אני אמא עייפה ומרגישה שאסור לי להתלונן על זה בלי שמישהו יעיר לי על זה או יחשוב שאני רוצה לברוח מהבית.
לפני שהפכתי לאמא, לא הבנתי את אמא שלי, קרובות משפחה, חברות עם ילדים והייתי ביקורתית – כי לא הייתי אמא. מאז שהפכתי לאמא עייפה. אני מבינה יותר. יש לי המון שאלות שאני מתחבטת בהן, כאלו שאני מרגישה שאסור לי לחשוב. בעיקר זה קורה לי כשאני עייפה נורא, כשאני לא מרגישה טוב, כששירה לא מרגישה טוב – כשאנחנו לא ישנות כמו שצריך.
מה שמעניין הוא שכאישה בלי ילדים יכולתי לקטר חופשי על כמה שאני לא מרגישה טוב ועל כמה שאני עייפה והיה מי שיקשיב ויגיד "מסכנה, את עובדת קשה" או " תנוחי". אבל בפעמים הראשונות שאמרתי כאמא שאני עייפה נורא ושאני לא מאמינה עד כמה בת אדם יכולה להגיע לרמות של עייפות, ענו לי: "אבל זה מה שרצית…." או "מה, חשבת שזה יהיה קל?"
אז לאותם אנשים אני רוצה להגיד – לא! לא חשבתי שזה קל! אבל לא ידעתי זה יהיה כל כך קשה! אולי בעיקר, כי אף אחת לא שיתפה ולא סיפרה כמה קשה זה יכול להיות. אני אמא ואוהבת להיות אמא וגאה באמהות שלי ואני יודעת, אני לא חושבת, אני יודעת (!!!) שאני עושה עבודה טובה, שאני אמא טובה.
אמא עייפה: למה אסור לנו להתלונן שקשה להיות אמא?
אמהות זה לא משהו שאפשר להזדכות עליה בבקו"ם. אולי האמהות היא באמת סוג של צבא קטנטן שמטפל סביב בייצור כל כך זעיר, הרי מוטו של צבא הוא להגן בכל מחיר, לא? אולי גם האמהות היא סוג של עבודה צבאית. הרי מהרגע ששירה נולדה, גיליתי שהפכתי לסוג של רמטכ"ל שדואגת להפעיל ולנתב אחרים כולל את עצמי לטובת שירה, בין אם זה דרכים בגידול, אוכל, שינה וכו'. אני המפקדת הראשית ובעלי הסגן!
למה אסור לנו (אמהות בכלל)להתלונן שקשה לנו ? הרי לא מדובר "בלהזדכות" על ציוד, אלא בסה"כ להגיד "קשה לי, אני אמא עייפה ולא בא לי להיות עם הילדה שלי כרגע". אני שמה לב לשחרור של נשים אחרות ברגע שהן אומרות את זה. נדמה לי שזה כמו בלון שמנפחים ואז בשנייה אחת לפני שהוא מתפוצץ – משחררים את האוויר.
ככה אנחנו. ברגע שאמא אחת מתחילה לדבר על כמה קשה ומתאגרת האימהות, נדמה כאילו נפתחת תיבת פנדורה והשיחה מקבלת לגיטימציה של ממש. שזה באמת ב-ס-ד-ר לדבר על זה!
למדנו שאמהות חייבות להקריב את עצמן למען הילדים. אף אחד לא סיפרה כמה להיות אמא זה שוחק ותובעני
חונכנו "לאהוב, להקריב ולהתחבר" לתינוקות שלנו מהרגע שהם נולדים. שמענו סיפורים מאותן הנשים שאנחנו כל כך מעריצות ומכירות (אמהות שלנו, אחיות, דודות, חברות קרובות וכו') "שברגע שהיא יצאה התחברתי אליה ומאז החיים שלי ורודים".
אף אחת לא סיפרה, לי לפחות, עד כמה זה יכול להיות שוחק ותובעני. כי לא מדברים על זה. ועכשיו אני אמא. אמא לילדה הכי מקסימה, מדליקה, מדהימה שבעולם. ילדה שמאוד "נוח לגדל". כמעט ואף פעם לא בוכה או מקטרת, ילדה (טפו טפו טפו) שתמיד שמחה. עדיין קשה לי. עדיין אני אמא עייפה.
אולי כי אני עדיין זוכרת איך זה להיות אישה בלי מחוייבות (בלי ילדים), שעייפה משטויות, כשלא מרגישה טוב – לא הולכת לעבודה, שנראית תמיד פיקס, בלי עשרה ק"ג מיותרים שהקימו התנחלות על הגוף שלי. שזוכרת איך הייתי לפני שהפכתי להיות אמא.
כתבה: אמא של שירה
**
אם את רוצה לקרוא עוד נשים שבחרו לדבר על מה שקורה לנשים אחרי לידה בכנות, את יכולה להתחיל עם השיתופים: אמא- למה לא מדברים על זה?, נהייתי אמא. זה המהפך הגדול בחיים שלי, קשה לי.
אם את אמא לתינוק ומרגישה עליות וירידות רגשיות, מצבי רוח ומתמודדת עם מחשבות ש'זה גדול עליי', 'אני לא מסוגלת' או 'למה הכנסתי את עצמי'? ורוצה למצוא את הדרך לחוסן נפשי, תחושת מסוגלות ויותר הנאה בהורות, אז ליווי רגשי אחרי לידה הוא משהו שיכול להתאים לך. את יכולה לשאול אותי כל שאלה בווטסאפ, לימור.