"אמא'לה, השער הירוק…" – על דיכאון לאחר אימוץ

מאת :

23 בפברואר 2011 | 20 תגובות

יכולתי לשמוח ולחבק ולנשק ולשחק עם הקטנטונת שלי ולצאת מהשער ולהגיד לעצמי- "אלוהים מה עשיתי ?"

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

התכוננתי כל כך הרבה שנים לחבוק ילד בזרועותיי. התכוננתי כל כך הרבה שנים שיקראו לי "אמא".התכוננתי כל כך הרבה שנים במחשבות וברגשות לרגע שאפגוש את ילדתי ואחייך ובבת אחת כל הקשיים, האובדנים והאבן שישבה בלב תתנפץ ותוחלף בנרקיס ריחני.

ידעתי שנצא מהשער אמא, אבא וילדה מתוקה

הרבה לפני שנכנסתי דרך השער הירוק- דמיינתי אותו, רציתי כבר לעבור דרכו, פחדתי פחד מוות לעבור בו, כל הסרטים השחורים והלבנים עברו לי בדמיונות דרך ומעבר לשער הכניסה. מעבר לשער במעלה המדרגות חיכתה ילדתי  הקטנה למפגש ראשון והכרות עם הוריה- איתי ועם בן זוגי.

בימים הראשונים של הכניסה והביקור דרך השער הירוק, היחסים בינינו ובינו היו טכניים- השער היה סה"כ שער כניסה ויציאה. בהמשך החודש, כשעברנו במשך חודש פעמיים ביום דרך השער וביקרנו את ילדתנו, היחסים עם השער הפכו למלאי רגשות, פחדים וחרדות. ידעתי שבסוף אותו חודש נצא יד ביד מהשער אמא, אבא וילדה מתוקה.

הדמיונות האלו הבהילו אותי- האחריות לילדה שתמלא שנות ציפייה לחבוק ילד, לקיחת החופש המוחלט, חוסר השינה, חוסר הוודאות. אמאל'ה !!! אולי אני בכלל לא מסוגלת להיות אמא ? אולי אלוהים לא "נתן" לי ילד עד עכשיו כי אני לא מסוגלת?

תיכף הכל ישתנה

התאהבנו בילדה שפגשנו ומהרגע הראשון הבנו וידענו שהיא נועדה לנו. המפגשים איתה מצד אחד היו נעימים ומצד שני (מתכווצת עכשיו קלות) היה גם פחד נוראי שזאת הילדה שלי ותיכף הכל ישתנה, אני אשתנה, החצי ישתנה, החיים של הקטנטונת יעברו מהפך שלם. סף הרגישות שלי עלה והקרין גופנית על קושי בנשימה ודפיקות לב חזקות.

קרה לי משהו מדהים- בכל פעם שאמא שלי הייתה מתקשרת מהארץ והייתי שומעת את קולה הייתי פורצת בבכי.

היו מפגשים עם הקטנטונת שלא יכולתי להכיל את הבכי שלה. היו מפגשים עם הקטנטונת שחיכיתי כבר שיסתיימו, חיכיתי להחזיר אותה לקבוצת ילדים, למטפלות.

הטיול בחצר עם הילדה שלי היה חוויה לא פשוטה, מכיוון שהיה אפשר לטייל בתוך החצר בלבד מבלי לצאת מהשער. כן, השער הירוק… כמו מכשפה רעה השער התבונן אליי בכל פעם שהייתי מגיעה עד אליו עם ילדתי וכמו אמר- "בקרוב תצאו כולכם מכאן וניפרד לעולמים… "

אלוהים, מה עשיתי ?

הפחד התערבב עם שמחה, עם רצון כבר להיות בבית עם הקטנטונת, להתחיל לחיות, עם פחד להתמודד. התנהלתי כחצי עיוורת וחצי מפוקחת. הניתוקים היו מדאיגים. יכולתי לשמוח ולחבק ולנשק ולשחק עם הקטנטונת שלי ולצאת מהשער ולהגיד לעצמי- "אלוהים מה עשיתי ?"

שבוע  לפני היציאה מהשער כמשפחה, תקפו אותי כאבי חזה וחרדה מהעתיד במשך כמה ערבים בארץ זרה במלונית. עברו לי סרטים ארוכים של ניתוק מהחופש, עברו לי מחשבות של "מה לא הספקתי לפני שהפכתי לאמא ?!"
ומצד שני תמיד אמרתי- רק שאהיה אמא יהיה לי חשק לעשות את זה ואת זה וגם את זה….

