חונכנו להקריב את עצמנו כאמהות. אסור לנו להתלונן

מאת : אמא של שירה

21 בפברואר 2011 | 20 תגובות

אף אחת לא סיפרה, לי לפחות, עד כמה זה יכול להיות שוחק ותובעני. כי לא מדברים על זה

מתוך אחרי לידה, מתמודדות עם נורמות וציפיות, קושי אחרי לידה

עבורי שאלת המיליון היא מה קודם למה ?היותי אישה אמא?

לפני שהפכתי לאמא, הבנתי פחות. לא הבנתי את אמא שלי, קרובות משפחה, חברות עם ילדים והייתי ביקורתית – כי לא הייתי אמא.

מאז שהפכתי לאמא. אני מבינה יותר. יש לי המון שאלות שאני מתחבטת בהן, כאלו שאני מרגישה שאסור לי לחשוב… בעיקר זה קורה לי כשאני עייפה נורא, כשאני לא מרגישה טוב, כששירה לא מרגישה טוב – כשאנחנו לא ישנות כמו שצריך.

אף אחת לא סיפרה כמה קשה זה יכול להיות

כאישה בלי ילדים יכולתי לקטר חופשי על כמה שאני לא מרגישה טוב ועל כמה שאני עייפה והיה מי שיקשיב ויגיד "מסכנה, את עובדת קשה" או " תנוחי".

בפעמים הראשונות שאמרתי כאמא שאני עייפה נורא ושאני לא מאמינה עד כמה בת אדם יכולה להגיע לרמות של עייפות, ענו לי: "אבל זה מה שרצית…." או "מה, חשבת שזה יהיה קל ?"

אז לאותם אנשים אני רוצה להגיד – לא! לא חשבתי שזה קל! אבל לא ידעתי זה יהיה כל כך קשה…!

אולי בעיקר, כי אף אחת לא שיתפה ולא סיפרה כמה קשה זה יכול להיות. אני אמא ואוהבת להיות אמא וגאה באמהות שלי ואני יודעת, אני לא חושבת, אני יודעת (!!!) שאני עושה עבודה טובה, שאני אמא טובה.

למה אסור לנו להתלונן ?

אמהות זה לא משהו שאפשר להזדכות עליה בבקו"ם "פה אפשר להחזיר את התינוק/אימהות".

אולי האמהוּת היא באמת סוג של צבא קטנטן שמטפל סביב בייצור כל כך זעיר, הרי מוטו של צבא הוא להגן בכל מחיר, לא? אולי גם האמהוּת היא סוג של עבודה צבאית .

מהרגע ששירה נולדה, גיליתי שהפכתי לסוג של רמטכ"ל שדואגת להפעיל ולנתב אחרים כולל את עצמי לטובת שירה, בין אם זה דרכים בגידול, אוכל, שינה וכו'. אני המפקדת הראשית ובעלי הסגן!

הנה האמת שלי. במשפט אחד – הכל יוצא החוצה….

למה אסור לנו (אמהות בכלל) להתלונן שקשה לנו ? הרי לא מדובר "בלהזדכות" על ציוד, אלא בסה"כ להגיד "קשה לי, אני כל כך עייפה שלא בא לי להיות עם הילדה שלי כרגע". ובאותה נשימה חושבת שהלוואי והייתה לי את התענוג הזה שנקרא "סבתא". שתבוא לשמור על הקטנה בזמן שאני מתאוששת…

אני שמה לב לשחרור של נשים אחרות ברגע שהן אומרות את זה. נדמה לי שזה כמו בלון שמנפחים ואז בשנייה אחת לפני שהוא מתפוצץ – משחררים את האויר. ככה אנחנו. ברגע שאמא אחת מתחילה לדבר על כמה קשה ומתאגרת האימהות, נדמה כאילו נפתחת תיבת פנדורה והשיחה מקבלת לגיטימציה של ממש. שזה באמת ב-ס-ד-ר לדבר על זה!

למה ? כי לא מדברים על דברים כאלו! זה לא סקסי לדבר על זה!

