לא מדברים הרבה על רגשות של הורים מאמצים ומה הם עוברים ברגע שאחרי האימוץ, ולכן אני רוצה לדבר על זה. זה תהליך הסתגלות לכל דבר, שמעלה רגשות מפחידים, ולמרות שחיכינו לזה כל כך הרבה יכול להיות אפילו דיכאון אחרי אימוץ.
התכוננתי כל כך הרבה שנים לחבוק ילד בזרועותיי. התכוננתי כל כך הרבה שנים שיקראו לי "אמא". התכוננתי שנים במחשבות וברגשות לרגע שאפגוש את ילדתי ואחיי,ך ובבת אחת כל הקשיים, האובדנים והאבן שישבה בלב תתנפץ ותוחלף בנרקיס ריחני.
הרבה לפני שנכנסתי דרך השער הירוק- דמיינתי את הרגע הזה. רציתי כבר לעבור דרכו, פחדתי פחד מוות לעבור בו, כל הסרטים השחורים והלבנים עברו לי בדמיונות דרך ומעבר לשער הכניסה. מעבר לשער במעלה המדרגות חיכתה ילדתי הקטנה למפגש ראשון והכרות עם הוריה- מעכשיו אנחנו הורים מאמצים.
רגשות של הורים מאמצים: אולי אני בכלל לא מסוגלת להיות אמא?
בימים הראשונים של הכניסה והביקור דרך השער הירוק, היחסים בינינו ובינו היו טכניים- השער היה סה"כ שער כניסה ויציאה. בהמשך החודש, כשעברנו במשך חודש פעמיים ביום דרך השער וביקרנו את ילדתנו, היחסים עם השער הפכו למלאי רגשות, פחדים וחרדות. ידעתי שבסוף אותו חודש נצא יד ביד מהשער אמא, אבא וילדה מתוקה.
הדמיונות האלו הבהילו אותי- האחריות לילדה שתמלא שנות ציפייה לחבוק ילד, לקיחת החופש המוחלט, חוסר השינה, חוסר הוודאות. אמאל'ה !!! אולי אני בכלל לא מסוגלת להיות אמא? אולי אלוהים לא "נתן" לי ילד עד עכשיו כי אני לא מסוגלת?
אמנם התאהבנו בה מהרגע הראשון שפגשנו בה, אבל היה גם פחד נוראי שזאת הילדה שלי ותיכף הכל ישתנה, אני אשתנה, החצי ישתנה, החיים של הקטנטונת יעברו מהפך שלם. סף הרגישות שלי עלה והקרין גופנית על קושי בנשימה ודפיקות לב חזקות. בכל פעם שאמא שלי הייתה מתקשרת מהארץ והייתי שומעת את קולה הייתי פורצת בבכי.
היו מפגשים שלא יכולתי להכיל את הבכי שלה, שרק רציתי שיסתיימו
היו מפגשים עם הקטנטונת שלא יכולתי להכיל את הבכי שלה. היו מפגשים עם הקטנטונת שחיכיתי כבר שיסתיימו, חיכיתי להחזיר אותה לקבוצת ילדים, למטפלות.
הטיול בחצר עם הילדה שלי היה חוויה לא פשוטה, מכיוון שהיה אפשר לטייל בתוך החצר בלבד מבלי לצאת מהשער. כן, השער הירוק… כמו מכשפה רעה השער התבונן אליי בכל פעם שהייתי מגיעה עד אליו עם ילדתי וכמו אמר- "בקרוב תצאו כולכם מכאן וניפרד לעולמים… "
הפחד התערבב עם שמחה, עם רצון כבר להיות בבית עם הקטנטונת, להתחיל לחיות, עם פחד להתמודד. התנהלתי כחצי עיוורת וחצי מפוקחת. הניתוקים היו מדאיגים. יכולתי לשמוח ולחבק ולנשק ולשחק עם הקטנטונת שלי ולצאת מהשער ולהגיד לעצמי- "אלוהים מה עשיתי?"
הורים מאמצים: הפנטזיה התפוצצה עם משהו מוחשי
שבוע לפני היציאה מהשער כמשפחה, תקפו אותי כאבי חזה וחרדה מהעתיד במשך כמה ערבים בארץ זרה במלונית. עברו לי סרטים ארוכים של ניתוק מהחופש, עברו לי מחשבות של "מה לא הספקתי לפני שהפכתי לאמא ?!" אני חושבת שהבנתי שאני הולכת להיות אחראית על ילדה אמיתית ולא על בובה:)
הפנטזיה התפוצצה עם משהו מוחשי- יש לה רצון משלה, יש לה את המצב רוח שלה ולא הכל תלוי בי. יומיים לפני היציאה הדרמטית ושחרור מבית הילדים בילינו במסעדה בערב ושם בשקט בשקט הפחדים התגנבו והבכי זלג בלי יכולת לעצור אותו. הרגשתי שאני לא מסוגלת לחשוב שתיכף אני אחראית על הקטנטונת הזו לכל החיים!