אני חושבת שהבנתי שאני הולכת להיות אחראית על ילדה אמיתית ולא על בובה:)

הפנטזיה התפוצצה עם משהו מוחשי- יש לה רצון משלה, יש לה את המצב רוח שלה ולא הכל תלוי בי. יומיים לפני היציאה הדרמטית ושחרור מבית הילדים בילינו במסעדה בערב ושם בשקט בשקט הפחדים התגנבו והבכי זלג בלי יכולת לעצור אותו. הרגשתי שאני לא מסוגלת לחשוב שתיכף אני אחראית על הקטנטונת הזו לכל החיים !

עברנו את השער

הרגשתי מחנק וצורך בנשימה ! יצאתי החוצה לקור האוקראיני כשבן זוגי אחריי בא להרגיע, ללטף מקרוב. התפרקתי בבכי באותו רגע שאני חושבת שאני לא מסוגלת לעשות את הצעד הזה. במפתיע וכמתנה בן זוגי ש"דיי נגרר" אחרי חלומי לאורך כל המסע הרגיע וליטף שהכל יהיה בסדר והוא יעזור ויעזרו ונתרגל ואולי יהיה גם כייף.

עברנו את השער ב-27/4/10 בהתרגשות גדולה. בכניסה לאוטו יחד, בנסיעה הארוכה הייתי במתח נוראי והקטנטונת הייתה בהלם מצד אחד ומצד שני גיבורה ואמיצה. כמה שעות אחרי, בעלייה למטוס לקייב, נתקפתי חרדה ופחד. מה יהיה עכשיו בטיסה ? איך ארגיע אותה שאני עצמי מתוחה כמו קפיץ?

הקטנטונת ישבה עם אבא שלה שהיא מצחקקת כאילו היא הנוסע המתמיד וזו טיסה העשירית שלה החודש 🙂 ואילו אני, מרוב חרדה הרגשתי שהנשימה קשה לי וככה, חצי טיסה הקטנטונת ציחקקה מקדימה ואילו אני מאחור חוברתי לבלון חמצן.

לא מסוגלת לטפל בה עכשיו

ידעתי שאני חייבת להשתחרר מהחלום ולחזור למציאות- למציאות שמהר מאוד הקטנטונת קראה לי- "מאמא" .

בעבר, כשהיתי שומעת וקוראת על נשים בדיכאון אחרי לידה הייתי מרימה גבה ואף שופטת ומבקרת: "איך זה יכול להיות שהן לא מתחברות לשמחה, לאושר, לאהבה אין סופית לילד שלהם, איך הן מרשות לעצמן להתבונן בו בעיניים של- מה עושים עכשיו?" אין לי חשק לצאת מהמיטה ולהתחבר …

הגענו לארץ בהתרגשות ולצד השמחה הגדולה נחת פחד, עייפות נפשית, חוסר יכולת לראות שסוף סוף החור השחור הפך לורוד. הבכי המשיך תוך כדי חוזק  ועזרה מהבן זוג שלי.

הזיכרון הכי חקוק – באחד ימי שישי הראשונים הקטנטונת ציחקקה במיטה אחרי שהייתי בטוחה שנרדמה. כשהגעתי למיטה שלה- כל המיטה עם הבובות והשמיכות היו מרוחות בקקי… הרגשתי שאני מותשת, שאני לא מסוגלת להכיל את הסיטואציה, לא מסוגלת לטפל בה עכשיו, לא מסוגלת לנקות, איך מתנהגים?

כמו רובוט אני ובן זוגי מהר מהר עם נשימת רגישות כלפיה וחיוך שלא קרה כלום. טיפלנו במסירות. כמה דקות אחרי זה ישבתי בסלון ומירמרתי בבכי שאני לא מסוגלת יותר- אני עייפה!! לא יכולתי לשמוע יותר את השאלה- "את מאושרת?"

אוהבת אותך ילדה שלי

היום, 9 חודשים אחרי שהקטנטונת איתנו, אני מצליחה להתבונן וללמוד ולהכיל את ההכרות הראשונית עם ילדתי, ההכרות הראשונה עם עצמי כאמא, את החוסר מושלמות, את ההבנה שהאושר הגדול ללא גבולות היה קיים בחלומות ובדמיונות שלי ובמציאות יש שלמות, יש אמא, יש אבא, יש אושר שבא והולך ותלוי באיזה יום ובאיזו סיטואציה שואלים אותי..

יש אהבה גדולה והכי חזק שמגיע אליי עכשיו זה המשפט- שלמרות שכל כך הרבה שנים "רדפתי" אחרי החלום של ההורות, גם לי למרות הכל מותר להתלונן..

