אמהוּת

החרדה שלי

בכל מאודי רציתי בת, התפללתי לבת, הדלקתי נרות למען בת וכשנכנסתי להריון, ידעתי שיש לי בת עוד לפני הסקירה.

היא מהממת, ילדה נוחה, מתוקה, יפיפה, אוהבת אותה מפה ועד השמים. בקיצור לא יכולתי לבקש יותר ממה שקיבלתי.

אבל

מיום שנולדה איני מפסיקה לחשוב על היכולת שלי להגן עליה מפני פגיעה מינית. נכון שעכשיו (בת שנה ועשרה חודשים) היא לידי ואין מצב שאני לא בסביבה שלה, אבל מה יהיה עוד מעט??

החרדה גוברת בכל יום שמתפרסם אירוע חמור אחר המדבר על פגיעה מינית בילדים רכים. ולצערי הרב זה קורה כמעט כל יום!!

כל כך הרבה שאלות עולות לי :

באיזה עולם אנחנו חיים?

לאיזה עולם הבאתי אותה?

כשתלך לגן חובה ותיסע בהסעה לצהרון מי ישגיח על הנהג?

כשתלך לבית הספר ומורה/ילד/גנן יכולים לפגוע בה?

כשתגדל ותרצה לצאת עם חברים לכאן או לשם?

לעיתים אני פוחדת לומר את הדברים בקול פן יחשבו שאני משוגעת, או פן "אפתח פה לשטן"… ולעיתים אני מרגישה הקלה בפתיחת הנושא וקבלת משוב מאמהות על חששותיהן הן ו/או על אי קיום מחשבה כזו אצלן (מקנאה בהן).

בשונה מהקושי להיפרד ממנה בפעם הראשונה כשהכנסתי אותה לגן, כאן אני חשה חרדה ולא קושי.

החרדה עולה בכל יום כאשר מתפרסם מעשה אונס או התעללות מינית כזו או אחרת ואני חושבת לעצמי איך חיים עם זה?

לעיתים כשיש כתבות ברדיו או בטלויזה אני כמו בת יענה, מכבה או מעבירה ערוץ רק לא לשמוע את התיאורים. מדוע צריך לפרט את כל הפרטים הכי ביזאריים שהפושעים החולים האלה עושים? האם זה זכות הציבור לדעת או הרצון של התקשורת להשמיע (האם הפרה רוצה להניק יותר משהעגל רוצה לינוק?)

אמנם אין זו חרדה שעוצרת אותי מלעשות דברים ובכלל את החיים (במקרה כזה כמובן שאפנה לעזרה מקצועית), אך זו חרדה שמלווה אותי והולכת איתי יד ביד כמעט בכל יום.

אני מנסה לבדוק עם עצמי האם זהו פחד או חרדה?

על פי הויקיפדיה: חרדה היא מצב פסיכולוגי ו/או פיזיולוגי בו האדם חש אי שקט, בשל מתח ודאגה רבה מפני איום וסכנה ממשיים או דמיוניים, מודעים או בלתי מודעים, שהוא חש חסר אונים מולם.

ואני עונה לעצמי שמדובר כאן באי שקט (חרדה) בשל דאגה רבה מפני איום לא דמיוני כלל ואני מרגישה חסרת אונים מולו!!!

שק של אושר קיבלתי עם לידת ביתי בצד זה קיבלתי שק ענק של דאגות וגם חרדה אחת.

** אוסי היא אמא חד הורית לאופיר המקסימה. אוהבת את האמהות שלה ומחייכת בה המון. לקריאת פוסטים נוספים של אוסי הורביץ.

** את התמונה (המהממת ) צילמה שמרית מסטודיו התחלות.

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

שבריריות החיים/ מגלה את עצמי מחדש

קיבלתי את החרדה מאמא שלי, קח אותה ממני/ לימור גריף

אמא'לה תינוק/ נטע רותם ימינצקיי

3 Comments

  • Avatar

    אמא

    אוסי היקרה
    הבת שלי בת שנה וחודשיים
    ואני מרגישה בדיוק כמוך!
    עד כדי כך שכבר שוחחתי עם החצי על כך שאני מעוניינת שבבית ספר היא תהיה במסגרת פרטית – אומנם גם שם יכול להסתתר רוע, אבל אני מרגישה שבמסגרת פרטית יש לי יותר שליטה על הסביבה שלה – אולי זו אשלייה
    בכל מקרה – זה עוד רחוק…
    וכמוך, גם אני לפעמים נוהגת כבת יענה – כבר לא מסוגלת לשמוע ולהכיל את גילויי האלימות וההתעללות הללו.
    אני מקווה שלנצח זה יישאר בתור חרדה ולעולם לא נגיע למצב שבו נצטרך חלילה להתמודד עם סיטואציה מעין זו.
    בנוסף – אני מאוד אוהבת לקרוא את הפוסטים שלך 🙂

  • Avatar

    אוסי

    שלום לך אמא,

    אני בטוחה שחרדה זו מלווה לא מעט מאיתנו, בטח גם אבות. בכל אופן אם זה מפריע לחיים שלנו או אז יש לבקש עזרה מקצועית. אם לא זה אומר שנהייה על המשמר ככל יכולתנו.

    תודה על דבריך.
    אוסי

  • Avatar

    שירית שלו מאמנת מבוגרים, ילדים ונוער

    אוסי יקרה,
    קראתי את המאמר שלך ולמרות שאנני נוהגת להגיב למאמרים ברשת לא יכולתי להישאר בשקט.
    נראה שאת זקוקה לחיזוק אמיתי אם זה בגלל שאין חצי או מכל סיבה אחרת וכדי לקבל אותו כמה שיותר מהר. כאמא לשני ילדים יותר בוגרים(7,10) אני יכולה לומר לך שעוד צפויות לך המון דאגות אמיתיות וכדאי שתקדימי לדעת להתמודד איתן ולא להישבר וליפול לבור, חרדה וכד'.

    כדי להתמודד עם דאגות רגשות חרדות ופחדים עלייך לברר עם הילדה הפנימית שבך מה הסיבה שהנושא הזה מפעיל אותך. אם תהייי מעוניינת אשמח להדריך אותך. בכל מקרה אל תמשיכי להיות ברגשות השליליים ובסבל. בהצלחה, שירית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