הרגשתי מחנק וצורך בנשימה. יצאתי החוצה לקור האוקראיני כשבן זוגי אחריי בא להרגיע וללטף מקרוב. התפרקתי בבכי. באותו רגע חשבתי שאני לא מסוגלת לעשות את הצעד הזה. במפתיע, בן זוגי ש"די נגרר" אחרי חלומי לאורך כל המסע, הרגיע וליטף שהכל יהיה בסדר והוא יעזור ויעזרו ונתרגל ואולי יהיה גם כייף.
דיכאון אחרי אימוץ: אף פעם לא שמעתי על זה, אבל הגיוני שיקרה
עברנו את השער ב-27/4/10 בהתרגשות גדולה. בכניסה לאוטו יחד, בנסיעה הארוכה הייתי במתח נוראי והקטנטונת הייתה בהלם מצד אחד ומצד שני גיבורה ואמיצה. כמה שעות אחרי, בעלייה למטוס לקייב, נתקפתי חרדה ופחד. מה יהיה עכשיו בטיסה? איך ארגיע אותה שאני עצמי מתוחה כמו קפיץ?
הקטנטונת ישבה עם אבא שלה שהיא מצחקקת כאילו היא הנוסע המתמיד וזו טיסה העשירית שלה החודש 🙂 ואילו אני, מרוב חרדה הרגשתי שהנשימה קשה לי וככה, חצי טיסה הקטנטונת ציחקקה מקדימה ואילו אני מאחור חוברתי לבלון חמצן. ידעתי שאני חייבת להשתחרר מהחלום ולחזור למציאות- למציאות שמהר מאוד הקטנטונת קראה לי- "מאמא" .
בעבר, כשהיתי שומעת וקוראת על נשים בדיכאון אחרי לידה הייתי מרימה גבה ואף שופטת ומבקרת: "איך זה יכול להיות שהן לא מתחברות לשמחה, לאושר, לאהבה אין סופית לילד שלהם, איך הן מרשות לעצמן להתבונן בו בעיניים של- מה עושים עכשיו?" עכשיו גם לי אין לי חשק לצאת מהמיטה ולהתחבר .
האימוץ כבר כאן ואני ממררת בבכי ומרגישה שאני לא מסוגלת יותר
הגענו לארץ בהתרגשות ולצד השמחה הגדולה נחת פחד, עייפות נפשית, חוסר יכולת לראות שסוף סוף החור השחור הפך לורוד. הבכי המשיך תוך כדי חוזק ועזרה מהבן זוג שלי.
הזיכרון הכי חקוק – באחד ימי שישי הראשונים הקטנטונת ציחקקה במיטה אחרי שהייתי בטוחה שנרדמה. כשהגעתי למיטה שלה- כל המיטה עם הבובות והשמיכות היו מרוחות בקקי. הרגשתי שאני מותשת, שאני לא מסוגלת להכיל את הסיטואציה, לא מסוגלת לטפל בה עכשיו, לא מסוגלת לנקות, איך מתנהגים?
כמו רובוט אני ובן זוגי מהר מהר עם נשימת רגישות כלפיה וחיוך שלא קרה כלום. טיפלנו במסירות. כמה דקות אחרי זה ישבתי בסלון ומיררתי בבכי שאני לא מסוגלת יותר- אני עייפה!! לא יכולתי לשמוע יותר את השאלה- "את מאושרת?"
רדפתי אחרי חום ההורות, אבל גם לי מותר להתלונן
היום, 9 חודשים אחרי שהקטנטונת איתנו, אני מצליחה להתבונן וללמוד ולהכיל את ההכרות הראשונית עם ילדתי, ההכרות הראשונה עם עצמי כאמא, את החוסר מושלמות, את ההבנה שהאושר הגדול ללא גבולות היה קיים בחלומות ובדמיונות שלי ובמציאות יש שלמות, יש אמא, יש אבא, יש אושר שבא והולך ותלוי באיזה יום ובאיזו סיטואציה שואלים אותי..
יש אהבה גדולה והכי חזק שמגיע אליי עכשיו זה המשפט- שלמרות שכל כך הרבה שנים "רדפתי" אחרי החלום של ההורות, גם לי למרות הכל מותר להתלונן. אוהבת אותך ילדה שלי, את עושה אותי אמא.
כתבה: רינה רונן, אמא מאמצת, מטפלת בתטא הילינג ומלווה ותומכת בדרך להורות באזור השרוןRINARONEN1@GMAIL.COM לבלוג שלי
**
אם את לקראת אימוץ או אחריו ומרגישה שיש בתוכך מחשבות ורגשות חוזרים ולא פשוטים להתמודדות, אם את מרגישה אשמה והיית רוצה לפתח חוסן נפשי, להפחית את מידת האשמה ולהגדיל את ההנאה מהתהליך וההורות, אז ליווי רגשי בהורות הוא משהו שיכול להתאים לך. את יכולה לכתוב לי כל שאלה בווטסאפ, לימור.