אוהבת אותך ילדה שלי, את עושה אותי אמא.

** רינה רונן, אמא מאמצת, מטפלת בתטא הילינג ומלווה ותומכת בדרך להורות באזור השרוןRINARONEN1@GMAIL.COM

לבלוג שלי

לדף פייסבוק


** לרשומה נוספת של רינה רונן על תחושותיהבטיפולי הפוריות.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

20 תגובות ל- “"אמא'לה, השער הירוק…" – על דיכאון לאחר אימוץ”

  1. רינה, את נשמעת אישה גדולה מהחיים.

    • רינה רונן הגיב:

      תודה לימור יקרה
      שמחה שזה התפרסם באתר הנפלא שיצרת
      איזו הפתעה

      קוראת כמה פעמים את מה שכתבתי ולא מאמינה שזו אני 🙂

      מחבקת
      רינה

  2. אביטל חיימי הגיב:

    מרגשת מרגשת מרגשת… כנראה שכל אמא, גם אם איננה ביולוגית, זוכה לרגשות הטבעיים האלה שבוערים בנו מעצם הפיכתה לאם. מקסים!!! בהצלחה והמון נחת.

  3. אתחיל ואומר שאני שמחה מאד לקרוא את הפוסט שלך, אני כמוך אמא מאמצת אלא שהבן שלי היום בן 25 כך שהחוויות שלנו קצת שונות.
    אני כותבת לך כי אני יודעת שלאמא מאמצת כביכול אין את הזכות לומר קשה לי או להיות בדכאון כי הרי כל כך הרבה חיכנו לכך ואיך אפשר ומותר לנו להיות כמו כל אמא רגילה שילדה את הילדים שלה.
    היום לאחר כל כך הרבה שנים אני יודעת ואומרת לך מכל הלב שמותר לנו להרגיש את כל קשת הרגשות אפילו יותר מאמא שילדה את ילדיה, דרך אגב יש לי שתי ילדות ביולוגיות כך שאני יכולה לומר בפה מלא תרשי לעצמך להרגיש את האושר והכאב וכל מה שביניהן.

    • תודה גלית,
      מאוד מתחברת לדברייך.
      המעבר להורות הוא מעבר שמעיר קשת של רגשות אחרי לידה, אחרי אימוץ ואחרי טיפולי פוריות ממושכים.
      ככל שנאפשר לאחיותיינו האמהות לבטא את עצמן בלי להשתיק אותן, כך ייטב לכולנו כפרטים וכחברה.

    • רינה רונן הגיב:

      תודה גלית יקרה
      מאוד ריגשת אותי בתגובתך
      מחבקת
      רינה

  4. אוסי הגיב:

    רינה יקרה,

    ריגשת אותי עד דמעות, את אישה מדהימה ואני גאה להכיר אותך!
    חייבת לומר שהרגשות שהעלית דומים מאוד לרגשות שהיו לי כאמא יחידנית אחרי לידת ביתי.

  5. ליהיא לפיד הגיב:

    מרגש. מאוד. מאוד.

    • רינה רונן הגיב:

      תודה ליהי על התגובה כאן וגם באתר שלך.
      תוך כדי הכתיבה נזכרת בספר שלך שקראתי והתפוצצתי מצחוק ומפחד בו זמנית על חדר הלידה שתיארת …

  6. רינה היקרה
    את אישה שמייצגת את כל מה שרצון יכול להגשים. בידייך חול הופך לגרגירי זהב בהתמרה אלכימית המרטיטה לבבות. ובן זוגך אלון, שתומך בצמיחה העצומה שלך, מאחורי הקלעים כל כך מוחלט בבחירה שלכם שזה מדהים. זכיתי להכיר ילדה שנולדה למענכם ובאמת היא ילדה עם אופי שאין שני לו. פשוט מקסימה.
    אוהב אותכם ואתכם לאורך כל הדרך.

    • רינה רונן הגיב:

      יאשי יקר ואהוב
      התמיכה שלך ושל אהובתך והחיבוק לאורך כל הדרך חיזקה מאוד
      אוהבים אותכם מאוד ומרגישים ומתרגשים עם אהבתכם

  7. ורד הגיב:

    רינה המדהימה ,,, מי כמוני מבין אותך..

    את כותבת מדהים , אוהבת אותך

    ורד

  8. בת אל הגיב:

    וואו איזה מדהים ומרגש אני חייבת להגיד שאני חווה את זה עכשיו שאני בהליכים אחרונים לקבלת ילד מאומנה -זה אומנם שונה קצת אבל דיי דומה…
    יש לי ילדים שלי אבל איכשהו החוויה הזו שונה מכל מה שחוויתי.
    אני דואגת שאולי זה גדול עלי ומצד שני אני כל כך רוצה לעזור …
    יהיה בסדר בסופו של דבר זה רק לצלוח את ההתחלה כמו כל דבר לא?!

