החרדה שלי

מאת :

16 בפברואר 2011 | 3 תגובות

שק של אושר קיבלתי עם לידת ביתי בצד זה קיבלתי שק ענק של דאגות וגם חרדה אחת

מתוך לכל אמא, פחדים וחרדות אחרי לידה

בכל מאודי רציתי בת, התפללתי לבת, הדלקתי נרות למען בת וכשנכנסתי להריון, ידעתי שיש לי בת עוד לפני הסקירה.

היא מהממת, ילדה נוחה, מתוקה, יפיפה, אוהבת אותה מפה ועד השמים. בקיצור לא יכולתי לבקש יותר ממה שקיבלתי.

אבל

מיום שנולדה איני מפסיקה לחשוב על היכולת שלי להגן עליה מפני פגיעה מינית. נכון שעכשיו (בת שנה ועשרה חודשים) היא לידי ואין מצב שאני לא בסביבה שלה, אבל מה יהיה עוד מעט??

החרדה גוברת בכל יום שמתפרסם אירוע חמור אחר המדבר על פגיעה מינית בילדים רכים. ולצערי הרב זה קורה כמעט כל יום!!

כל כך הרבה שאלות עולות לי :

באיזה עולם אנחנו חיים?

לאיזה עולם הבאתי אותה?

כשתלך לגן חובה ותיסע בהסעה לצהרון מי ישגיח על הנהג?

כשתלך לבית הספר ומורה/ילד/גנן יכולים לפגוע בה?

כשתגדל ותרצה לצאת עם חברים לכאן או לשם?

לעיתים אני פוחדת לומר את הדברים בקול פן יחשבו שאני משוגעת, או פן "אפתח פה לשטן"… ולעיתים אני מרגישה הקלה בפתיחת הנושא וקבלת משוב מאמהות על חששותיהן הן ו/או על אי קיום מחשבה כזו אצלן (מקנאה בהן).

בשונה מהקושי להיפרד ממנה בפעם הראשונה כשהכנסתי אותה לגן, כאן אני חשה חרדה ולא קושי.

החרדה עולה בכל יום כאשר מתפרסם מעשה אונס או התעללות מינית כזו או אחרת ואני חושבת לעצמי איך חיים עם זה?

לעיתים כשיש כתבות ברדיו או בטלויזה אני כמו בת יענה, מכבה או מעבירה ערוץ רק לא לשמוע את התיאורים. מדוע צריך לפרט את כל הפרטים הכי ביזאריים שהפושעים החולים האלה עושים? האם זה זכות הציבור לדעת או הרצון של התקשורת להשמיע (האם הפרה רוצה להניק יותר משהעגל רוצה לינוק?)

אמנם אין זו חרדה שעוצרת אותי מלעשות דברים ובכלל את החיים (במקרה כזה כמובן שאפנה לעזרה מקצועית), אך זו חרדה שמלווה אותי והולכת איתי יד ביד כמעט בכל יום.

אני מנסה לבדוק עם עצמי האם זהו פחד או חרדה?

על פי הויקיפדיה: חרדה היא מצב פסיכולוגי ו/או פיזיולוגי בו האדם חש אי שקט, בשל מתח ודאגה רבה מפני איום וסכנה ממשיים או דמיוניים, מודעים או בלתי מודעים, שהוא חש חסר אונים מולם.

ואני עונה לעצמי שמדובר כאן באי שקט (חרדה) בשל דאגה רבה מפני איום לא דמיוני כלל ואני מרגישה חסרת אונים מולו!!!

שק של אושר קיבלתי עם לידת ביתי בצד זה קיבלתי שק ענק של דאגות וגם חרדה אחת.

** אוסי היא אמא חד הורית לאופיר המקסימה. אוהבת את האמהות שלה ומחייכת בה המון. לקריאת פוסטים נוספים של אוסי הורביץ.

** את התמונה (המהממת ) צילמה שמרית מסטודיו התחלות.

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

שבריריות החיים/ מגלה את עצמי מחדש

קיבלתי את החרדה מאמא שלי, קח אותה ממני/ לימור גריף

אמא'לה תינוק/ נטע רותם ימינצקיי

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

3 תגובות ל- “החרדה שלי”

  1. אמא הגיב:

