לידה

יצור קטן וורדרד מביט בי בעיניים מבוהלות, הלידה מאחורינו

לחלק א' של סיפור הלידה

מלווים בחיוכיהם של אנשי הצוות נכנסנו לחדר הלידה, לאחר כמעט ארבעים ושמונה שעות בבית החולים כמעט והרגשנו בבית. מיילדת חייכנית קיבלה את פנינו, חיברה את המוניטור ויצאנו לדרך. שאיפות נשיפית, עיסויים של הגב התחתון והירכיים, עצירה למקלחת ושוב…ושוב…..השעות הרבות הפכו את שלושתנו (אישתי, הדולה ואנוכי) לצוות מיומן. "ציר" אמרה אישתי ואנחנו כבר נכנסו לעמדות כמו חיילים מיומנים השומעים קריאת אזעקה. אני מעסה, הדולה מתרגלת נשימות, הציר מאחורינו ואנו נכנסים לכמה דקות של הפוגה.

את החדר עוטפת אווירה של קלילות

השעות חולפות, המיילדת ממליצה על אפידורל, התלבטות של שניה ואישתי מסכימה. נכנסת המרדימה מחתימה אותה על טפסים, ברמת העייפות והטישטוש בה היא הייתה נתונה גם ברוך מרזל היה יכול לחתום על החזרת שטחים.

בזכות קורס ההכנה ללידה בו השתתפנו, ההליך הרפואי אינו מטיל עלינו מורא. תוך דקות מעטות החומר משפיע, אישתי חוזרת לעצמה, כאילו מוסרת ממנה עננה, החיוך שב אל פניה. לפתע אנו מתחילים לשוחח על עניינים שכלל לא קשורים לתהליך הלידה, פוליטיקה, טלוויזיה, משפחה, עולמות חדשים נפתחים בפנינו, את החדר עוטפת אווירה של קלילות.

מסיבה לא ברורה השעות הארוכות מגבירות בי את תחושת הרעב, לכל אורך התהליך אני לא מפסיק לאכול. קרואסונים, לחמניות, חטיפי אנרגיה, בורקסים, עוגיות. מפעילי דוכני המזון בבית החולים כבר החלו לזהות אותי, הפכתי לחלק בלתי נפרד מהנוף. הם בטח חשבו שאני איש השליחויות  של מחלקת היולדות. הרצון הבלתי נדלה שלי לאכול הקנה לחדר הלידה אלמנט סוריאליסטי: אדם אחד שוכב על המיטה ומתייסר בעוד שהשני יושב על הפוף וזולל קוראסונים.

הצוות הרפואי מגלה סימנים של דאגה

על אף הניסיונות המרובים, תהליך הלידה לא מתקדם באופן הרצוי. חושבים על זירוז, בין לבין עוברים לביקוע…חששות מתחילים להכנס בדלת האחורית של חדר הלידה. מה מעכב??? שאלות טורדניות צצות ועולות, הצוות הרפואי מגלה סימנים של דאגה. הרופאים נכנסים להתייעצות בודקים פעם אחר פעם את המוניטור והסימנים אינם חד משמעיים.

מחליטים לחכות עוד שעה ואז לקבל החלטה, בנתיים אישתי מתרגלת שלל תנוחות לזירוז הלידה בסיוע כדור פיטבול. כריעה לימין כריעה לשמאל, הדולה תומכת, מסייעת, מציעה אלטרנטיבות. אני מתחיל לחוש את הלחץ במורד הגב, יוצא להתאוורר, בחוץ ישובים שורה ארוכה של גברים. האחד, חרדי שקורא תהילים באדיקות, נראה שהוא מנתב את הלחץ למלמולים בלתי פוסקים, דפי הסידור נהפכים בזה אחר זה במהירות. אני מביט בו וממשיך במורד המסדרון.

תידרוך קצר להורים המודאגים ואני שב לחדר הלידה. הרופאים כבר קצרי סבלנות, השעות חולפות, המשמרת כמעט ומגיעה לסיומה והם מעוניינים להגיע להכרעה. לחדר נכנס רופא בכיר, כניסתו משרה רוגע אנו בידים טובות. התייעצות קצרה בקרב הצוות הרפואי, הדולה מתרגמת לנו מהשפה הרפואית לשפת בני אדם. רגע של הכרעה, הולכים על קיסרי.

נכנסים לניתוח קיסרי – איך אתה מרגיש ?

מקפלים את החדר, הציוד נכנס במהירות לתיק. מלבישים אותי בבגדים מיוחדים המתאימים לחדר הניתוח. סף החרדה עולה, מכל עבר נשמעים קולותיהם של נשים הנמצאות בשלבי לידה שונים. שוב מתגנבת לה תחושה של קנאה.

אני מנסה לעשות סדר במערבולת הרגשות המציפה אותי. אני והדולה ניצבים בפתח חדר הניתוח, היא שואלת אותי בטבעיות,"איך אתה מרגיש?" שאלה כה פשוטה אפילו באנאלית מעלה לחלוחית בזווית העין, בפעם הראשונה במהלך היומיים המתישים האלו מישהו שואל אותי איך אני מרגיש.

אני לא ממש יודע כמה דקות דיברנו, אבל בשבילי זה היה כמו הזדככות, כמה מילים מלב אל לב, מבעד לענני החרדה חדרה אלי קרן אור אנושית. הדלת נפתחת ואני מוכנס לחדר הלידה, הצוות הרפואי מוכן במקומו, המרדים, שני מנתחים ואחיות מתרוצצות.

