    • הי סיון יקרה,
      תעמולה היא מזיקה מהיכן שהיא מגיעה- גם אם היא תומכת הנקה וגם היא תומכת תחליפים.
      אני לא יודעת אם רגשות אשם חייבים להיות חלק, אבל יודעת שהם נמצאים היופ, אם נרצה ואם לא נרצה.
      מכאן השאלה היא – איך להתמודד איתם ? האם לקבל אותם כחלק מהאמהות, האם לנסות להתעלם מהם, האם לנסות לשמוע מה הם אומרים לנו ולפעול מתוך זה ?

  19. יוליה אחרת הגיב:

    יוליה, כתבת נפלא. אני כל כך מזדהה עם ייסורי ההנקה בראשיתה. גם אני עברתי כשבועיים של בכי, יבבות ונשיכת שפתיים עם כל הנקה, פטמות פצועות גודש ודלקות שהטריפו את דעתי. אבל תחושת ההתעקשות, הנצחון, חוסר הויתור באמת ממלאת בגאוה ובתחושת סיפוק. ואני נאלת להסכים שיש משהו אגואיסטי בהתעקשות הזו למרות שזה נשמע מאוד אלטרואיסטי לסבול כך כדי להזין מישהו. לי בניגוד אילך לא היו רגשות אשמה בנוגע להנקה. (כן יש בשפע בנוגע לאספקטים אחרים של האמהות ושאר תחומי החיים) ואיני מתוכחת עם רגשי האשמה שלך ובודאי שלא שופטת, אך לדעתי הבלתי מקצועית, התינוקת שלך גם אם באמת הייתה רעבה בשבוע הראשון (ויש סיכוי סביר שתגובתך הרגשית מעצימה את תחושת הסבל שלה בעינייך) היא כבר מזמן שכחה זאת, והיא מתפתחת נהדר ואין לה שום כעס כלפיך (בנתיים) ולא גרמת לה לשום טראומה ושום נזק פיזי שכלי או נפשי. אני מקווה שזה מרגיע לך את רגשות האשם. מאחלת לך המשך אמהות מלאת הנאה וסיפוק

  20. ורד הגיב:

    לא יכולה שלא להזדהות, לאחר 4 חודשים של הנקה מלאה, החלטתי שנשבר לי . נמאס לי מההשתעבדות הזו ואני מתחילה לדלל הנקות. היום הבייבי שלי מקבל 3 תמ"ל ביום ו3 הנקות ואין מאושרת ממני. אני רגועה, לא בלחץ שצריכה לעזוב אותה לכמה שעות. והאמת גם היא נראית מבסוטה ויותר רגועה בשעות אחה"צ. יותר מכך שאחליט שגם שלש ההנקות הללו לא מתאימות לי יותר-אפסיק. ואין לי שום כוונה לתת הסברים ותרוצים. נמאס שכל אחד מביע את דעתו על כל החלטה שקיבלתי. כן/לא אפידורל כן/לא להניק, כמה זמן אני בוחרת להשאר בבית.. ועוד. אני סיימתי לתת הסברים. דין וחשבון רק לעצמי ושכולם יקפצו.

  21. נעה זני הגיב:

    יוליה
    כתבת באומץ את החויה האישית שלך
    והתגובות לא איחרו לבוא
    ריגשת אותי
    עוררת בי הזדהות,ולי היה קל בהנקה
    .קל ז"א ללא פציעות וסיבוכים ,רק ,ללא שינה עם המון שיגעונות של הגוף עם נטל על השד שעות ארוכות של שאיבה והנקה.
    ובכל זאת
    עכשיו כשזה נגמר בפעם השלישית אני קצת מתגעגעת

  22. סיון הגיב:

    יוליה יקרה,
    רק עכשיו נתקלתי בפוסט שלך וטוב שכך.
    אני אמא טרייה לילדה מקסימה בת 4 שבועות,
    וכמוך-היו לי קשיי הנקה אדירים במשך 3 השבועות הראשונים.

    אני מאוד מסכימה עם הניתוח שלך – בהתעקשות על ההנקה יש גאוותנות רבה.
    אצלי זה הגיע למצב שכל הנקה הפכה למבחן – נצליח או ניכשל
    כשבשלב הזה בכל הנקה שיש בה כאב או תפיסה לא אידיאלית של הפטמה – כלומר כל הנקה – אנחנו נכשלות.
    ואז מפעפע זעם עצמי וזעם כלפיה – יצור חסר ישע שרק מנסה לאכול – ואח"כ כמובן אשמה גדולה: איך אני יכולה לכעוס עליה? זו לא אשמתה שכואב לי.
    ובכל הנקה מתח מטורף: נצליח הפעם? ועם כל "כישלון" – ויש רבים כאלו בתהליך למידה שכזה – האכזבה מתגברת.

    אם לא הייתה לי תמיכה רבה משתי אחיותיי שמניקות, לא חושבת שהייתי מצליחה.