חונכנו להקריב

חונכנו "לאהוב, להקריב ולהתחבר" לתינוקות שלנו מהרגע שהם נולדים. שמענו סיפורים מאותן הנשים שאנחנו כל כך מעריצות ומכירות (אמהות שלנו, אחיות, דודות, חברות קרובות וכו') "שברגע שהיא יצאה התחברתי אליה ומאז החיים שלי ורודים". 

אף אחת לא סיפרה, לי לפחות, עד כמה זה יכול להיות שוחק ותובעני. כי לא מדברים על זה. ועכשיו אני אמא. אמא לילדה הכי מקסימה, מדליקה, מדהימה שבעולם. ילדה שמאוד "נוח לגדל". כמעט ואף פעם לא בוכה או מקטרת,  ילדה (טפו טפו טפו) שתמיד שמחה.
וקשה לי.

אולי כי אני עדיין זוכרת איך זה להיות אישה בלי מחוייבות (בלי ילדים), שעייפה משטויות, כשלא מרגישה טוב – לא הולכת לעבודה, שנראית תמיד פיקס, בלי עשרה ק"ג מיותרים שהקימו התנחלות על הגוף שלי. שזוכרת איך הייתי לפני שהפכתי להיות אמא.

אבל, ויש אבל גדול. עם כל הקיטור הגדול הזה – לא הייתי מחליפה את האמא שבי באישה שהייתי קודם ועדיין אומרת לילדה שלי תודה גדולה – שהכנסת לי את אור, אושר ואהבה ללא גבולות בחיי הריקנים.
 

 

עוד אמהות משתפות על הקושי (הלא מדובר) אחרי לידה:

אמא- למה לא מדברים על זה? / אוסי הורביץ

נהייתי אמא. זה המהפך הגדול בחיים שלי / אמא ל 3

קשה לי / שירה דרוקר

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

 

נושאים קשורים :

20 תגובות ל- “חונכנו להקריב את עצמנו כאמהות. אסור לנו להתלונן”

  1. והנה, פה אנחנו מדברות על זה, מפוצצות את הבלון ופותחות את תיבת הפנדורה. ואת חלק מזה 🙂

    • טלי בר אור הגיב:

      אני תוהה אם:

      1. זה באמת כל כך קשה? יותר קשה מקשיים ומכשולים שהיו לפני ההורות, או אלה שיש היום לאחרים משמעותיים שלנו, שאינם הורים? אני לא יודעת. אני תוהה.

      2. אנחנו באמת לא מתלוננות על זה?

      יש לי הרגשה שהקשיים שלנו כאימהות לא יותר מסובכים ומעייפים מקשיים שלא קשורים לאימהות. אלה החיים פשוט, שהפכו למורכבים יותר, והחיים מעולם לא הובטחו לנו כסרט של דיסני.

      לגבי העייפות – אנחנו מאוד עייפות להיות אמא ולפרנס ולקום בלילות ולצחוק ולצהול גם כשלא ממש מתחשק. אבל חברה שאינה אם ויוצאת מהמשרד כל יום בשבע בערב לפקקים של המרכז – היא פחות עייפה מאיתנו? קל לה יותר? לא בטוח.

      ולגבי התהייה השנייה – אני חושבת שאנחנו בהחלט מתלוננות. ושזה לגיטימי לחלוטין כמובן. אם היה לגיטימי להתלונן פעם, זה לגיטימי גם היום. ומי שאומר: "אבל זה מה שרצית" – הוא לא בדיוק האדם להתלונן בפניו. בלשון עדינה.

      • אמא של שירה הגיב:

        שלום טלי,

        יכולה לענות לך על השאלות מטעמי בלבד:
        1. האימהות מאתגרת. אין ספק בזה בכלל. היא עבודה מאוד קשה. צריך המון סבלנות, אורח רוח והיא לא מתאימה לאנשים אנוכיים.ואני טיפוס מאוד אמהי. טיפוס כזה ששמה את עצמי לפני כולם. אבל לפני שהפכתי לאמא היו לי כל מיני פרוולגיות – היום יש לי "בוסית" קטנה שכל חיי סובבים סבבה.
        2. הנשים שאני נתקלתי – בארץ ובשבדיה – מתלוננות אבל רק אחרי שאחת פותחת. בד"כ כלל זה – "איך אני עייפה" או "ממש נמאס לי"…
        זה נשמע רע מאוד להתלונן. אנחנו "אמורות" להיות מאושרות באימהות.