ההליך מתחיל, ריח של בשר חרוך עוטף את החדר, אני אוחז בידה, יש תחושה של התרגשות באוויר, אנו מבקשים מהמרדים שיתמלל בעבורנו את ההתרחשות. "מזיזים את האברים, מוציאים, הנה רואים את הראש", ההתרגשות בשיאה, דמעות זולגות. בכי קורע את חלל האוויר.

לא להאמין שזה  שלנו- נכנסו למעגל ההורות

"תראו לי אותה, תראו לי אותה" היא מבקשת. יצור קטן וורדרד מביט בעיניים מבוהלות, הלידה מאחורינו. אני יוצא מהחדר עם אחות המלווה אותי יחד עם התינוקת החדשה למחלקת היולדות, סחוט משלל הרגשות המערבלות אותי אני צועד במסדרונות בית החולים.

מגיע לחדר התינוקות, כבר שעת לילה מאוחרת והמחלקה מנומנת. אני חצי בהלם, מפחד עדיין לגעת בייצור הקטן וחסר הישע המונח בגיגית של פלסטיק. מלטף את האצבעות, נוגע בכפות הרגליים, לא להאמין שזה  שלנו, יש לנו תינוקת, נכנסו למעגל ההורות.

ממהר לחדר ההתאוששות המכיל את הניגודיות שבחיים. מצד אחד אנשים הנמצאים בסוף דרכם, מעליהם רכונים בני משפחה מותשים הקוראים פרק תהילים. מצד שני זוג מאושר שיורד אט אט מהאולימפוס. צפצוף של מכונות הנשמה, מוניטורים בכל מקום, זעקות של חולים ואנו בעולם משל עצמנו, מרוגשים.

עוד מעט בוקר, מגיעים למחלקת היולדות, מוצאים את הילדה מהתינוקיה. אישתי מביטה בה במבט שלא ראיתי בה מעולם. מחזיקים ידיים בחדר חשוך ומרגישים בפעם הראשונה, משפחה.

** לפוסטים נוספים של 'אבא בתול'

עוד כתיבה בנושא:

עיבוד חוויית הלידה: הלידה כשער לחיים/ רות לב, מלווה אנשים בתהליכי צמיחה

למה? למה? למה ניתוח קיסרי?/ אמא אחרי לידה

7 חודשים אחרי לידה- תמונת מצב/ נטע רותם ימינצקיי

שינה עמוקה/ אביבית זהבי בינשטוק

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

7 Comments

  • לימור לוי אוסמי

    לימור לוי אוסמי

    אבא יקר,
    כל כך התרגשתי לקרוא את הסיפור שלך. משפחה חדשה נולדה !
    תוך כדי הקריאה גם נוכחתי שוב בחשיבות של מישהי תומכת שנמצאת יחד עם הזוג בלידה, מישהי ששואלת בזמן המתאים: "איך אתה מרגיש"? לפעמים שאלה כל כך קטנה הופכת את החוויה למשהו הרבה יותר תומך והרבה פחות לבד. כל כך משמעותי לא להיות לבד ברגעים האלו.

    **התפלאתי לקרוא שנתנו לך להיכנס לחדר ניתוח בניתוח קיסרי חירום.

    • Avatar

      דנית צור אלמוג

      בהדסה עין כרם יש היום נוהג שלפיו האב יכול להיכנס עם בת זוגו לחדר ניתוח, גם בלידה קיסרית שלא תוכננה מראש, כל עוד כל אנשי הצוות (מרדים/ה, רופאים) אינם מביעים התנגדות.
      כבר נכחתי בכמה לידות שבהם האבא נכח בלידה הקיסרית, ואפילו הייתי בלידה שבה האב התלבט אם להיכנס או לא, והרופאים הסכימו שאני אכנס במקומו (!). בסוף הוא החליט כן להיכנס, אבל הנכונות היתה שם. יש תקווה 🙂

  • Avatar

    מלאכי דולה

    כמה חיכיתי לשמוע את ההמשך.
    אכן כמו שלימור ציינה כמה חשוב שיש מישהי שתומכת ומסבירה, מעבר לשאלה של "איך אתה מרגיש" שנותנת לך מקום כחלק מהתהליך, גם התרגום כמו שכתבת "משפת הרופאים לשפת בני האדם" חשוב כ"כ, במיוחד במצב מלחיץ כזה, חשוב להבין מה קורה, ומה הולך לקרות.
    גדלו אותה בנחת, מחכים לשמוע סיפורי הורות…..

  • Avatar

    נעה גביש

    מזל טוב!!
    כמה חיכיתי להמשך 🙂
    אתה כותב יפיפה.
    איזה כייף שנתנו לך להיכנס לניתוח. איזו התרגשות…
    ליוויתי השבוע יולדת שנכנסה לקיסרי כיוון שהיא כבר הגיעה בצירים והילד היה במצג עכוז.
    לא נתנו לאבא להיכנס…
    שיהיה בשעה טובה ותהנו. 🙂

    • Avatar

      אבא בתול

      תודה על המילים החמות, הכניסה לחדר הניתוח הייתה עבורי מעין הצצה מעבר לפרגוד. אישתי שכה על המיטה עקודה, בכך שהחזקתי לה את היד הבטתי בעיניה הרגשתי שותף מלא בחוויה. אני מאוד שמח שהרופאים נתנו לי את האפשרות להיות שותף בהבאת ביתנו לעולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