  9. פזית הגיב:

    מרגשת מרגשת ומרגשת!!!!
    יצאו לי דמעות,אני מכירה אותך מפה ומשם כדמות וירטואלית בלבד
    הסיפור שלך מוכר לי ואני כואבת אותו בעצמי היום,את מעודדת נשים ואת גדולה מהחיים!
    שיהיה במזל טוב ,שרק תרווי נחת מהילדה הזו!

  10. חסוי הגיב:

    כל כך מכירה את התחושות האלו אמנם אינני אם מאמצת אבל שייכת למעגל האימוץ

  11. אפרת הגיב:

    רינצ'וק, סוף סוף קראתי וכמו תמיד ריגשת אותי. אוהבת אותך, את אלוני ומיקמיק, אהבה והצלחה לכולכם כל אחד בדרכו המיוחדת והמקסימה. נשיקות וחיבוקים, אפרת

  12. סימה הגיב:

    לאמץ ילד זה עולם ומלואו. אני אחרי 2 אימוצים אחד בארץ ואחד בחו"ל . ואין על האושר העילאי הזה כשהיום בן גדולות ומודות לי שהגעתי בזמן לתת להן בית טוב ומשפחה נפלאה. לאמץ זה סוג של הריון ארוך שנמצא בנשמה…אז יש הריון קצר ויש ארוך..מה שחשוב זה שיש תוצאה. תמשיכי להנות באהבה

  13. יפעת הגיב:

    תראי איזה מופלאות!!! זו לידה. ממש לידה. אפילו לידה עם סיבוכים. עם כל האפקטים של לפני ואחרי לידה. כנראה שאין דרך לברוח מכל הניואנסים הקטנטנים של לידה, לא משנה אם השער דרכו מגיע הגור/ה ירוק או אדום, מברזל או מרקמת פות. לידה זו לידה. ברוכה הבאה למעגל החרדה האימהית להורמונים ולטרפת הגוף והנפש שיחלנו לה כולנו כל האחיות.
    אם מישהו מסביב כולל את לא נתנו לך את הלגיטימציה להיות אחרי לידה כי השער היה מברזל. (וגם הייתה הטסה רפואית, לא סתם :-),) אז אני שולחת לך שק עמוס באהבה ולגיטימציה, אמהות זה דרך הגוף והנפש לא חשוב עם איזו חבילה מטיילים בדרך. שיהיה לך טוב ולבן זוג גם ולגורה. שולחת ומבקשת טוב בשבילכם.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מחפשת אמא פונדקאית

מאת :

22 בפברואר 201122 תגובות

מתוך הריון

החלטתי לפרסם את הסיפור שלי כדי לקבל עזרה ולהגשים את חלומי למשפחה גדולה.

אני מאוד רוצה ילד נוסף ולא יכולה לעשות זאת לבד.

אני צריכה "רחם להשכרה".

אם אתן מעוניינות או מכירות מישהי שמוכנה להיות עבורי פונדקאית אשמח אם תצרו אתי קשר.

תודה ובשורות טובות לכולנו…

מיזם חדש ! 'קו ליולדת'- לנשים שנפגעו מיחס לא הולם בלידה

מאת :

16 באוקטובר 20120 תגובות

מתוך חופש בחירה בלידה, סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה, קוראות לשינוי

עמותת 'נשים קוראות ללדת', הפועלת למען חופש בחירה בלידה ולקידום והגנה של זכויות נשים סביב ההריון והלידה, הקימה את 'קו ליולדת', שמהווה כתובת עבור אשה אשר זכויותיה הופרו או שנפגעה מיחס בלתי הולם במהלך הטיפול בה.

גמילה מהנקה: הצלחתי לגמול מהנקה, וזה לא היה נורא

מאת :

7 בספטמבר 20115 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

ועכשיו הוא מתחיל "גן". מסגרת. אחרי שנה + עם אימא בבית, אני צריכה "למסור" אותו למישהי אחרת שתגדל אותו במקומי, שתראה את כל הדברים החדשים שהוא עושה ואני רוצה לתת לו התחלה רכה ככל שאפשר. בלי להיות תלוי באמא לשעת הצהריים שלו בגן. אז זהו, הוא צריך להירדם בלעדיי ואני זו שצריכה לעשות זאת. לא אבא.