        באשר להערה על החברה שעובדת ואינה אמא – דעתי היא שאמהות עדיין יותר קשה. מהעבודה את יכולה לצאת באיזו שעה שאת רוצה, לקחת ימי מחלה, הפסקות צהריים כשלך מתאים – כאמא את תלויה בייצור קטן שמכתיב לך את החיים ברגע שנולד. 🙂

    • שירי הגיב:

      מזדהה כל כך. ואפילו מצטערת על שנכנסתי להורות… ואסור לומר את זה אפילו…

  2. שושי הגיב:

    אמא של שירה, את גדולה, הצלחת לגעת בנקודות כל כך עמוקות ואמיתיות שממש ממש בכיתי בזמן קריאה
    להיות אמא זה התפקיד הגדול ביותר בחייה של אישה, וכן זה קשה מכל דבר אחר
    ובטח ובטח יותר קשה מלהיות אישה קרייריסטית שעובדת 14 שעות ביום ויוצאת לפקקים כי אין שום יצור אחר שתלוי בך בכל נשימה שהוא נושם
    כן אימהות יקרות הגיע הזמן לקרוא בקול רם שלהיות אמא זה קשה אבל אין תחליף לילד בכל גיל שיהיה כשהוא יאמר לך – אמא אני אוהב אותך!!!

    • אמא של שירה הגיב:

      שושי יקרה,
      התגובה שלך – ריגשה אותי מאוד.
      אני שמחה שיש עוד נשים שמסכימות – אימהות זאת עבודה קשה – אבל לא הייתי מוכנה לוותר עליה בעד שום הון!
      אין תחליף לחיוך או לחיבוק של הילדה שלי שאני באפיסת כוחות נפשית ופיזית. לא קיים דבר כזה.
      כשאני במחשבות עם עצמי ושומעת את המלמולים שלה, הכל מתפוגג ונשאר רק האושר עם המון אהבה.

      תודה רבה רבה לך!

      • טלי בר אור הגיב:

        אני בטוחה שכווווולן מסכימות שאימהות היא עבודה קשה! וודאי שגם שכרה בצידה, שזה דבר גדול כשלעצמו, ולעתים אף מגמד את הקושי. יש גם דרכים להקל על הקשיים (למשל, כלל ראשון שלי, לא לתקתק ילדים בשרשרת מתוך איזה לחץ! כי אם כבר עכשיו קשה לנו, וקשה לנו, אז מה יהיה עם הילד השני, או החמישי?) 🙂

        מה שכן, אני עדיין ממש לא מסכימה עם האמירה המכלילה שזו שעובדת 14 שעות – קל לה יותר, רק כי "אין יצור שצריך לנשום בהשגחתה". לאשת קריירה כזאת יכולה להיות אחריות אדירת מימדים, שלא קשורה לילד, ושגורמת ללחץ או קושי לא מבוטלים. אחרים, אך לא מבוטלים.

        ומה שלא יהיה, אי אפשר למדוד קושי, או כאב. זה דבר מאוד סובייקטיבי, אז בואו נפסיק להתקוטט עם הלא-אימהות שיוצאות לפקקים, כי לחלק מהן יותר קשה מלנו, ולחלק פחות. לא נוכל לדעת את זה.