    אוסי היקרה
    הבת שלי בת שנה וחודשיים
    ואני מרגישה בדיוק כמוך!
    עד כדי כך שכבר שוחחתי עם החצי על כך שאני מעוניינת שבבית ספר היא תהיה במסגרת פרטית – אומנם גם שם יכול להסתתר רוע, אבל אני מרגישה שבמסגרת פרטית יש לי יותר שליטה על הסביבה שלה – אולי זו אשלייה
    בכל מקרה – זה עוד רחוק…
    וכמוך, גם אני לפעמים נוהגת כבת יענה – כבר לא מסוגלת לשמוע ולהכיל את גילויי האלימות וההתעללות הללו.
    אני מקווה שלנצח זה יישאר בתור חרדה ולעולם לא נגיע למצב שבו נצטרך חלילה להתמודד עם סיטואציה מעין זו.
    בנוסף – אני מאוד אוהבת לקרוא את הפוסטים שלך 🙂

  2. אוסי הגיב:

    שלום לך אמא,

    אני בטוחה שחרדה זו מלווה לא מעט מאיתנו, בטח גם אבות. בכל אופן אם זה מפריע לחיים שלנו או אז יש לבקש עזרה מקצועית. אם לא זה אומר שנהייה על המשמר ככל יכולתנו.

    תודה על דבריך.
    אוסי

  3. אוסי יקרה,
    קראתי את המאמר שלך ולמרות שאנני נוהגת להגיב למאמרים ברשת לא יכולתי להישאר בשקט.
    נראה שאת זקוקה לחיזוק אמיתי אם זה בגלל שאין חצי או מכל סיבה אחרת וכדי לקבל אותו כמה שיותר מהר. כאמא לשני ילדים יותר בוגרים(7,10) אני יכולה לומר לך שעוד צפויות לך המון דאגות אמיתיות וכדאי שתקדימי לדעת להתמודד איתן ולא להישבר וליפול לבור, חרדה וכד'.

    כדי להתמודד עם דאגות רגשות חרדות ופחדים עלייך לברר עם הילדה הפנימית שבך מה הסיבה שהנושא הזה מפעיל אותך. אם תהייי מעוניינת אשמח להדריך אותך. בכל מקרה אל תמשיכי להיות ברגשות השליליים ובסבל. בהצלחה, שירית

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לידת בית: הציפייה הגדולה והמרגשת מכל

מאת :

16 באפריל 20112 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

כבר שמעתי על כך שמשווים את החודש התשיעי להריון לכל שאר חודשי ההריון, כי מרוב ציפייה והתרגשות והמתנה לרגע המיוחל, הזמן לא עובר!!! אני משתדלת לחיות את ההווה, ממשיכה בשגרת החיים הרגילה, והזמן עובר לו, אבל אני בהחלט מרגישה את ההבדל.

כשגיליתי שאני בהריון, הייתה בי התרגשות עצומה וחשבתי לעצמי: "איך אפשר בכלל לחיות את החיים הרגילים והיומיומיים שלי, כשיש משהו כל כך גדול ומשמעותי שמתרחש??", אבל אחרי שעברה ההתרגשות הראשונית, הבנתי שהחיים ממשיכים וההריון הפך להיות חלק מהם.

ממעמקים

מאת :

16 ביוני 201217 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, קושי אחרי לידה, שיתופים אישיים

דיכאון אחרי לידה. דיכאון. לא סתם עצב. דיכאון. סטיגמות. פסיכיאטר. כדורים. מחשבות קשות. מתי תיגמר הדרך הזאת? הדרך שליוותה אותך. טיפולים-הריון-לידה-דיכאון. כל כך הרבה עצב סביב אושר אחד, קטן-גדול. אני אוהבת אותך. אמא . גרועה אבל אמא.

********
זה נמצא בגרון. משהו יושב שם. לא מאפשר תנועה קלה של אויר. לא מאפשר לאכול. זה נמצא בחזה. לוחץ.זה נמצא בשיניים. מהודקות כל הזמן. לפעמים שמים לב ומשחררים את הלסת. אבל דקה עוברת והשיניים שוב חשוקות. זה נמצא בעיניים. שכבר שורפות מהבכי. ומה אם יראו. זה נמצא בבטן. שמתהפכת למשמע הקול. בכי. הוא שוב התעורר, והמלחמה מתחילה שוב. מלחמה לשרוד את השעות הבאות עד שירדם שוב.

מחשבות על מהפכה

מאת :

29 בנובמבר 20125 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

אני מסתובבת כבר כמה זמן עם מחשבות על מהפכה.

זה התחיל כשקיבלתי הזמנה ליום עיון בנושא דיכאון אחרי לידה, נושא שקרוב לליבי, ונורא נורא כעסתי. הוצאתי את הכעס כאן ולשמחתי הכעס הניב תגובות רבות.

ברשומה הזאת ביטאתי את הכעס שיש בי כלפי הגישה המסורתית לדיכאון אחרי לידה והצגתי את נקודת המבט שלי בנושא.