    אולי שורש הבעייה הוא בכך שמציגים תמיד את ההנקה כדבר טבעי,
    אבל אנחנו לא רואות נשים אחרות מיניקות, ולכן אין בכך שום דבר טבעי עבורנו.
    נשות השבט שלנו לא יושבות איתנו ימים שלמים כדי ללמד אותנו איך לחבר את התינוק, ואני התביישתי לספר שנתתי לאחותי להניק את התינוקת שלי כדי לעודד אצלה תפיסה נכונה של השד, כי חשבתי שיסתכלו עלינו בעין עקומה. זה מאוד לא מקובל להניק תינוקות של אישה אחרת, ולמה בעצם?!

    עדיף היה לדעתי שיגידו לנשים את האמת: כואב מאוד להניק בהתחלה.
    ולוקח חודש-חודשיים עד שההנקה מסתדרת. זה היה כך לכל הנשים ששוחחתי איתן, ואם זה כך להרבה נשים, כדאי לומר זאת. וכך לא תהייה הציפיה העצמית שההנקה תלך חלק, ותהייה פחות אכזבה והלקאה עצמית.
    יועצת הנקה פעם אמרה לי את המשפט: "הנקה לא אמורה לכאוב". אני חושבת שזה לא נכון, כי עובדה שהיא כואבת. אז היא כן אמורה לכאוב. לפחות לחלק מהנשים.

  23. יעל אור הגיב:

    יוליה,
    הסיפור שלך עורר המון תגובות.הוא מהדהד בנו כנשים בכלל וכפרפקציוניסטיות, נוטות לרגשות אשם בפרט.הביקורת העצמית, קשה היא מכל.
    "מצפון-פלצת" כמה קשה (בכלל אפשרי?) לשחרר אותם-רגשות האשם.
    אני חשה בכאבך שנותר ומידי פעם מציק בלילות . אני עוברת תהליך דומה ופשוט שולחת חיבוק שיפגוש אותך שם בלילה כשזה צף ומציק.

Trackbacks/Pingbacks

  1. Tweets that mention בהיאבקות על ההנקה יש אלמנט של גאוותנות -- Topsy.com - 22/02/2011

    […] This post was mentioned on Twitter by limor levi ossmy, limor levi ossmy. limor levi ossmy said: בתגובה לקריאת הפוסט, לורד לב (חברה מהדף ) עלתה התחושה שנשים רבות מבטאות פה הישגיות ותחרותיות (אפילו אם היא פנימית… http://fb.me/RXTKD5a3 […]

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

ניצחון בבחירות

מאת : יפעת הרץ

23 ביולי 20133 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

יום שבת, אני נפרדת מההריון. אני נפרדת מהילד שצומח בי. הבן זוג מחבק חזק ורך ואומר שסוף התהליך שאנחנו בו עכשיו הוא בעצם הריון חדש. המילים הריון חדש משחררות ממני הכל ופורץ ממני בכי בקול שאני עדיין לא מכירה ( ואני חשבתי ששמעתי את עצמי בוכה כבר בכל הקולות האפשריים) בכי גדול ורם וממושך, בכי משחרר, מתאבל, בכי שמסיים. אני מסבירה לו שעכשיו אני לא רוצה לחשוב על הריון חדש, אני רוצה להיות עם האובדן של ההריון הנוכחי. באותם רגעים העובדה שבחרתי לא עוזרת לי ויש רק שקט רם ורעש דומם של לפני סוף. אני כל כך נוכחת מחד וכל כך צפה ומנותקת מאידך ושני המצבים מתחלפים כל הזמן.

יום א' היה קשה כל כך, עד לרגע עצמו. חיכינו המון זמן עד שתורינו הגיע, איחור של שעתיים וחצי מהצפוי וחברת נשים שכל אחת וסיפורה מרחף מעליה במסדרון שכולו סופים. הסופים קורים אגב באותו מקום שבו קורות התחלות- מחלקת IVF של בית החולים. בחדר האחיות מחייכים אלי מיליון תינוקות מצולמים, תוצאת העבודה הקשה של משפחת תהליכי הפריון. אני בקושי יכולה לשאת את התמונות ואת הידיעה שאני מהצד השני.

כבוד לתחושות מוקדמות – חלק א'

מאת : ורד ל

20 ביולי 20112 תגובות

מתוך הריון

ההריון הזה התחיל אחרת.

אז נכון, כל הריון הוא אחר, ואני שונה בכל פעם, והסביבה היא אחרת ובלה, בלה, בלה.

ובכל זאת, משהו בתחושה שלי היה שונה.

לקח לי כמה ימים עד שהעזתי לחשוב שאולי יש פה משהו, כי כל סימן תמיד יכול להתפרש כהריון, אז קצת קשה לעקוב אחרי דברים אם הם לא "נשארים" או "מתפתחים".

ואז הופיעו קצת הפרשות ומעין תחושה עמומה בבטן, קצת כואב כזה, אבל לא ממש. לא בדיוק. לא ברור מספיק.

סליחה שאני זו אמא שלך

מאת : אמא אנונימית

23 במרץ 2013תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, רגשות אשם אחרי לידה

סליחה,

אני מבקשת סליחה.

סליחה שאני זו אמא שלך,

סליחה על בילבול,

סליחה על כאב,

סליחה שעדיין לא נפתח לי הלב,

סליחה על תשישות,