  3. אמא של שירה מבטאת פה תחושה שהיא וגם חברותינו האחרות מסתובבות איתה באמהות ולא רק, שאין הכרה בתחושות שלנו. זו באמת תחושה לא פשוטה להסתובב בעולם כשיש חלק שמרגיש שלא מכירים בו, לא מבינים אותו ולא נותנים לו לגיטימציה.
    המקום הזה יכול בקלות להוביל ללקיחת אשמה (מה לא בסדר איתי ? למה אני לא כמו כולן?), הסתגרות, בדידות ולדיכאון.
    המקום הזה שמתחיל להבין שזה לא משהו 'בי' שלא בסדר, אלא יש משהו בסביבה שלא מאפשר לי להשמיע את עצמי ולדבר את עצמי באותנטיות, הוא מקום מאוד מאוד בריא מבחינה נפשית, כזה שמוביל למקומות נהדרים.
    זו תובנה מאוד חשובה ומקדמת להתחיל לראות את הסביבה שאנחנו פועלות בה, את הכוחות החברתיים שאנחנו מתמודדות בתוכן ולראות איך הכוחות האלה משפיעים על התחושות, הרגשות וההתנהלות היום יומית שלנו.
    מתוך המקום הזה, אפשר להמשיך ולבחור את הבחירות המתאימות לנו ביותר.
    ככה מתחילה העצמה אישית.

  4. הדס הגיב:

    הי אמא של שירה,

    זה כבר הרבה זמן שאני תוהה אם יש איזה אתר שבו אפשר לכתוב מילים כאלו, אז תודה לך שהעזת וכתבת. הטאבו על תפקיד ילודת הילדים וגידול ילדים הוא כל כך גדול (תפקיד שנתפס עדין בחברתינו כתפקיד נשי) שלפעמים נדמה לי שגם אם נתלונן, או נשאל שאלות לגבי התפקיד הזה, הרי שקולינו לא ישמע. טאבו או לא טאבו, אני מוצאת את עצמי מתלוננת בלי סוף על האחריות העצומה שנכנסה לחיי, אחריות שבעניי לא מתקרבת לתפקיד הכי בכיר בהיי טק….ולא מדובר פה במשהו שניתן למדוד בשעות עבודה או במספר הדברים שצריך להספיק ביום. האימהות היא שינוי שהרבה יותר קשה לעיכול בעניי הרבה יותר קשה לעיכול מלשנות את הכוון שלך בקיירה….נשים הן גם שונות באופיין אחת מהשנייה. יש אמאהות שהפרקטיות היומיומית של חיי גידול הילדים באה להם יותר בקלות, ויש כאלו שפחות. לי, שתמיד אהבתי לבהות, לדמיין לחלום וליצור זה ממש קשה.
    הדבר הנוסף שחשבתי עליו, ואני לא יודעת אם הוא עדיין נכון , הוא שאת גרה בשוודיה? לגדל ילדים בחו"ל, בלי המישפחה המורחבת זה דבר אחר מלגדל ילדים בארץ….זה ממש הרבה יותר קשה. אני גרה בסיאטל, עם בעלי ובני בן השנתיים , אז אני יודעת….. בכל אופן, אני מקווה לשמוע ממך עוד, ושוב תודה, הדס

    • אמא של שירה הגיב:

      הדס יקרה!
      תודה שקראת והגבת. מודה לך גם על החיזוקים.
      יש לנו את הכוח לעמוד מול החברה כולה ואפילו מול הקורבים אלינו כולל האמהות שלנו – שלא הסבירו עד כמה האימהות מאתגרת ותובענית – משום שהן לא דיברו על זה כי הנושא טאבו.
      אנחנו מתקבלות "כמובן מאליו" – ברור שאני אשאר עם הילד כשהוא לא מרגיש טוב, ברור שאני אקום אליו וכו'…אני שואלת איפה האישה מתחילה והאמא נגמרת?
      אני גרה בשבדיה לבד. אבל עם בעל מדהים ותומך. אנחנו מתמודדים עם קושי שבעתיים בלי טיפת עזרה. רק אני והוא :)אני מבינה אותך ומזדהה עם המשפטים האחרונים…
      את מוזמנת להישאר ולהמשיך לקרוא 🙂

      • הדס הגיב:

        אכן "איפה האישה מתחילה ואיפה האמא נגמרת?" (בשעה תשע וחצי , אחרי שסוף סוף הילד הלך לישון….). לקח לי הרבה זמן להבין שאני אכן אמא, אבל גם יש לי חלקים אינטלקטואלים ויצירתיות שצריכה לבוא על סיפוקה, וזה ממש לא קשור לחלקים של גידול ילדים. (לא שגידול ילדים הוא לא דבר יצירתי, אבל כאן הדגש הוא על הילד ולא על עצמי). בקיצור, זה פשוט הופך את החיים ליותר מורכבים…וסוויצ'ים מהירים, היא התשובה שלי כרגע…מה לעשות,…ככה זה בתרבות האינדיוידואליסטית שלנו…פעם כשהיה לנו שבט, בטח הכל היה הרבה יותר פשוט…אבל אם אין שבט, נסתפק בבלוג, גם זה מקום שאפשר להתכנס בו, ולהרגיש חלק ממשהו.
        אני מאוד מתגעגעת לישראל, לחברים,למשפחה, ולהרגשה של אימהות שהיא חלק ממשהו. אנחנו גרים בתוך סיאטל ורוב הישראלים שכאן חיים בפרברים, אז אנחנו די מנותקים מקהילה. זו ממש הורות אחרת…אני אפילו מתגעגעת לחלקים המעצבנים שבמשפחה הישראלית ובתרבות הישראלית, לזה שנדחפים לך לחיים, לזה שלכל אחד יש דיעה והוא חושב, כלומר בטוח, שהוא צודק, לזה שיש טאבויים שאסור למחות עליהם…אני מזה מתגעגעת!
        הדס

        • תודה הדס,
          ואיך הסגנון אצלך ? בישראל מתערבים ואיך אצלך ?

          • הדס הגיב:

            אנחנו נמצאים פה בסיאטל, עיר שידועה בפתיחות הסוציאלית שלה (יש פה לדוגמא קהילת גייז די רצינית). האמריקאים חונכו על עיקרון האיניוידואלות- כל אחד רשאי להיות מה שהוא רוצה להיות.זה עיקרון שמאוד בולט כאן- להגיד מי אתה ומה אתה ומה אתה רוצה להיות (אפילו אפילו אם אין לך ממש מושג ובתכלס, אתה לא הרבה יותר שונה מאחרים), להמציא את עצמך (גם אם לא ממש המצאת משהו), זה ממש חשוב כאן. ולגבי משפחות- חלק מעיקרון האינידיוידואליות הוא לכבד את הבחירה של האחר. יש הרבה זוגות שבוחרים לא לללדת ילדים (ולכן גם יש פה תרבות פנאי מאוד רצינית). אני רואה הרבה זוגות שבוחרים לגדל חיות מחמד במקום ילדים וגם זה בסדר. נראה לי שיש גם הרבה שבוחרים ללדת רק ילד אחד, למעשה קראתי לא מזמן איזו כתבה שמשפחות עם ילד אחד זו "המשפחה החדשה" באמריקה. בקיצור , לא משנה מה בחרת, אם זה ילד אחד או שיבעה, מאוד מכבדים פה את הבחירה האישית כי זה חלק ממה שמגדיר אותך כאינדיוידואל. זה אולי נשמע פסטורלי אבל יש בזה גם דברים מעצבנים. לפעמים הרצון הטוב לכבד את הפרטיות גובל בעניי באטימות, ונראה לי שאם אני אבוא ואגיד למישהו שבחרתי לגדל חיזר במקום ילד, הוא יהנהן ויגיד לי שהוא מכבד את הבחירה שלי. ההרגשה הכללית כאן היא שאין כאן קבוצה וכל משפחה היא לעצמה.ויש הרבה יותר בדידות (אבל יכול להיות שזו גם ההרגשה האישית שלי כאן כזרה לתרבות).
            דבר נוסף שמעניין כאן הוא חינוך הילדים, אבל זה כבר בפעם אחרת…
            בקיצור, אני מתגעגעת לשבט, ולזה שכולם בתחת של כולם (כמו שכתב שלומי שבן)…
            תודה רבה על האתר, את עושה שרות שעוזר לכולנו,
            הדס

          • ואוו, באמת נשמע פסטורלי 🙂
            זה ממש מעורר מחשבה.
            יכול להיות שהתחושה של הקבלה המוחלטת הזאת מרגישה כמו חוסר אכפתיות ?

            את חייבת לכתוב על זה פוסט לאתר!

        • אמא של שירה הגיב:

          היי שוב,
          חסרים לי המון דברים ישראלים.
          לטוב ולרע אין כמו החום והחוצפה "שלנו". אני מוצאת שגם השבדים עם כל העדינות והנימוס שמאפיימות אותם, חצופים לא פחות ואפילו יותר גרוע.
          אני מתגעגעת נורא לחום ולהתחברות המיידית שיש לנו כאנשים. אין את זה פה. הם אנשים מאוד מכונסים וסגורים.
          מבינה אותך…

          • אתמול חשבתי קצת על מה שכתבתן, שבאמת יש סיכוי שמה שנתפס כ'קבלה' יכול בקלות להיות לא נעים, אם שוכחים לשאול בין לבין 'מה שלומך' אמיתי, עם כוונה לשמוע, להתעניין, להיות איכפתי. כשהאכפתיות והסקרנות לשלום האחר נעלמת, אז מה שנראה או מריח כמו קבלה, יכול להרגיש כמו בדידות אמיתית

  5. הדס הגיב:

    הי לימור,
    אני אשמח, אבל אני חייבת להודות שאני ממש בורה בדברים האלו- איך מעלים פוסט לאתר?

  6. Jukka הגיב:

    Such an imreisspve answer! You've beaten us all with that!

Trackbacks/Pingbacks

  1. Tweets that mention חונכנו להקריב את עצמנו כאמהות. אסור לנו להתלונן – נשים מדברות אמהוּת -- Topsy.com - 24/02/2011

    […] This post was mentioned on Twitter by limor levi ossmy, limor levi ossmy and limor levi ossmy, limor levi ossmy. limor levi ossmy said: אמא של שירה מגיעה למסקנה שלהתלונן על האמהוּת זה לא סקסי. חונכנו להיות האמהות המקריבות והמאושרות http://fb.me/V4yWvDw7 […]

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

פתאום יש בינינו מרחב

מאת : ענבל לוי

18 במרץ 20142 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

היום, כשאני אמא לילדה בת שנתיים אני יכולה להסתכל אחורה ולראות איך פעם היא ואני היינו אחת. לא הרגשתי את זה אז, היה לי קשה וכואב ועייף. חשבתי שאני לא מסוגלת לתת לה את כל כולי, בלי הבחנות וסייגים. אבל כשאני מסתכלת היום אחורה, אני רואה עד כמה היינו בלתי נפרדות. היא רק בת שנתיים, אבל כבר יש בינינו מרחב. ופתאום אני יכולה להבין שפעם הוא לא היה.

אני והבנג'י

מאת : אביבית זהבי בינשטוק

10 באוקטובר 20112 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

שיר זה נכתב בחודש השני של ההריון.

אני והאסלה היינו חברות הכי טובות ,

הכרתי צדדים רבים בה וגיליתי שניתן להקיא בכל מקום , ואז נולד השיר הזה שהבנתי שאי אפשר לברוח ואי אפשר לעצור.

קפצתי למסע וזהו, ההריון שלי קשה ולא קל, אך אני בכל זאת יצליח.

ואכן שיר שלי נולדה בשבוע 37

מהי תאומות? הצד שלהם והצד שלי

מאת : מיכל איתם עמרני

13 בספטמבר 20118 תגובות

מתוך אמהות לתאומים, לכל אמא

תאומות – היא השוואה בלתי פוסקת. לא, לא של ההורים. שלנו. אחד מול השני, כל הזמן. השוואה שיוצרת לפעמים תחרות ולפעמים ויתור מראש. אם הוא כל כך טוב בזה, אני אפילו לא מנסה.

תאומות – היא חברות לעד, לטוב ולרע, אין שחרורים. אין התנתקות (גם אם לא נמצאים ביחד) .